מבין כל קהילות התרבות בארץ, הצפופה ביותר - ולפיכך כנראה גם המסוכסכת והתחרותית ביותר - היא קהילת האמנים. ולא פלא, בהתחשב בכך שאת האספנים הישראלים שקונים אמנות, אפשר לספור על יד אחת, ועל תזרים המזומנים הזה ניטשים קרבות אגו עקובים מדם.
באין כוח קנייה משמעותי, חלק ניכר מהכסף שזורם במערכת מגיע מגופים כמו מפעל הפיס קרן תרבות אמריקה ישראל, ומפרסים שונים, כמו פרס אמן צעיר, פרס עידוד היצירה ופרס שרת החינוך, המוענקים על ידי משרד החינוך; פרס קיפר לאמן צעיר המוענק על ידי קרן וולף; פרס גוטסדינר שמוענק על ידי מוזיאון תל אביב; ופרס ישראל. אבל גם עשרת האנשים הבאים יכולים להעניק לאמן השאפתן מספר פרסים בעלי חשיבות.
דורון סבג
דורון סבג, מנכ"ל חברת כוח האדם או.אר.אס, נחשב לאספן האמנות המשמעותי בארץ. האוסף שלו, ששייך רשמית למלאי העסקי של החברה, מוערך בעשרות מיליוני שקלים ומונה כ-1,300 עבודות, מרביתן של אמנים ישראלים עכשוויים: מיכל רובנר, דגנית ברסט, סיגלית לנדאו וכו'. סבג גם תומך כלכלית באמנים צעירים ובמוזיאונים.
הוא נחשב לאספן בעל טביעת עין: יודע לזהות ולרכוש יצירות של אמנים שיהפכו לטרנדיים ויגדילו את ערכן. "את האמן היפני מוריקמי גיליתי בניו יורק וקניתי עבודות שלו במחיר של אוטו; היום השווי של העבודות הוא בין 800 אלף למיליון דולר", הוא אומר.
סבג שימש בשנה האחרונה יו"ר מועצת התרבות והאמנות, תפקיד שסיים לפני כמה חודשים. לפני כן היה סגן יו"ר ועדת הרכישות של מוזיאון תל אביב, וחבר בוועדת הרכישות במוזיאון ישראל.
מעורבותו כאספן בוועדות הרכישות השונות של המוזיאונים, שלאחר מכן מציגים את עבודותיו, מעוררת ביקורת בתחום: הוא נחשב מקורב למוטי עומר, מציג את אוספיו במוזיאון תל אביב וערכן של העבודות עולה בזכות היוקרה שבהצגתן במוסד חשוב וחשיפתן לציבור.
ביקורת נוספת נשמעת על הקשר בין או.אר.אס לאמנות. "הכסף שבעזרתו סבג קונה אמנות מגיע מחברה שמנצלת עובדים", אומר עליו אמן מוערך. "אתה עוסק בתרבות, באמנים שתמיד מממשים עמדה ביקורתית ואנטי ממסדית, והכסף שזורם בעורקים האלה בעייתי. חוקי אבל בעייתי".
מוטי עומר
מוטי עומר, פרופסור לאמנות מודרנית, מונה לתפקיד מנכ"ל מוזיאון תל-אביב ואוצרו הראשי לפני כעשר שנים. בנוסף, מכהן עומר כראש המגמה לאמנות מודרנית וראש לימודי המוזיאולוגיה באוניברסיטת תל אביב, וכאוצר ראשי בגלריה האוניברסיטאית שהקים.
תפקודו של עומר כמנהל המוזיאון מלווה מאז מינויו בקיתונות של ביקורת מחוגי אמנים ואוצרים; טוענים כי הוא שמרן שלעולם לא יוצא מגבולות הקונסנזוס ושזהירותו המופלגת באה על חשבון האמנות, למשל כשצינזר עבודות של דוד אקשטיין, דוד ריב ואחלאם שיבלי, מכיוון שהיו פוליטיות ורגישות מדי.
"מוזיאון תל אביב מעולם לא היה כל כך תקוע, ועומר פשוט לא עושה כלום. הוא שמרן ולא קשור לאמנות ישראלית עכשווית", אומרת עליו גלריסטית תל אביבית. טענות נוספות נשמעות סביב הריכוזיות של עומר: "מוטי עומר נמצא כבר שנים במוזיאון ומנהל שם שלטון יחיד. במקום לתת לאוצרים שמתחתיו, כמו אלן גינתון (האוצרת לאמנות ישראלית), לצמוח, הוא פשוט מסרס אותם", טוען אמן צעיר.
"אני בהחלט אוצר ראשי שמתערב אבל זה תפקידי", אומר עומר על הטענה שהוא לא מחובר לאמנות ישראלית עכשווית הוא אומר: "מאוד התרכזנו השנה באמנות ישראלית, ועשינו הרבה תערוכות של אמנים ותיקים, לצד אמנים צעירים, כמו עופר ללוש ומיכל נאמן ועדי נס. מבחינה זו, המוזיאון ליברלי יותר מאשר לפני עשר שנים. בזכות שש הקרנות שלנו, כולל קרן גוטסדינר היוקרתית, הפכנו לרוכשים הגדולים ביותר של אמנות ישראלית. רק בשנה האחרונה המוזיאון רכש 88 עבודות ציור ופיסול של אמנים ישראליים, בעיקר צעירים".
עמוס שוקן
עמוס שוקן, הבעלים של קבוצת "הארץ" ומו"ל "הארץ", הוא אספן חשוב נוסף. עם האוסף שלו, הכולל אמנות ישראלית בלבד, נמנות יצירותיהם של עצמון גנור, דוד ריב, יובל שאול, מאיה כהן לוי, פנחס כהן גן, גיל שני, גיא רז ועוד. שוקן מחזיק באוצרת לאוסף - אפרת לבני, ועיקר האוסף שלו תלוי על קירות המערכת של "הארץ". שוקן החל לאסוף אמנות לפני כ-12 שנים, אולם בשנים האחרונות, הן בשל המצב הכלכלי, והן בשל הצורך "לנסח מחדש את המשמעות ואת הטעם האמנותי" כדבריו, חלה ירידה בכמות הרכישות.
שוקן תומך פעמים רבות בפרויקטים אמנותיים ומשאיל את יצירותיו לתערוכות, אולם במקום שבו נהוג לציין את שם האספן, הוא מעדיף לחתום באנונימיות כ"אספן פרטי": "לא האספן חשוב בעיניי, אלא האמן", הוא מסביר את הרעיון העומד מאחורי ההחלטה. "שוקן מעדיף להישאר בצל ולא להתערב בפוליטיקה של האמנות", טוענת גלריסטית, "הוא בדיוק האנטיתזה של דורון סבג, שמחזיק באוסף שלו כאקט כוחני ורברבני".
מלבד שוקן וסבג, כדאי לציין גם את בנו כלב ויוסי חכמי כאספנים חשובים.
שרית שפירא
שרית שפירא היא אוצרת-עמית לאמנות ישראלית במוזיאון ישראל ונחשבת לאחד ממוקדי הכוח המשפיעים במוזיאון, יותר מיגאל צלמונה האוצר הראשי הבין-תחומי. בנוסף, שפירא יועצת לוועדת הרכישות של מוזיאון ישראל, ומלמדת אוצרות בבצלאל. בשנה האחרונה אצרה תערוכה רטרוספקטיבית גדולה של רפי לביא וכן תערוכה מיצירותיהם של מיקי קרצמן ודוד ריב במוזיאון ישראל.
כיום היא מעורבת בפרויקט במוזיאון החשוב לאמנות עכשווית ברומא. שפירא אצרה במהלך תפקידה מספר תערוכות חשובות, שבהן הציגה אמנים צעירים לראשונה, והשפיעה על הקריירה שלהם באופן מכריע. ביניהם, אבנר בן גל, גיל שני, אוהד מרומי, סיגלית לנדאו (שהוצגה סימולטנית גם בגלריה בוגרשוב של אריאלה אזולאי), חליל רבאח, קרן רוסו ועוד.
דליה לוין
בעשר השנים שבהן משמשת דליה לוין מנהלת ואוצרת במוזיאון הרצליה, היא הפכה אותו ממקום פריפריאלי למוזיאון מוביל. לוין, הן בשל אילוצים תקציביים והן מתוך אידיאולוגיה אמנותית, נותנת במה רק לאמנים צעירים שזה עתה בגרו את האקדמיה. אמנים נחשבים כמו יהודית סספורטס, מיכל הלפמן ואליעזר זוננשיין עשו את צעדיהם הראשונים במוזיאון. לוין נחשבת גם למי שהעלתה את קרנה ומעמדה של אמנות הוידיאו בארץ בזכות הבמה הרחבה שנתנה לה.
בסצנת האמנות הצפופה והרוויה בחוסר פירגון, נחשב המוזיאון שלה למוזיאון צעיר ודינמי, כזה שאוהבים לאהוב. עם זאת, נשמעים גם קולות הביקורת: "דליה לוין אוצרת תערוכות חתך, שתמיד מתעסקות בנושא אחד. כל תצוגה שלך הופכת מיד לחלק מתערוכה קבוצתית והנוכחות שלך כאמן מתעמעמת לטובת מה שקורה במוזיאון. גם אם אתה עושה תערוכת יחיד ומשקיע בה המון זמן וכסף, זה לא מיתרגם למעמד שלך כאמן, אלא נטמע במוזיאון ולמעשה מחזק את מעמדה של דליה לוין בלבד", אומר אמן ומורה.
יאיר גרבוז
יאיר גרבוז, מנהל המדרשה לאמנות בבית ברל ב-7 השנים האחרונות, הוא אחד המשפיעים על גורלם של פרחי האמנות הצעירים. כיוון שהעשור האחרון בארץ ובעולם מאופיין במרדף אחרי אמנים צעירים, בוגרי האקדמיות הנחשבות, לגרבוז, לצד נחום טבת מבצלאל למשל, יש כוח מכריע בחשיפתם ובקידומם של האמנים. "גלריסטים דיברו איתי לא פעם ושאלו אותי עם איזה אמנים צעירים כדאי לעבוד", מספר אמן ומורה במדרשה. "בגלל ששדה האמנות בארץ קטן ומשפחתי, מי שיהפוך לבן טיפוחה של גלריה קשור בדרך כלל להערכה של מורים ואמנים".
"בתי ספר מסמנים כבר מהיום ראשון מי יהיה הסטאר של המחזור ויודעים מי יצליח עוד לפני שהוא בכלל יודע את זה", אומרת גלריסטית. "בסופו של דבר, נוצר מין מעגל שבסופו הכוח נשאר אצל המורה, לא אצל התלמיד. זה רק מקבע את העוצמות של הפוליטיקה". גרבוז מודע לכוח שיש לו אבל מסייג אותו: "כביכול יש לי המון כוח, פונים אליי, מתייעצים איתי, אבל מצד שני אם אמליץ לגלריה או למוזיאון שיציגו סטודנט שלי, סביר להניח ששנינו נפסיד, לא יציגו לא אותי ולא אותו".
אירית זומר
אירית זומר פתחה את גלריה זומר לפני כחמש שנים והפכה אותה לאחת הגלריות החשובות בישראל, שמציגה אמנים עכשוויים ישראלים ובינלאומיים בארץ ובחו"ל. זומר מקדמת דיאלוג בין סצנת האמנות הישראלית לבינלאומית, ופועלת לקדם את האמנים המיוצגים אצלה לא רק בתוך הגבולות המקומיים.
קשריה של זומר עם אושיות אמנות בינלאומיות פותחים בפני אמניה את שערי הסצנה: מתוך שמונת האמנים הישראלים שהשתתפו השנה בביאנלה בוונציה, שלושה היו אמנים מהגלריה שלה - אפרת שווילי, דורון סולמונוס ומיכל הלפמן. קשריה של זומר עם פרנצ'סקו בונאמי, אוצר הביאנלה, וודאי לא הזיקו. "את יכולה להגיע אפילו לטימבקטו, ויגידו לך שאירית זומר היא האמנות הישראלית", אומרת עליה גלריסטית אחרת.
יעל ברגשטיין
בתוך עולם האמנות הישראלי, קיים כתב עת אחד לאמנות - "סטודיו" - שהלך וצבר במשך השנים כוח עצום. לפני מספר חודשים נבחרה יעל ברגשטיין, שהוציאה לאור ושערכה את מגזין האמנות "אספיס", לערוך את סטודיו, לאחר שהעורכת הוותיקה שרה ברייטברג-סמל הודיעה על פרישתה.
ברייטברג-סמל, אחת הדמויות המשפיעות בעולם האמנות הישראלי ערכה את "סטודיו" בעשר השנים האחרונות והפכה אותו לכתב עת כה יוקרתי ורב השפעה, שהיורשת, ברגשטיין, עוד בטרם הספיקה לערוך ולו גיליון אחד, הפכה בין לילה לאושיה משפיעה בעצמה, מקור לתקוות ולחששות מצד אמנים רבים.
"סטודיו" נחשב לכתב עת שבכוחו להמליך אמנים או להעלים אותם: "ל'סטודיו' יש תפקיד מכריע בקריירה שלי", אומר אמן, "שער בסטודיו משתווה במעמדם לתערוכת יחיד במוזיאון". ברגשטיין מסתייגת מהכללתה ברשימת המשפיעים: "מה שמשפיע זה העמדה של עורכת 'סטודיו', אם כי אני מאמינה באפשרות ההשפעה שלי לטווח ארוך".
פינגווין
הפינגווינים מילאו את רחובות תל אביב ב-2001, הדולפינים הציפו אותם ב-2002 והספסלים המעוצבים ב-2003, בין לבין הוצבו עשרות אריות בירושלים. הפרויקטים האמנותיים-מסחריים האלה מסמנים כיוון חדש ביחסים המורכבים ממילא בין אמנות ולהון.
בכל הפרויקטים הללו הוזמנו אמנים מוכרים ומוכרים פחות להשתתף במה שהיה ספק פרויקט של אמנות ציבורית, ספק קמפיין לא סמוי לענקית היי-טק (קריאו סאיטקס ב-2001), מיליארדרית (שרי אריסון ב-2002) או חברות וקונצרנים (עלית, טבע, פז, יקבי רמת הגולן וכו' ב-2003). שיתוף הפעולה הזה, שעושה בוודאי שירות יחצ"ני טוב לאנשי העסקים ושירות כלכלי לאמנים, לא בהכרח מיטיב עם האמנות עצמה.
"האמנות והאמנים בישראל ממילא תלויים בהון ובבעלי ההון, והתלות הזו כבר ניכרת ביצירה הישראלית", אומר חוקר תרבות, "אבל הפרויקטים האלה, שעכשיו, עם היציאה מהמיתון, עשויים להתרבות, מחצינים את הקשר המסוכן הזה. לא פלא שהאמנות בישראל רחוקה מאוד מן המאבק המעמדי, בניגוד לאמנות בצרפת למשל".
צבי מזאל
"בעיני זו לא יצירת אמנות", אמר שגרירנו בשוודיה לאחר שחיבל בעבודת האמנות שהציגה את המחבלת ממסעדת מקסים, "אלא מעשה מפלצתי". מעשהו של מזאל, והתגובות האוהדות של ראש הממשלה ושר החוץ, מסמלים אולי יותר מכל את הפחד הישראלי מאמנות פוליטית, והיחס העוין שהאמנות זוכה לו לעתים מהקהל הרחב. יחס שללא ספק משפיע על המרחב האמנותי שבתוכו פועלים אמני ישראל החרוצים.