הוריו של נעדר צה"ל יהודה כץ הגישו ביום א' בערב עתירה דחופה לבג"צ, ממנה נלמד כי צה"ל עומד להכריז בקרוב מאוד, אולי כבר היום, כי שלושת חיילי צה"ל הנעדרים בקרב בסולטן יעקב, שהתחולל במלחמת לבנון לפני 22 שנים, הנם חללים שמקום קבורתם לא נודע.
המשפחה ביקשה מבית המשפט להוציא צו איסור פירסום של תוכן העתירה. ככלל, טוענת המשפחה בעתירתה כי לפני מספר ימים נמסר לה על ידי הרב הצבאי הראשי תא"ל ישראל וייס כי צה"ל מתכוון לפרסם את ההודעה בתחילת השבוע. המשפחה מבקשת להמנע מכך, כדי לאפשר לה לעיין בממצאים שהובילו להחלטת צה"ל.
משפחותיהם של יתר שני נעדרי הקרב בסולטן יעקוב, זכריה באומל וצבי פלדמן, לא הצטרפו לעתירה. יונה באומל אף אמר לכתבת עתי"ם טל ימין כי איננו יודע עליה דבר והדגיש עם זאת, כי בנו נחשב אצלו חי.
דו"ח חשאי שקיבלה צמרת צה"ל באחרונה, שנכתב ע"י מטה מיוחד, בדק את הממצאים והמידע הנתונים בידי שלטונות ישראל כיום ואף שיחזר את הקרב בו נעלמו חיילי צה"ל זכריה באומל, יהודה כץ וצבי פלדמן. ניראה כי עורכי הדו"ח הגיעו למסקנה שאפסו הסיכויים כי השלושה עדיין בחיים.
הקרב בסולטן יעקב בעומק לבנון התחולל ב-11 ביוני 1982, כשגדוד השריון 361 נקלע למארב של כוחות שריון סוריים. בקרב נהרגו 20 לוחמים ועשרות נפצעו ונעדרו בו חמישה, מהם שבו אריאל ליברמן וחזי שי במסגרת עסקת חילופי השבויים עם סוריה ואחמד ג'יבריל, מפקד החזית העממית לשחרור פלשתין.
שלושת הנעדרים, חיילי שריון מישיבות ההסדר, באומל, כץ ופלדמן, נעדרים עד היום, 22 שנים אחרי שנעלמו עקבותיהם.
שחזור הקרב בסולטן יעקוב מלמד על שורה של מחדלים חמורים, והיסטוריונים צבאיים מגדירים אותו "אחד הבזיונות המבצעיים החמורים בתולדות צה"ל". הקרב התנהל למרגלות הכפר סולטן יעקב במקום שממנו ניתן להגיע לדמשק, והוא התנהל בלילה שבין יום חמישי לשישי, בין ה-10 ל-11 ביוני 1982. על גזרת הלחימה המזרחית בלבנון מול הכוחות הסורים היה אחראי גיס של פיקוד צפון עליו פיקד אלוף אביגדור (יאנוש) בן-גל. אלוף אהוד ברק היה סגנו ותא"ל עמרם מצנע היה ראש המטה (רמ"ט) של הגיס.
לפי דו"ח משנת 2001 של ההסטוריון הצבאי אריה יצחקי ולפי עדויות לוחמים, היה בידי צה"ל תצלום אוויר שהראה במדויק את מיקומם של הכוחות הסוריים באזור, אך המידע לא הגיע לכוחות בשטח שנכנסו לתוך המארב הסורי. בנוסף טעו הכוחות בניווט. מידע שהגיע בשעות הלילה לאוגדה על המצאותם של כוחות השריון הסורי באזור עוכב ולא הגיע לכוחות, והיתה גם התקלות של כוחותינו-בכוחותינו שירו זה על זה.
ב-1 וחצי אחר חצות הגיע גדוד 369 לצומת הדרכים שם ארבו הסורים וזכה לטבילת אש של עשרות טנקים ונגמ"שים סוריים, עשרות לוחמי קומנדו מצויידים בטילים נגד טנקים ועשרות תותחים סוריים.
הטנק של הנעדר יהודה כץ היה אחד הראשונים שנפגע. חבריו טיפסו על הטנק וראו אותו יושב בכסא הטען קשר חבוש בקסדה ולא ראו מה מצבו. הוא נעדר מאז.
בטנק נוסף שנפגע היו חזי שי מפקד הצוות, אריה ליברמן, צבי פלדמן וזכריה באומל. ליברמן נפל בשבי הסורי, חזי שי נפל בידי אנשי אירגונו של אחמד ג'יבריל וגורלם של באומל ופלדמן אינו ידוע עד היום. לאחר שהוחזרו במסגרת עסקת ג'יבריל סיפרו ליברמן ושי כי נמלטו צפונה והסתתרו עד שנתפסו במטע דובדבנים. הם לא ידעו לומר מה אירע לבאומל ופלדמן.
בספרו "איש צבא" כתב אלוף מיל' יוסי פלד: "המיפקדות הבכירות ניהלו את הקרב בצורה כושלת ולא מקצועית. בפועל, מי שניהל שם את העניינים היה האלוף אהוד ברק. רבים הופתעו בהמשך כשיאנוש (אלוף בן-גל) לקח על עצמו את האחריות לכל מה שקרה בשטח, למרות שהוא לא היה שם פיסית."
ההיסטוריון אריה יצחקי צוטט בזמנו ב"ידיעות אחרונות" באמרו: "הטיוח החל ימים לאחר הקרב. זמן קצר אחרי הקרב אני הגעתי לאזור אגם קרעון יחד עם חבורת קצינים מאוגדת רמת הגולן שאליה הייתי שייך. שמעתי שם קצינים שטענו ש'רימו אותנו, שיקרו לנו, לא אמרו לנו שיש כוחות סוריים'. בהמשך, בתחקירים, כל אחד מהם כבר דיבר אחרת וניסה לטעון שהכל היה בסדר, כדי לא לפגוע בהמשך הקריירה שלו".