הרעיון למנות את אילן כהן למנכ"ל משרד ראש הממשלה הוא בשורה אופטימית. לא סתם אופטימית, אלא אחת המבטיחות שעלו כאן לאחרונה, למרות שהמהלך טרם הושלם. עצם הרעיון למנות אדם כמותו לתפקיד נראה שייך למדינה אחרת. מינויו המסתמן של כהן צריך להיתפס כשי לחג הקרוב; מתנה מעומרי, דובי וסבא אריאל.
כהן, 45, הוא יליד הארץ, תל-אביבי, ויזם עם קבלות. את הכסף שלו כבר עשה, את הסיפוקים המקצועיים השיג. עכשיו מדובר במימוש ערכי, בעשייה למען הכלל. נקודה.
בשביל המערכת הפוליטית אילן כהן הוא אנונימוס. בשביל הלוביסטים הוא חידה. רוב העיתונאים שעתידים לעבוד עמו, לא פגשוהו מעולם, אבל המו"לים שלהם - מוזס, שוקן וגם פישמן - פגשו גם פגשו. כמוהם גם מנהלי חברות ששכרו את שירותי חברת הייעוץ האסטרטגית שעם מייסדיה הוא נמנה.
אבל האמת היא ששתי היוזמות המפורסמות ששמו נקשר בקידומן מוכרות לכל אחד מאיתנו. הראשונה שבהן היא "המכרז של המדינה". השנייה היא "הדקה ה-90", שזעזעה את שוק הטיסות וחבילות הנופש של הישראלים. לאילן כהן יש תפקיד בהפיכת אנטליה לאבן-יסוד במילון הישראלי, ובהפיכת לונדון וברצלונה לדיל לכל שכיר.
כשאבא מרגל - ילדות חשאית בפריס
כהן הוא עיראקי במוצאו. אביו, אליהו, היה ממפקדי המחתרת היהודית בעיראק. דודו, ח"כ רן כהן (מרצ), מספר שכבר בעיראק עסקו האחים כהן בפעילות ציונית חשאית. כשעלו ארצה, גויס אליהו כהן לצבא קבע, ומאוחר יותר למוסד, בשירותו הגיע לתפקיד בכיר מאוד. ב-1960 יצא כהן האב עם רעייתו וילדיו לשליחות ביטחונית בפריס. ילדותו המוקדמת של אילן כהן צבועה בגוונים אופייניים: לימודים בבית-הספר הישראלי בפריס, תרבות ואופקים שהיו חסומים אז בפני ישראלים רבים, וחרדה מוכחשת לגורלו של האב.
השחקנית ענת ברזילי, גם היא בתו של סוכן מוסד שעשה באותן שנים בפריס, סיפרה על הילדות המיוחדת הזו, בכתבה שהתפרסמה בשבוע שעבר בידיעות אחרונות. "כבת לאיש מוסד, כל כמה שנים היינו צריכים לעבור מדינה, מפריס לאנגליה, וזה היה כאילו בסדר", סיפרה ברזילי. "אם בעבודה של אבא אומרים שנוסעים, אז נוסעים, לאף אחד אין שום מילה בעניין. ואם היום אבא בא הביתה עם שפם, זה גם בסדר. ואם מחר קוראים לו בשם אחר, אז להתחיל לקרוא לו ככה".
ישראל עסקה באותה ימים בהקמת הכור הגרעיני בדימונה. לשיתוף-הפעולה עם הצרפתים היה תפקיד-מפתח בהשגת הטכנולוגיות והאמצעים להקמת הכור הסודי. מצרפת יצאו גם אנשי המוסד שטיפלו בעלייה ההמונית של יהודי צפון-אפריקה לישראל.
גם כאן ניהל המוסד יחסים רגישים עם הצרפתים, שנחשבו אז לידידי המדינה הצעירה. כל זה הסתיים בעקבות מלחמת ששת-הימים ומשבר האנרגיה שבעקבותיו: הצרפתים הטילו אמברגו על העברת ציוד ביטחוני לישראל. סוכני המוסד בפריס הגניבו באישון לילה את "ספינות שרבורג", במבצע שכמוהו כאגדה.
משפחת כהן חזרה לישראל ב-1970. אילן למד במגמה הריאלית של בית-הספר "אליאנס" ברמת-אביב. מאוחר יותר שירת בשייטת של חיל הים ובסיירת גולני. באותה תקופה עשתה סיירת גולני את העבודה הקשה של צה"ל בצפון. שגרת היומיום כללה גיחות תכופות ללבנון, ושרשרת ארוכה של יוזמות רצופות.
אחד ממפקדי הסיירת דאז, ששירת גם בסיירת מטכ"ל, השווה באוזניי פעם בין יחס הצבא לשתי היחידות: "הדם של סיירת גולני היה פשוט זול יותר", אמר. "ההכנות לפעילות היו פזיזות יותר. זה היה כאילו שומרים עלינו פחות, בעוד שביחידה נשקלו חיי אדם בזהב". את שירות המילואים שלו, אגב, עושה כהן כרס"ן ביחידת מודיעין וסיור של הצנחנים.
הקונסיליירי - כהן והחברים מקימים את חברת הייעוץ הישראלית הראשונה
כהן למד במחזור הראשון של החוג לניהול ולכלכלה של אוניברסיטת תל-אביב. עד אז ניתן היה ללמוד מינהל עסקים רק במסגרת הלימודים המפרכים לתואר שני. האוניברסיטה השקיעה משאבים רבים במטרה למצב את החוג החדש בצמרת, ושיגרה את מיטב המרצים אל הסטודנטים הבודדים שנרשמו לחוג.
כך יצא שמרצים כמו פרופ' אמיר ברנע ופרופ' איזי בורוביץ' לימדו אז במה שנראה כמו שיעורים פרטיים בסדנה מצומצמת. 15 תלמידים סיימו את התואר, ביניהם מודי פלד, שהיה מנכ"ל עלית אירופה; מוטי ענבי, סמנכ"ל כספים בכיר בעלית; ובוקי אורן, היום יו"ר מקורות.
במהלך שנת-הלימודים השלישית הכירו כהן ואורן את פרופ' דובי פקלמן, והקימו איתו את החברה הישראלית הראשונה לתכנון אסטרטגי - POC. "שני הילדים והפרופסור", כמו שכינו אותם אז, פעלו מדירה זעירה ברמת-אביב. שנה אחר-כך הצטרף אליהם אילן שילוח, שהכיר את כהן שנים ספורות קודם לכן, כששירתו כמאבטחים בשגרירות ישראל בלונדון.
בתוך פרק-זמן קצר הפך שילוח לשותף, ושנים ספורות אחר-כך עזב אורן את החברה. כהן המשיך להחזיק בחלקו בחברה, אבל נסע ללימודי מנהל עסקים באנסאד שבצרפת, ואז חזר לחברה. שילוח היה שותף בחברה עד שהצטרף לקשר-בראל - היום מקאן-אריקסון.
POC ביצעה שורה ארוכה של עבודות אסטרטגיות לגופים ישראליים מובילים, וביניהם סלקום, עלית, ידיעות אחרונות, שטראוס ופז. אבל כניסתן של חברות הייעוץ האמריקניות לישראל, ובמיוחד של מקינזי הענקית, בלמה את צמיחתה.
החברות הישראליות הגדולות למדו אומנם להכיר בנחיצות העבודה האסטרטגית, אבל כאשר היו מוכנות לקפוץ כיתה, וגם לשלם על כך במיליוני דולרים - התקשו לראות את החבר'ה מהשכונה מתעשרים בזכותם. במקום זה, חברות כמו אל-על ונטפים העדיפו לשכור את שירותיה של מקינזי. הזרמת המיליונים למקינזי לא פסקה גם לאחר שהמלצות החברה לא הוכיחו את עצמן, ודוחותיה טבעו בים.
POC הציעה לישראלים לקחת ברצינות דווקא את השוק האירופי המתפתח. אומנם קל יותר בארצות-הברית, אמרה, אבל אירופה קרובה יותר ובעלת פוטנציאל מרתק. עברו שנים, עד שאירופה החלה להיתפס כאן כהבטחה עסקית.
השותפים הכניסו לחברה קבוצת משקיעים מצרפת - רובם יהודים צרפתים, תומכי ישראל שמרבים לתרום לגופים שונים כאן. הקבוצה הזו הביאה לישראל, בין השאר, את "פראנס טלקום" ואת וילמורן - אחת החברות החשובות בעולם בתחומי החקלאות. וילמורן הפכה בשנה האחרונה למחזיקת המניות העיקרית בחברת "הזרע" הבורסאית, ויש לה תפקיד-מפתח בהבראת החברה וצמיחתה המואצת.
מאז הוקמה POC קמו בישראל חברות רבות המתמחות בייעוץ אסטרטגי, אבל משרדי הממשלה בוחרים, בדרך-כלל, בנציגויות של חברות הייעוץ מחו"ל. החברות הישראליות צופות עכשיו באפשרות שכהן ימונה למנכ"ל, בתקווה שמשהו בשוק הזה ישתנה לטובתן.
דיל לכל פועל - הדקה ה-90 משנה את מפת תיירות-החוץ הישראלית
לקראת סוף שנות ה-80 התגלגל העיתונאי ממי גולן לעולם העסקים הישראלי. לאחר שהתגבר על כמה ממחלות-הילדות העסקיות, החל לגלגל עם POC רעיון ייחודי לשיטת קנייה חדשה: "המכרז של המדינה". זו היתה המצאה בקנה-מידה עולמי. התוכנית העסקית נכתבה על-ידי POC, שהחזיקה ב-25% ממהמיזם. המשקיעים האחרים היו צביקה מושקוביץ', וחברת נרו של מייסדי משרד הפרסום קשר-בראל - צבי "שישקו" פרידמן, אריה רוטנברג ואבנר בראל.
אחרי שמכרו את חלקם במכרז של המדינה לממי גולן, יצאו כהן ומושקוביץ' למסע רענון. הם נסעו אז לאנגליה כדי להשקיע בהקמת מיזם דומה בלונדון. ישבו בלסטר סקוור, דיברו, הסתבכו, והחליטו לרדת מהעניין.
ומה עכשיו? שאלו.
ישבו וגלגלו שורה של רעיונות. בצד ראו פרסומים לכרטיסי-טיסה זולים. במקום ללמד את האנגלים לקנות טלוויזיות באמצעות המכרז של המדינה, החליטו ללמד את הישראלים לטוס לחוץ-לארץ בזול. כך נולדה ב-1998 חברת "הדקה ה-90", למכירת כרטיסי-טיסה מוזלים של הרגע האחרון.
הדקה ה-90 הביאה לירידת מחירים של כל תיירות-החוץ מישראל. ההברקה העסקית שהפכה את הדקה ה-90 לחברה צעירה ומרוויחה היתה המבנה המשולב של אתר אינטרנט וחברה לשיווק ישיר של טיסות. ב-2000 נכנסה "ידיעות טכנולוגיה" למיזם. השאר הוא היסטוריה.
החבר'ה החברתיים - היוזמה ההתנדבותית התמסמסה, אילן כהן נשאר
את כהן פגשתי לפני כשנתיים על רקע סמי-חברתי. המיתון היה אז בשיאו, האינתיפאדה בכל בית. שיחות הסלון של יום שישי נשאו אופי מדכדך. ערב אחד הציעה לנו אליס סלפטר, שסיימה אז תפקיד בכיר בחברת היי-טק מובילה, להפסיק לדבר ולהתחיל לעשות. בעלה, עו"ד רון סלפטר, שעזב אז את משרד עורכי-הדין שהיה שותף בו והתמקד בעסקות בין ישראל ליפן, תמך.
יש לי רעיון, אמרה סלפטר. בואו נמציא פורמט תקשורתי, שיעודד התנדבות אזרחית באמצעות משחק תחרותי. נייצר סוג של תחרות בין יוזמות התנדבותיות פרטיות, ונסייע להן. במובנים מסוימים, הזכיר המשחק שהחלה לבנות את "המכרז של המדינה". שבועות אחדים אחר-כך ישבו בסלון של סלפטר כעשרה אנשים שרצו להצטרף למיזם. בשקט, בלי פרסום, למען הנשמה בלבד. היו שם יזמי היי-טק אחדים, פרסומאי, רואה-חשבון, תסריטאי - והיה אילן כהן.
המיזם ההוא שקע בדכדוך הכולל: רבים ממי שהיו שם פנו ליוזמות התנדבותיות ממותנות יותר. אחת סייעה להקמת עמותה למען ילדים אוטיסטים, אחרת סייעה לילדים עם קשיי למידה. על כהן שמעתי שוב לפני ימים אחדים: אחרי שהתנדב במשך שנים רבות ב"מועצה למען הילד", הוא עוזב את עסקיו הפרטיים לטובת ניהול משרד ראש הממשלה.
בלי קשרים, בלי כבלים - כהן הוא מינוי נוח לביבי, ללבנת ולשלום
את הזרוע הכלכלית של ראש הממשלה מניע בשנים האחרונות מנכ"ל משרדו. כאשר כיהנו כאן שרי אוצר חלשים, התחזקו מנכ"לי ראש הממשלה והיו למעין שרי-על כלכליים. המיקוד הכלכלי מוביל בדרך-כלל למתחים מובנים ביחסי המנכ"ל עם צמרת האוצר: לא פעם, כששר האוצר היה חלש, דרס אותו מנכ"ל ראש הממשלה בהתנגשות חזיתית. ככה זה כשראש הממשלה מגבה את הזרוע הכלכלית שלו.
המנכ"לים של העשור האחרון היו חזקים במיוחד. הבולטים שביניהם היו שמעון שבס, אביגדור ליברמן, משה ליאון והמנכ"ל הנוכחי, אביגדור יצחקי. הללו השכילו להתערב ברפורמות שזעזעו את שוק האנרגיה, התקשורת והתשתיות. יצחקי, למשל, לא מהסס להתערב ברפורמה המתוכננת לרשות הנמלים, בעסקת הגז עם מצרים, בחוק לעידוד השקעות הון ואפילו בהפרטת דיסקונט.
לוביסטים על-גבי לוביסטים מחכים בכליון עיניים לפגישות עמו. לא פעם מניחים ששיחות עם משה ליאון, שהיה שותפו של יצחקי במשרד רואי-החשבון, עשויות לסייע בקידום עניינים אצל עמיתו בלשכת ראש הממשלה.
יתרה מזו: כאשר יצחקי מונה, טעו רבים לחשוב כי קשריו עמוקים במיוחד עם בנימין נתניהו. אחרי הכול, שותפו-לשעבר ליאון צמח בחצרותיו של ביבי. אבל נתניהו הוא עכשיו "ביבי החדש", והאנשים שעובדים עמו באוצר מגיעים מתרבות שונה מזו שהפגישה אותו עם ליאון.
עכשיו נהוג להניח שליאון קרוב יותר לשר התחבורה, אביגדור ליברמן. לפיכך עתיד נתניהו לשמוח על מינויו של אדם כמו אילן כהן ליורשו של יצחקי במשרד ראש הממשלה. כהן חף מקשרים פוליטיים מעין אלה. זה טוב לנתניהו, וגם ללימור לבנת ולסילבן שלום.
מינוי ראוי לממלכה - לא ברור איך יתמודד כהן הסולידי עם הרעלנות הפוליטית
כהן שונה ממי שכיהנו לאחרונה כמנכ"לים של משרד ראש הממשלה, אבל הוא דומה לשני מנכ"לים חשובים אחרים שמונו השנה: רואי-החשבון יוסי בכר (במשרד האוצר) וגדעון בר-לב (במשרד הפנים). גם הם הגיעו לעבודה אחרי שעשו קריירה בשוק הפרטי. בכר, בר-לב וכהן עשו אומנם את כספם בשנים האחרונות, אבל הם רחוקים מלהיות "עשירים חדשים".
שלושתם מציגים התייחסות מאופקת לכסף, ואורח-חיים ישראלי אמיד, אך לא "נובו רישי". שלושתם הגיעו לממשלה כדי לייצר לעצמם עניין, ומימוש ערכי.
שלושת המינויים הללו הובאו לממשלה על-ידי שלושת הקודקודים הפוליטיים שמנהלים אותה: בנימין נתניהו, אברהם פורז (שינוי) ועכשיו גם ראש הממשלה עצמו. מותר להניח, כי כהן נוח ומקובל גם על שמעון פרס.
כהן נחשב לאיש מקצוע אמין ונוח לעבודה, ולמנהל סולידי והוגן. כל-כך הוגן, שיש מי שתהו השבוע איך יוכל להתמודד עם הרעלנות המאפיינת את המערכת הפוליטית. אצלו לא יתעוררו כנראה יומרות להוביל מהלכים מדיניים עצמאיים. חלוקת העבודה בינו לדובי ויסגלס תהיה, על-כן, ברורה: אילן כהן יתעסק בכלכלה ובחילוץ פקקים בירוקרטיים מהמערכת. ויסגלס - במדיניות החוץ. כהן ינסה לייעל את עבודת הממשלה. ויסגלס יוציא אותנו מעזה. זו תהייה מתכונת נוחה מאוד לעבודה.
לא להאמין, אבל שרון מביא מינוי ראוי לממלכה.