אל מטבע הלשון הידוע שאומר כי הבטלה היא מהשטן, אפשר לצרף את השאלה: והעבודה, מניין היא באה? הציטוט המפורסם מפי התעשיין האמריקני הנרי פורד, שהיה ראשון ליישם במפעל הרכב שלו את שיטת העבודה בפס ייצור, כי "אין דבר גרוע מחיי בטלה", לא רק מציג ראיית עולם נוצרית שבה השטן אורב לבטלנים, אלא יש לו גם צד שימושי מבחינתו - קידוש העבודה. מאמרו של פול לפארג 'הזכות לעצלות' שפורסם לראשונה ב-1889, וכעת יצא לאור בעברית (הוצאת נהר, תרגום: תמר קפלנסקי), מציג ביקורת חדה ומושחזת כלפי מוסר עבודה קלוקל זה. קלוקל במובן שהעבודה בשכר עצמה אינה מוסרית. "אני עובד משמע אני קיים" - זהו המוסר הלקוי, לפי לאפרג.
דמותו של לפארג וכתיבתו החדה חזרו עתה לאופנה. כתב העת האמריקני הנחשב 'קאבינט' השיב את דמותו בגיליון קיץ 2003 כהוגה רב השפעה. ליונל ז'וספין, ראש ממשלת צרפת לשעבר, השתמש ברעיונותיו כשביקש לקדם יוזמה מעוררת קינאה - מעבר לשבוע עבודה של 35 שעות. לפארג, בזמנו, דרש לא יותר משלוש שעות עבודה ביום. היום, עם משקים רווי עובדים, כמו בהולנד, עוברים לשיטות 'Job Share' המושפעות מרעיונותיו.
כבר בתחילת דבריו, לפארג קובע כי שיכרון העבודה שלוחת הרסן הוא "הנגע האיום ביותר שהיכה את האנושות אי פעם" (עמ' 24). לפארג, טיפוס צבעוני, הוגה דעות צרפתי-יהודי-קובני-מולאטי נולד בסנטיאגו קובה ב-1842, תירגם את המניפסט הקומוניסטי, עזר בהקמת מפלגת הפועלים בספרד, והיה בין מקימי 'מפלגת הפועלים הצרפתית'. הוא השתתף בהתקוממות הקומונה הפריזאית, נשלח לכלא ושוחרר לאחר שנבחר לפרלמנט מתוך תא הכלא. הוא נישא לבתו הקטנה של קרל מרקס, לורה, ב-1868.
מרקס, הגאון שפיתח את מדע הכלכלה הפוליטית ואת התיאוריה הביקורתית כפי שלא עשה זאת אדם מעולם בהיסטוריה, נשבה בקסמיו. הוא כתב עליו לידידו ושותפו פרידריך אנגלס: "מר לפארג, הקריאולי שלי, הוא אינטליגנטי, אנרגטי, מאוד ספורטיבי וחם מזג".
אני מרגיש משמע אני מובטל
מאמרו המבריק והמדהים עד היום של לפארג ממשיך מתוך מחשבתו של מרקס שאמר כי 'הפועל מרגיש את עצמו רק כשאינו עובד'. לפארג יוצא במאמרו לא רק נגד בעלי ההון, שלהם אינטרס שהפועלים ירצו לעבוד, אלא אף נגד הפועלים שבטיפשותם, לטענתו, רוצים לעבוד. למקרא הסיסמאות שלאפרג מביא מתקופתו: "מי שלא עובד, לא אוכל!", "כדור בראש או עבודה", רעיונות של מהפכת עבודה וקריאות "הבו לנו עבודה!", עולות תמונותיהם של הפועלים השובתים ומבעירים צמיגים מחוץ למפעלים שבדרך להפרטה בארץ. לצד ההזדהות עם כאבם, קשה שלא לראות בהם מסוממי עבודה שהעבודה שאותה הם מבקשים, היא הדבר שמרחיק אותם ממימוש הפוטנציאל הגלום בהם. "לא הרעב הוא שמענה אותנו, אלא התשוקה לעבודה", לפארג קובע.
מבחינתו, התעסוקה הפכה למוסד מקודש מבחינה אידיאולוגית שבה חברו כלכלנים, אינטלקטואלים ואנשי כנסייה בהטעיית ענק של מעמד הפועלים. לפארג ראה בימיו, עם ניצחונה הגדול של המהפכה התעשייתית הגדולה, איך עבודה הופכת לערך ונעשית תו למוסר חברתי ואף אישי. הוא, לעומת זאת, רואה בעצלות ערך ומביא דוגמאות מהתנ"ך, "... החקלאות היא הביטוי הראשון באנושות לעבודת צמיתים. לפי התנ"ך, הפושע הראשון, קין, היה חקלאי", הוא כותב. ובמקום אחר הוא מזכיר כי אלוהים של סיפור הבריאה בספר בראשית הוא העצלן הגדול ביותר- אחרי שישה ימי עבודה הוא נח לנצח.
מבחינתו של לפארג, לא מדובר בבטלה מתוך גחמה אישית. מאמרו הוא ניתוח חברתי וכלכלי שבמידה רבה מקדים את יצירות המופת של הסוציולוג מקס וובר 'האתיקה הפרוטסטנטית ורוח הקפיטליזם' ושל ההיסטוריון הצרפתי מישל פוקו 'לפקח ולהעניש'. לפארג קושר בין רמת התפתחותה של מדינה, על מספר המפעלים, המכונות והפועלים בה, לבין מספר בתי הכלא שבה. "ספרד ההולכת ומתנוונת, למרבה הצער, יכולה עדיין להתגאות בכך שיש לה פחות בתי חרושת מאשר לנו יש בתי כלא ומחנות צבא" (עמ' 10).
בהתייחסו לבלגיה, מדינה שלווה כבר אז, שלה אחד הצבאות החזקים באירופה בתקופתו, לפארג מוכיח כי הצבא נועד לאויב שבפנים: "אי אפשר להמשיך ולשמר את האשליה לגבי הצבאות המודרניים: הם ממשיכים להתקיים רק כדי לרסן את 'האויב מבית'" (עמ' 32). הצהרתו של נתניהו כי חיילים יפעילו את הנמלים באם היתה נמשכת השביתה הגדולה שהתקיימה בהם ב-2003, מוכיחה עד כמה דבריו של לפארג רלוונטיים.
ספרו של לפארג מפריד בין מעמד הפועלים למעמד הבורגנות. לקורא היום הפרדה זו כמעט ואינה מוכרת. השפה שמחלקת בין בני הבורגנות לפועלים, עומעמה עם השנים, מתוך צרכים אידיאולוגיים - ואצלנו נהוג לדבר אף על מדינה ללא מעמדות - שטות שהיא ההוכחה לאופן בו הפועלים נושלו מעצם ההכרה שהם פועלים בשכר.
עם זאת, לפארג, שבא להציל את מקבלי השכר, מתייחס בחמלה ומתוך עניין אמיתי בטובתם של בעלי ההון. הבעיה המרכזית שלהם, לדידו, היא העודף - חוסר הייצור ומולו עודף הצריכה. הבורגנים מדוכאים ע"י הכפייה לצרוך. מכאן הוא יוצא בתיאור שקושר את עודף הייצור שגורם טירוף-העבודה, ואת הצורך המדכא לצרוך למגמות האימפריאליזם האירופי ולמיליטריזם שמפעיל אותו בניסיונותיו לכבוש שווקים חדשים. לא ניתן למצוא ניתוח מעודכן יותר מזה למלחמה האמריקנית בעירק, שהוכרזה מתוך הגנה על דרך החיים האמריקנית של ייצור-יתר וצריכת-יתר, ואשר באה לשמר את הנפט בבעלות אמריקנית כמקור האנרגיה הדומיננטי בעולם.
מנפוליאון לעירק
לפארג גם מתאר איך צמיחה כלכלית והתפתחות תעשייתית קשורות בהתרוששות העובדים. המעבר מחקלאות של בעלי בתים לפועלים מנושלים באירופה. "עדיף להפיץ את מגיפת הדבר או להרעיל את מקורות המים מאשר להקים מפעל בתוך אוכלוסיה כפרית", הוא קובע.
לכך ניתן להוסיף את הדוגמא של אפריקה, יבשת שלא סבלה מאודה מרעב, עד כיבושה וניצולה בידי האירופים. הדוגמה הישראלית. הסכם אוסלו והצמיחה עד 1996 (פלוס המקרה יוצא הדופן של שנת אלפיים), הביאו להתרוששות העובדים בישראל והביאו את מעמדם לתחתית שמעולם לא היה בה. לפארג טוען שהעובדים, בעודף הייצור שלהם, מרוששים את עצמם. הוא מזכיר כי האבטלה עצמה מנוצלת להוזלת עלויות הייצור.
לפארג מביא לקורא מאמרים פרי עטם של אידיאולוגים קפיטליסטים ומטיפים נוצריים הגורסים כי העמל הוא הרסן לתשוקותיו האציליות של האדם. הוא טוען לעומתם כי מתוך העמל נולדו כל הפורענויות הפרטיות והחברתיות. ב-1807 נפוליאון בונפרט כתב: "ככל שהעמים תחת שליטתי יעבדו יותר, כך יהיו פחות פשעים. אני מוכן ומזומן להורות כי בימי ראשון, לאחר שעות התפילה, יפתחו את החנויות, והעובדים ילכו לעבודה". כשש"ס עמדו מול מקדונלד'ס ודרשו כי ילדים לא יעבדו בשבת, היה בדבריהם יותר מקורטוב של צרות עין מפגרת, כי הם התייחסו רק לחוק להגנה על ילדים יהודיים בעבודה, אבל העיקרון, שאותו יש להחיל על כל הילדים והעובדים, קיים ושריר.
להתחיל להתהולל
הספר, שבמידה רבה הקדים את זמנו, משתלב עם האופנה המתרחבת היום של ביקורת הקידמה. לפארג אומר כי העידן הזה, שנקרא 'עידן העבודה', הוא למעשה "עידן הכאב, המצוקה והשחיתות". האלה קידמה, היא לדבריו, בתו הבכורה של האל עמל. לפארג הולך אחורה אל ימי הביניים ואל משתאות חברי הגילדות וקורא לבני הפרולטריון להתבטל ולהתהולל.
הפחד מן הזמן הפנוי, אליו התייחסו אף ניטשה ושופנאור, יוצר 'עבודת-דמה' - בה אנשים עושים עצמם עסוקים. אנשים לא יודעים מה לעשות בזמנם הפנוי וחרדים מפניו. לפי לאפרג, שם טמון מימד שמאיים על הסדר הקיים שכולו מושתת על ניצול העבודה והעובדים. לרעיונותיו של לאפרג נודעה תהודה בכתביה של חנה ארדנט, אצל אנשי אסכולת פרנקפורט, אצל הסיטואציוניסטים בצרפת ואף אצל הפילוסוף האיטלקי ג'ורג'יו אגמבן שנחשב לחשוב והאופנתי בהוגים בני זמננו.
דבריו של המחזאי הגרמני גוטהולד לסינג "הבה נתעצל בכל, מלבד באהבה ובשתייה, מלבד בעצלות עצמה", טובים גם היום. על אף מרחק הזמן, 'הזכות לעצלות', הוא ספר אקטואלי ומעורר מחשבה, בחברה בה אנחנו חיים- בה אנשים מתביישים לנוח.
"הזכות לעצלות", הוצאת "נהר", 62 שקל