אחת מהבעיות הקשות הקשורות למצבה של האוכלוסייה הערבית בישראל היא נושא היישובים הבלתי מוכרים, בנגב ובגליל. קרוב למאה אלף תושבים (כ-10% מכלל הציבור הערבי בישראל) מתגוררים, נכון להיום, ביישובים שאינם מקבלים מהמדינה שירותים בסיסיים כמו חיבור לרשתות החשמל והמים, שרותי פינוי אשפה, ביוב, סלילת דרכי גישה וכו'.
את המים, למשל, הם נאלצים להביא במיכליות, החשמל מופק מגנרטורים והאשפה מוטמנת בבורות בקרקע. מדובר ב-46 יישובים בדואים בנגב, ובעוד 9 יישובים בגליל. היישובים בגליל הוכרו אומנם באופן רשמי על-ידי המדינה בשנת 1994, אך רק לשניים מהם הוכנו תוכניות מתאר (המהווה את התנאי לכל פיתוח עתידי של היישוב והענקת רשיונות בנייה), כך שמצבם לא שופר וההכרה נשארה בעיקר על הנייר.
"אגודת הארבעים" היא הגוף המרכזי במגזר הערבי העוסק בבעיית הכפרים הבלתי מוכרים. האגודה נוסדה בשנת 1988, ופועלים בה יחד יהודים וערבים. האגודה (לה סניפים בחיפה, באר-שבע ועין-חוד) מפעילה מרכז משפטי, המסייע בממוצע לכ-100 פניות בשנה, עוסקת בארגון ועדים מקומיים בכפרים, וכן בהסברה ויצירת מודעות ציבורית לבעיה.
לדברי מוחמד אבו-אלהיג'א, יו"ר האגודה המתגורר בכפר עין-חוד, בעיית הכפרים הבלתי מוכרים נוצרה באופן רשמי בשנת 1965, עם חקיקת חוק התכנון והבנייה, שהנחה את משרדי הממשלה לתכנן תוכנית מתאר ליישובים הערביים ולהגדיר את שטחם המוניציפאלי.
אולם, לדבריו המדינה התעלמה מחלק מהיישובים, ואלה הפכו ל"בלתי מוכרים", שאדמותיהם מוגדרות כשטחים חקלאיים, ולא כשטחי מגורים. אבו-אלהיג'א: "כל הקרקעות ביישוב כמו עין-חוד, שלא הוכנה לו תוכנית ולא נכלל בשטחו המוניציפלי של יישוב אחר, מוגדרות כחקלאיות, והתוצאה היא שרטרואקטיבית כל בניין כאן הוא למעשה בלתי חוקי. זו היתה תחילתה של ההתעלמות התכנונית מהיישובים, שמאחוריה עמדה מדיניות בלתי כתובה לרכז את האוכלוסיה הערבית בנקודות יישוב מוגדרות בלבד".
לטענתו, מוסדות התכנון ומשרדי הממשלה הפעילו במהלך השנים לחצים שונים על התושבים, בתקווה כי הללו יעזבו את יישוביהם, ובעקבות כך "תעלם הבעיה". "בפועל, בניגוד לציפיות הממשלה, הבעיה לא נעלמה אלא רק גדלה", הוא מדגיש. "זאת למרות כל הלחצים שהופעלו עלינו, כמו תוכניות להפוך את קרקעות היישובים לפארק לאומי או אתר ארכיאולוגי, הוצאת צווי הריסה, זימון למשפטים, אי מתן רשיונות מרעה וכמובן מניעת מתן שירותים לתושבים. התושב בכפרים הבלתי מוכרים חי במציאות בה הוא כל חייו עסוק בבניית ביתו, ובהתמודדות בלתי פוסקת עם צווי הריסה ותשלום קנסות, ואינו מצליח להגיע לרווחה הפסיכולוגית שמקנה בית גמור ושלם".
בשנת 1994, בין השאר בעקבות פעילות האגודה והצעות פתרון שהעבירה, הכירה המדינה בתשעה כפרי מיעוטים בצפון הארץ, והחל תהליך של הכנת תוכניות מתאר. מאז, ולמרות העובדה שחלפו עשר שנים, רק לשניים מהם אושרו באופן סופי תוכניות המתאר (דמיידה ועין-חוד). בינתיים, למעט בדמיידה, לא השתנה הרבה מבחינת התושבים מחוסרי השירותים. בהיעדר תוכניות מתאר, לא ניתן לקבל רשיונות בנייה, ולכן למרות ההכרה הרשמית ביישוב, כל בית שנבנה בו הוא בהכרח בלתי חוקי. "מצבנו עתה אפילו גרוע יותר מהמצב בו היינו לפני שהוכרנו על-ידי המדינה", סבור אבו אלהיג'א.
"במגזר היהודי לא אירע מעולם מצב דומה, בו 56 שנה קיים יישוב ללא אספקת שירותים מינימליים", אומר אילן יונש, חבר בהנהלת "אגודת הארבעים", ולשעבר מנהל המרכז המשפטי שלה. "בניגוד למה שקורה במגזר הערבי, הרי שליישובים יהודיים שהסטטוס שלהם לא הוסדר, והם נמצאים עדיין בשלבי תכנון, ניתן מעמד זמני שמאפשר אספקת שירותים מלאה, כולל סלילת דרכי גישה".
בעייה קשה עוד יותר היא מעמד הכפרים הבדואים הבלתי מוכרים בנגב. אבו אלהיג'א: "הבעיה בנגב היא בעיה עקרונית, שנובעת מחוסר רצונה של המדינה להכיר בזכויות הערבים כאזרחים שווים לכל דבר. הדגם של שבע העיירות שהוקמו לאכלוס הבדואים נכשל, והכל מכירים בכך, אך המדינה עדיין ממשיכה באותו הקו ורוצה להקים שבע עיירות נוספות דומות".
לדבריו, התושבים אינם מעונינים כלל לחיות ביישובים דמויי עיירות: "המדינה רוצה את העיירות, אבל לא התושבים. התושבים צריכים להיות שותפים בתכנון ובקביעת צורת חייהם וסגנון המגורים, אך בפועל מפילים עליהם מודל מוכתב מלמעלה, ומנסים לשנות את אורח חייהם, כאילו שבונים דיר ומכניסים לתוכו כבשים". "אגודת הארבעים" מציעה לחלק את היישובים לשלוש קבוצות שונות, על-פי רצון תושביהם: יישובים "רגילים", יישובים בעלי אופי חקלאי, ושטחי נדידה לכאלו שיעדיפו את אורח החיים המסורתי.
יונש: "גם אני תומך ברעיון, כי לא כל אחד יכול לקבוע בעצמו היכן הוא יקים יישוב. אולם, יישוב שקיים חמישים שנה ויותר הוא בבחינת עובדה מוגמרת, והמדינה צריכה להכיר בו ככזה. הטענות כי היישובים הבדואים מפריעים לפיתוח הנגב פשוט אינן נכונות, ראשית מאחר וממילא לא מפתחים אותו, ושנית מכיוון שעובדה היא שליהודים מותר לגור בחוות חקלאיות וניתן להם כל הסיוע, כולל שטחים עצומים במחירים זולים, במטרה שיבואו לייהד את הנגב".
אבו אלהיג'א מאשים את המדינה בהפעלת אגרסיביות רבה בשיטות אכיפת חוקי הבנייה בנוגע לכפרים הבלתי מוכרים בנגב, בשעה שאמצעי אכיפה דומים אינם מופעלים נגד בנייה בלתי חוקית ביישובים יהודיים. "במגזר הערבי הורסים בתי מגורים שלמים, בעוד שבמגזר היהודי לכל היותר הורסים חדר או סככה", אומר אבו אלהיג'א. "בנוסף, הקימו יחידות שונות ומשונות לשמירה על הבנייה אצל הערבים, ולמרות הטענה כי הן פועלות בכל הארץ, הרי שלפחות חלקן מיועד ספציפית למגזר הערבי. הבדואים בנגב סובלים מריסוס שדות מהאוויר, החרמת עדרים וציוד וצעדים נוספים שאיש לא היה מעלה על דעתו להפעיל ביישוב יהודי. התחושה היא שנוצר שם מעין ג'ונגל, ומי ששולט באכיפה היא לא המדינה, אלא חבורת פקידים שקיבלה רשות 'לטפל בערבים'".
המחסור בקרקע לצרכי פיתוח עתידי הוא אחת מהבעיות המטרידות ביותר את המגזר הערבי. רק 3% מכלל הקרקעות בישראל מצויות בידי ערבים, וגם ביישובים מוכרזים ובעלי תוכנית מתאר קיים מחסור ניכר בקרקע, דבר שגורם לצפיפות, מצוקת דיור לזוגות צעירים ובסופו של דבר מאלץ רבים לבנות מחוץ לשטחי היישוב, בניגוד לחוק, כמוצא אחרון.
יונש: "מצמצמים את שטחי היישובים הערביים להרבה פחות מהמינימום, ואין שטחים ייעודיים בתוך תוכניות המתאר. לא קיימת התחשבות בצרכים העתידיים של היישובים, ורבים מהתוכניות לא כוללות התייחסות לנושאים כמו תעסוקה ומסחר או צרכי ההתפתחות הטבעיים של היישוב, כאילו שמדובר בבית מלון. צריך לפתוח מחדש את תוכניות המתאר של יישובי המגזר הערבי, לעדכן אותן, ולעשות זאת על בסיס תכנוני ולא על בסיס פוליטי".
אבו אלהיג'א סבור, כי התכנון הלקוי מחד, וצורכי הדיור של התושבים מאידך, הופכים עשרות אלפים בכל יישובי המגזר הערבי לעבריינים בעל כורחם: "הבנייה הבלתי חוקית במגזר הערבי היא למטרות מגורים בלבד, בעוד שבמגזר היהודי רובה למטרות מסחר. רשיונות בנייה לא ניתנו, ולאנשים לא הייתה ברירה אלא לבנות ללא היתר. בנוסף, בגלל כל בעיות הרישוי, לא ניתן למשכן את הבתים, וזוגות צעירים במגזר הערבי אינם מסוגלים לקבל משכנתאות מהבנקים".
"המדינה עושה כל מה שביכולתה על מנת להקשות את חיינו ולהפוך אותנו לשונאיה, ולהיפך: לדאוג שהיהודים ישנאו אותנו. זאת, מתוך הנחה שאז יהיה הכי קל לטפל בערבים", מאשים אבו אלהיג'א. "כל פעולות המחאה של הציבור הערבי, מיום האדמה הראשון ועד היום, נערכו במטרה לבקש זכויות שוות כאזרחי המדינה לכל דבר. האפליה בתכנון ובבנייה היא מרכיב מהותי בהתייחסות השלילית של המדינה למגזר הערבי ובלחץ המופעל על האזרחים הערביים, דרך היעדר התכנון, צווי ההריסה, הפקעת הקרקעות וריסוס השטחים חקלאיים. צעדים אלה רק מחזקים את התחושה בקרב רבים, שכנראה לעולם לא נוכר על ידי המדינה כאזרחים שווים".
הוא אינו תולה תקוות רבות ביישום מסקנותיה של ועדת אור, בהיותו למוד נסיונן של מסקנות ועדות קודמות לה, שהושמו במגירה: "כל מה שעשו היה ליישם את החלק הבטחוני של הדו"ח, במטרה לייעל את פעילות המשטרה, אבל מהחלק התכנוני התעלמו. אנו לא סבורים שניתן לפתור את כל הבעיות ביום אחד, אבל אם תהייה לפחות נכונות עקרונית להכיר ביישובים, יהיה ניתן להגיע להסכמות על לוחות זמנים הגיוניים לביצוע גם מבחינה תקציבית".
יונש: "כבר בשנות ה-70 הקימה המדינה ועדות לבדיקת הנושא, וכולן מאז ועד עתה בעצם אמרו את אותו הדבר. מסקנות הוועדה ברורות מזה זמן רב, אבל לצערנו אין רצון לשנות את המדיניות בישראל ביחס לאוכלוסייה הערבית. המדיניות צריכה להשתנות בפועל, ולא ברמת ההכרזות והמסקנות בלבד".
הכפרים הבלתי מוכרים: הרשימה המלאה
ערב אלנעים; עין חוד; כמאנה; אלעריאן; חומיירה; חוואלד; אלדמיידה; אלחוסייניה; ראס אל-עין; דחייה; אום בטין; אבו תלול; ח'רבת זובאלה; ח'רבת אלווטן; ואדי אלנעם; אלבאטל קרקור; אל עוקבה; אום מתנאן; אום נמילה; אלקרין; אלסר; אל מסעדיה; באר אלחמאם; אלזערורה; עווג'אן; תלאע רשיד; אלפרעה; אל תאוויל; אלזרנוק; ע'זה; סאעוה; באר אלמשאש; ואדי אלמשאש; אלבאט; אלסרה; רחמה; אל דריג'את; תל אלמלח; קסר אלסר; אל חמרה; אל-בחירה; אלבקאר; תל עראד; סוויווין; עמרה; אלגרא; ח'ישם זנה; אלמדבח; עבדה; באר הדאג'; מקימן; מטהר; קחלה; עתיר; מזרעה; אם רתאם; אלבקיעה; אלחתאנה.
