"עסק הביש", ערוץ 1, יום שני, 21:30
סרטו של יוסי גודארד בדבר הפרשה המסעירה ביותר בתולדות המדינה מעלה שאלות כבדות משקל. מהו "המרכז למורשת המודיעין" שהפיק את הסרט ומי מממנו? אילו עוד סרטים הפיק עד היום ומדוע הם לא משובצים בלוח השידורים של הערוץ הראשון? אם יש בהם מחצית מהאיכות והפירוט שב"עסק הביש" קיים עניין ציבורי בלתי מבוטל בהקרנתם המיידית ובעידודו של המרכז להפקות נוספות.
שבע שנים ישב הסרט הזה גנוז (כך לפי החלטת ועדת ראשי השירותים החשאיים), מחצית מהתקופה שחברי החוליה אותם הוא מתאר נמקו בכלא המצרי, אבל עם צאתו לאוויר העולם הוא נראה רענן ונמרץ כאילו הוזרקו לו כמויות נדיבות של אמפטמינים. הפקה חובקת עולם, היורדת לעומקם של דברים, ומביאה את סיפורם של כל הנוגעים בדבר. תמונות, גזרי עיתונים וצילומי מסמכים מלווים כל שורת קריינות, ראיונות בלעדיים וצילומים מזירות ההתרחשות משלימים את התמונה. מבצע מדוייק ומושקע כמו שאפשר היה לצפות רק מאנשי מודיעין (אולי כדאי להפנות את התחקירנים לתכנון מבצעי, עושה רושם ששקדנותם ורצינותם יועילו למדינה יותר בתחומים שאינם דוקומנטציה).
פרט לעבודת התחקיר הממצה בלט הסיפור האנושי. בפעם הראשונה נראו עדויותיהם של הקורבנות, מי שהופקרו לעבודת פרך בעוד שולחיהם מכחישים כי ידעו על פעילותם, מי שנאלצו לשמור על פרופיל אפסי למשך שלושת השנים הראשונות לחייהם בארץ כדי להבטיח שאיש לא ישאל שאלות מיותרות. באופן מפתיע, הם אינם שקועים במרירות. רק כשהם נזכרים בתגובות שקיבלו ממנהיגי המדינה עת הגיעו ארצה עולה מידת המתח בקולם.
נראה שדיין, בן-גוריון, שזר ואחרים חשו אי נוחות רבה מהמפגש עם מי שיכלו לשחרר שנים רבות קודם לכן. מבחינת ההנהגה היה הרבה יותר נעים אם המצרים היו גוזרים עונש מוות על כל אסירי הפרשה וגומרים שם את הסיפור. מבחינה זו קל להבין מדוע מדינת ישראל מחכה למידע מבוסס על גורלו של רון ארד, לפני שתחזירו הביתה.