בשבוע הבא תושבע השופטת אסתר חיות כשופטת בית המשפט העליון. חיות, בת 51, תהיה צעירת השופטים בבית המשפט העליון, עובדה מרשימה במיוחד אם לוקחים בחשבון את העובדה שרק לפני 13 שנים הצטרפה לשירות הציבורי כשמונתה לשופטת שלום בתל אביב.
מאז היה מסלול קידומה מטאורי (שש שנים כיהנה בשלום, שבע שנים במחוזי) ונטול מאמץ. חיות הצליחה לחצות את המחוז הכי עמוס ואמביציוזי במדינה בלי קשרים, בלי לובי, בלי זיעה: לבית המשפט המחוזי בתל אביב הגיעה אחרי שנשיא המחוזי, השופט אורי גורן, שהתרשם מיכולתה, שלף אותה מהשלום. שבע שנים מאוחר יותר עשה נשיא העליון השופט אהרן ברק את אותו המהלך בדיוק. חיות, בשני המקרים, נתבקשה רק להסכים.
על הרקע הזה אפשר להבין מדוע מחבק המימסד המשפטי את מינויה של חיות בגאווה רבה כל כך. בעולם המשפט סיפורה של חיות הוא סיפור סינדרלה. כשהגיעה לפני שנה למינוי בפועל בעליון, אוחזת בזימון המפתיע של אהרן ברק, היתה חיות פנים לא מוכרות. גלימה בלי פרצוף, אומרת אישיות משפטית בכירה ומתכוונת לכך שאת פסקי הדין שלה הכירו אבל היא עצמה היתה אלמונית. שלושה חודשים נדרשו לה כדי לכבוש את העליון בסערה.
שופטים ושופטות הפליגו פה אחד בשבחיה המשפטיים כמו האישיים. "זו היתה ממש תופעה", אומר מי שהסתובב בשנה האחרונה במסדרון השופטים. "ביניש התמוגגה ממנה, ודורנר התמוגגה ממנה, וברק כמובן, ופרוקצ'יה ונהייתה מין אווירה כזו שכולם מאוהבים בחיות ומספרים איך היא כתבה דעת מיעוט פה וחלקה על אהרן ברק שם".
ההישג הזה מרשים במיוחד אם לוקחים בחשבון שחיות, שופטת מחוזית, לא היתה אף פעם חלק מהחבר'ה. לא בבית המשפט המחוזי בתל אביב, לא בקליקה הירושלמית. לא במקרה לא ידע בית המשפט העליון איך היא נראית. גם בבסיס הבית שלה, בית המשפט המחוזי, זכתה חיות לתדמית החנונית של הכיתה: שופטת טובה, חרוצה, פדנטית, לא בולטת חברתית.
"בתל אביב היא היתה שופטת טובה, מסודרת מאוד, מובנית, אבל גם סגורה מאוד, לא מתחברת", אומרת אישיות משפטית בכירה. "חיות היא שופטת נטו, אין סמול טוק, אין מסיבות, אין טיולים, אין רכילות. רק עבודה. וגם בתחום הזה היא לא קלה: יסודית מאוד אבל לא גמישה. לא בנויה לאילתורים. כל החלטה, גם השולית ביותר, יצאה אצלה תמיד רק אחרי בדיקה ועוד בדיקה ועוד ליטוש, אחרי אינספור הגהות. וזה לא היה בגלל שהיא קרצה לעליון אלא בגלל שזה האופי שלה, היא פדנטית בנשמה, פרפקציוניסטית.
"מצד שני, היה לזה מחיר מבחינת קצב העבודה. אז זה לא שהיא היתה שופטת עם בעיית הספק, זה לא, מצד שני היא לא היתה שופטת מחוזית שהמערכת יכולה להישען עליה כשיש עומס".
בבית המשפט המחוזי של ראשית שנת 2003 היו כמה שמות שנחשבו מועמדים לקידום לעליון. חיות, כשופטת צעירה עם ותק של שש שנים בלבד, לא היתה פייבוריטית. הילה גרסטל, חברה טובה, כן. גם דבורה ברלינר, שנשיא בית המשפט המחוזי בתל אביב, השופט אורי גורן, דחף את מועמדותה. בבית המשפט העליון התלבטו. על גרסטל אומרים שם שהיא "שופטת מהירה מדי" ומתכוונים שקצב העבודה המהיר שלה מתבטא פה ושם בפסקי הדין שהיא כותבת.
גם מינויה של ברלינר, שתמונה במינוי בפועל לעליון בסבב הבא, לא עבר בקלות. נשיא בית המשפט העליון אהרן ברק אמר על ברלינר שהיא שופטת מחוזית מצוינת, אבל שפסקי הדין שלה לא כתובים כמו פסקי דין של בית המשפט העליון. תומכיה של ברלינר ניסו לשכנע אותו שמדובר בהכללה ושלכל שופט יש פסקי דין מוצלחים יותר ומוצלחים פחות. ברק היסס.
אל שולחנו של ברק, במסגרת השוטפת של ערעורים על החלטות מבית המשפט המחוזי, הגיעו גם פסקי דין של שופטת מחוזית בשם חיות. ברק קרא וקיבל החלטה. ככה הוקפצה חיות לבית המשפט העליון.
הפתעה כללית
מי שהכירו את חיות כשופטת סגורה מבית המשפט המחוזי התקשו לזהות אותה בעליון. "מהיום הראשון היא היתה חייכנית ופתוחה וחברותית, לא מתחנפת, לא מעיקה, אבל מאוד נעימה גם לשופטים אבל גם לפקידים ולאנשי המינהלה", מספר מי שפגש את חיות בימיה הראשונים בבית המשפט העליון. מי שאיתרה אותה תיכף בהתחלה היתה השופטת דורית ביניש. חיות, כשופטת במינוי בפועל, שודכה בראשית הדרך להרכבים בראשות ביניש ובין השתיים נוצרה כימיה. חיות הוזמנה ללשכתה של ביניש וזכתה לחסותה.
בתיווכה ועידודה של ביניש היתה ההתערות החברתית בעליון קלה הרבה יותר. "באחד האירועים המשפטיים שהיו כמה חודשים אחרי מינויה לעליון ניגשו שופטי בית המשפט העליון בזה אחר זה לנשיא גורן וסיפרו לו בשבחי השופטת שלו שהגיעה אליהם. גורן סיפר את הסיפור הזה בישיבת השופטים בבית המשפט המחוזי", מספר שופט מחוזי תל אביבי.
"היתה הפתעה כללית. לא מהיכולת המשפטית, היא נחשבה שופטת מצוינת גם פה אלא מהפריחה החברתית שלה. אז נכון שבית המשפט בתל אביב הוא בית משפט גדול עם חמישים שופטים וקצת קשה להתבלט כאן חברתית אבל גם את העליון לא כל שופט מחוזי כובש ככה. לנו היה נראה שחיות הגיעה לעליון מתוך מודעות לכך שלהב דיל מבמחוזי לא מספיק שהיא תכתוב רק פסקי דין טובים אלא שהיא צריכה גם לשווק את עצמה. מצד שני יכול להיות שמבחינת אישיותית היא פשוט מתאימה יותר לאופי הירושלמי של בית המשפט העליון".
חיות נחשבת מומחית למשפט אזרחי. בעברה הרחוק, לפני מינויה כשופטת בשלהי 1990, עבדה כעורכת דין פרטית. קודם במשרד צדוק ואחר כך במשרד שחלקה עם בעלה, עורך הדין דויד חיות. המשרד הירבה לעסוק בדיני ביטוח. חיות היתה ממונה על הליטיגציה. העובדה הזו לכשעצמה זיכתה אותה בתמיכתם הנלהבת של עורכי הדין מהשוק הפרטי. זו התגברה כשהתברר שהרקע הזה מחלחל גם אל תפישתה השיפוטית.
"חיות היא שופטת שמבינה את העולם העסקי, ולכן המינוי שלה חריג כי יש מעט מאוד שופטים שהגיעו לעליון על בסיס מומחיות בתחום המסחרי", אומר עו"ד צבי פירון. פירון הוא תומך נלהב של חיות. "לא במקרה מדובר במינוי שהיה לגביו קונסנזוס. מדובר בשופטת עם מזג שיפוטי מושלם, עם ידע משפטי רחב, כתיבה מרשימה וגם עם הבנה של העולם העסקי.
פסקי דין מובנים
"חיות למשל מבינה שעולם העסקים צריך יציבות כצו עליון", הוא מדגיש, "ולכן בפסקי הדין שלה ההלכות מאוד ברורות, מובנות, עם צמצום מסוים של שיקול הדעת השיפוטי לטובת היציבות המעשית ומתוך הבנה שבעולם העסקי אם שיקול הדעת מתרחב יש לזה משמעות כלכלית מבחינת הסיכון שהעסק נוטל על עצמו".
דוגמא טובה לכך הוא פסק הדין שנתנה חיות חודשים ספורים אחרי שהגיעה לעליון. מדובר בערעור שנסב על שאלת מיסוי של עסקת שירות שנעשתה בחו"ל. על פי נוסח ההסכם לא ניתן השירות לישראלים ולכן טען המערער שהוא פטור ממס. שלטונות המס, לעומת זאת, טענו שמבחינת מהות העסקה מדובר במתן שירות לישראלים ולכן יש למסות. הנשיא ברק תמך בעמדת שלטונות המס. בהפעילו את כללי הפרשנות המפורסמים שלו הוא קבע כי בעימות שבין לשון החוזה למהות האמיתית של החוזה כפי שעולה מכלל הנסיבות יש להעדיף את האחרונה.
השופטת חיות חלקה עליו. "כאשר לשון החוזה מצביעה בבירור על כוונת הצדדים אין צורך ואין הצדקה ללכת אל מעבר לה שכן חזקה על הלשון הברורה והמפורשת שהיא משקפת את רצונם של הצדדים", כתבה. השופט רבלין הצטרף לדעתה של חיות.
אבל בעליון לא נתנו לחיות להתמקד רק בתיקים אזרחיים. מסלול החניכה שעובר בעליון שופט בפועל כולל את ציוותו לעבודה עם כל השופטים ובכל התחומים. חיות ישבה אפוא גם במגוון גדול מאוד של תיקים פליליים שוטפים ובבג"צים. בין השאר היא ישבה (יחד עם השופטים אור ודורנר) בהרכב שהתיר את פרסום הפרטים הנוגעים לאלחנן טננבאום טרם שחרורו, היא היתה שותפה להרכב שהוציא צו על תנאי שהורה למדינה לקבוע מהו סף הקיום בכבוד (צו שבוטל אחר כך על ידי הרכב מורחב), היא ישבה (יחד עם השופטים אור ונאור) בבג"ץ שאישר את הוראות המעבר להפשרת הקרקעות החקלאיות, היא כתבה את ההחלטה שאישרה את החלטת בית הדין להגבלים להעביר את נתוני התפוצה של מעריב לידי עורכי הדין של 'ידיעות אחרונות' שערער על הגדרתו כמונופול, היא כתבה את דעת הרוב (כנגד דעתה החולקת של השופטת מרים נאור) שביטלה את התקנה בתקנות בתי הסוהר שאפשרה למנוע מאסיר להיפגש עם עורך דינו אם מתקיים חשד ממשי שהפגישה עלולה לשמש לביצוע עבירה המסכנת את שלום הציבור או את בטחון המדינה. זאת בנימוק כי פגיעה כזו בזכות יסוד של אדם יכולה לבוא רק על פי הסמכה מפורשת בחקיקה ראשית.
"מי שעוקב אחרי הפסיקה שלה בעליון יכול לראות את ההתגבשות שלה כשופטת בית משפט עליון", אומר שופט עליון בדימוס. "כל שופט בפועל שמגיע לעליון עובר הליך לא פשוט של התאמה למקום החדש תוך כדי שהוא מודע לכך שהוא נמצא בתקופת מבחן. אצל חיות, אולי בגלל הקליטה החברתית המהירה שלה שנתנה לה ביטחון, התהליך הזה היה מהיר ולכן מרתק.
ממש אפשר לראות איך מתגבש אצלה הביטחון העצמי כשופטת. פסקי הדין שלה מובנים, מסודרים ורהוטים מהיום הראשון אבל בהמשך, בהדרגה, מעיזה ומבצבצת יצירתיות. היא כתבה רק לאחרונה פסק דין שביטל הלכה של זוסמן בעניין תקנה 500 (לעניין הודעת צד ג' מחוץ לתחום השיפוט - ע.ב) וזה פסק דין יפה מאוד ויצירתי מאוד. אני צופה לה עתיד מרשים מאוד כשופטת".
תשאלו כל עו"ד פלילי
ימים ספורים אחרי ההודעה על בחירתה למינוי של קבע בבית המשפט העליון התפוצצה בעיתונים התסבוכת המשפטית בפרשת רצח החייל אולג שייחט ז"ל. התסבוכת הזו נוגעת בשניים מהמינויים החדשים לעליון: פרקליטת המדינה, עדנה ארבל, שהחליטה על הגשת כתב האישום חרף הסתייגותו המפורשת של השב"כ, והשופטת אסתר חיות שדחתה את הערר על הארכת מעצרם עד תום ההליכים של הנאשמים הראשונים, ששוחררו בשבוע שעבר למעצר בית.
מי שמעיין בדיעבד בהחלטת המעצר של חיות מגלה כי כל הטענות העולות כיום כבר היו אז בפני בית המשפט: הסתייגות השב"כ, הסתירות בהודאות, הטענות על לחץ בלתי סביר במהלך החקירה. אלא שהשופטת חיות, שבתחום הפלילי משתייכת בינתיים לזרם המרכזי והפרו תביעתי של שופטי בית המשפט העליון, דוחה את כולן בהתבסס על שניים: את טענות השב"כ היא דוחה תוך הישענות טוטאלית על שיקול דעתה של פרקליטת המדינה ארבל ששקלה את גישת השב"כ ודחתה אותה.
את הסתירות בהודאות והעובדה שיש בהן פרטים שאינם מתיישבים עם מה שארע בפועל (למשל: בהודאה נאמר כאילו שייחט ז"ל הכה ופצע את אחד התוקפים, שניגב את דמו בנייר שנמצא בשטח - נייר ספוג בדם אכן נמצא בשטח אבל לא דובר בדם של איש מהתוקפים, או פרט אחר בהודאה לפיו הוסרו מהגופה חולצה, שעון וצמיד, כשבפועל לא הוסרה החולצה כלל ולא היו שעון או צמיד) פוטרת חיות במילים הבאות: "אין בקשיים אלה, אף לא בחזרתו של טארק מהודאותיו, כדי לכרסם בתשתית הראייתית הלכאורית הדרושה לצורך שלב המעצר עד תום ההליכים".
בשלב זה, היא כותבת, אין נדרשים למהימנות עדים ולניתוח פרטני ומדוקדק של משקל העדויות. "אין בית המשפט נדרש לכירורגיה 'עדינה' של חומר הראיות המצוי בתיק... כל שבית המשפט יכול וצריך לבצע באותו שלב אינו אלא פרוגנוזה ראשונית לכאורית של סיכויי ההרשעה בתיק, בהתבסס על חומר הראיות הקיים".
חיות, צריך לומר, כתבה כאן החלטה מהסוג שהיו כותבים מרבית חבריה לעליון. תיק רצח שיש בו הודאה, תשאלו כל עורך דין פלילי, הוא כמעט תמיד תיק אבוד בשלב המעצר עד תום ההליכים. בית המשפט הדן בהחלטת המעצר לא יצלול בדרך כלל לפרטי התיק והתאמתם לעובדות המופיעות בהודאה. מערכת המשפט הישראלית היא מאמינה פנאטית בהודאות: החזקה שאדם לא "שם עצמו רשע" ומפליל את עצמו לשווא היא כמעט חזקה מוחלטת. שופטי המעצרים, ככלל, יעדיפו להשאיר את שאלת הלחץ שהופעל טרם הודאה למשפט הזוטא.
מהבחינה הזו תיק הרצח של החייל שייחט הוא תיק בעל חשיבות החורגת מהמקרה הפרטי. זאת, דווקא משום שלא היתה כאן שום חריגה מערכתית: השב"כ לא הטעה את הפרקליטות, גם לא המשטרה, הפרקליטות לא הסתירה שום דבר מבית המשפט, הנאשמים היו מיוצגים על ידי הטובים והעקשנים שבפליליסטים. הכל עבד כמו שצריך, באופן אופטימלי ולפי כל הכללים. זה העניין המטריד ביותר בפרשה הזו. למערכת המשפט הישראלית כבר קרו טעויות בעבר אבל אותן קל היה למקד בפיאסקו נקודתי ובר תיקון: חוקר סאדיסט שהיטעה את הממונים עליו, מערכת חקירה שכשלה, מידע שלא הובא בפני בית המשפט. בפרשה הנוכחית אין הנחות כאלה. הכל עבד כמו תמיד ולמרות זאת היה צריך לשחרר השבוע למעצר בית נאשמים שהוחזקו משך חודשים ארוכים לשווא מאחורי סורג ובריח.
מושב טוב באמצע / זווית הראייה של עו"ד צבי נח
לתפקד כשופט, לא קל ולא פשוט. כל שכן, שופט של בית המשפט העליון, ובמיוחד בעידן הנוכחי. זרקורי הביקורות מופנים לעברו של בית המשפט העליון, עד כי דומה שכל החלטה ופס"ד יגררו תגובות ותגובות שכנגד. אלא שיש לזכור, שגם להיות צרכן של בתי המשפט כלל לא קל, כל שכן בעידן הנוכחי, של עינויי דין, ולעיתים עיוותי דין.
את השופטים נוהגים הצרכנים למיין על פי האינטרסים שלהם, איטיים וחרוצים, שמרנים וחדשניים, עילגים או מבריקים, וכדומה. יש שימיינו אותם לפי המקום מהם באו, עדות וזרמים, גברים ונשים. כך, נשמעות כיום הטענות, שהשופטת אסתר חיות הינה השופטת היחידה כיום בבית המשפט העליון מבין חברותיה השופטות, כולן יוצאות פרקליטות המדינה. ספק אם אמנם השיוך הזה מלמד על מגמתיות בת-הוכחה. נחזור לנושא בהמשך הרשימה.
השופטת חיות הוכיחה לאורך שנת תיפקודה כשופטת במינוי בפועל את הרבגוניות המשפטית שלה, את חריצותה ויעילותה. היא כתבה פס"ד רבים, בדרך כלל בלשון בהירה וחדה, נתמכים כראוי וכמקובל במסורת המשפטית שעליה טרחו קודמיה על כס המשפט.
שלא כשופטים אחרים (וגם הם יוצאי דופן), שגם במהלך תקופת המינוי בפועל לא נרתעו מלהביע עמדות עצמאיות מדי, ולעיתים עמדות מיעוט, השופטת חיות נזהרה. במחלוקות בין חבריה היא ידעה להעריך את דעותיהם של השופטים הבכירים (כך, לדוגמא, בהצטרפה לדעת הנשיא אהרן ברק, בניגוד לדעת השופטת מרים נאור, לפיה מוסמך בית המשפט להטיל לאלתר קנס או מאסר "בפועל", מכוח פקודת בזיון בית המשפט. ע"פ 5177/03).
במקרה אחר שוב הצטרפה השופטת חיות לדעת הנשיא, בנושא שעסק בהיקף החובות שחב עורך הדין כלפי היריב של לקוחו (ע"א 2625/02). חוות הדעת שכתב ברק היתה מיושנת, לעומת התיזה הרחבה והחדשנית שהציג שופט המיעוט, אליעזר ריבלין. אלא, שכאמור, חיות הלכה דווקא עם ברק. מותר, כמובן.
נושא שמירת זכויות האדם בידי בית המשפט העליון, במובנו הרחב ובהקשרים המגוונים שלו, שנוי במחלוקת. אך דומה שאין חולקים רבים על הדעה, לפיה במישור זכויותיהם של נאשמים בפלילים ושל עצורים, בית המשפט העליון מדברר את עצמו כנושא דגל הזכויות, אך בפועל מדובר בבית משפט שמרני, שדורס בכל יום את זכויות הפרט למול "האינטרסים הציבוריים".
השופטת חיות מצטיירת עד כה כמי שמיקמה את עצמה במושב טוב באמצע, בין כלל חבריה, שנרתעים משיריון הזכויות של הנאשם והעציר כמעקיצות דבורים. זהו בית משפט, שרוממות הזכויות בפיו, אך בפועל הוא נוהג היפוך גמור. רטוריקה לחוד, מעשה לחוד. מצד אחד, החליטה השופטת חיות (בפס"ד שניתן ברוב דעות, ביחד עם השופט אליעזר ריבלין, בניגוד לדעת השופטת מרים נאור) לבטל את תקנה 29(ב) לתקנות בתי הסוהר, שפגעה בחיסיון יחסי עו"ד לקוח. שופטי הרוב לא הסכימו להקנות למחוקק המשנה את הסמכות לפגוע בזכות יסוד, אלא דרשו שדווקא הכנסת תחליט בנושא, לאחר דיון, ליבון ושיח פרלמנטרי ציבורי.
מהעבר השני, התפרסמה חיות בימים האחרונים, שלא לטובתה, כמי שהביעה לפני חודשים ספורים אמון בהודאה שנגבתה מאחד משלושת הנאשמים ברצח החייל המנוח אולג שייחט ז"ל. נאשמים אחרים חשודים כיום בביצוע הרצח, ומסתמנת האפשרות לפיה ההודאה איננה כה מהימנה. יהיו מי שיטענו, ובצדק מסוים, שכל שופט אחר היה נוהג כמותה; יהיו מי שיאמרו, וללא פחות צדק, שהשופטת חיות נהגה באותו נושא בעדריות שיפוטית מקובלת ומסוכנת.
כך גם מקום אחר, בו פסלה השופטת חיות מראש דרישה של נאשם לקבל תסקיר שירות מבחן בטרם החלטה על מעצרו. השופטת חיות, נסמכת על חומרת העבירה, פסקה, למעשה, שכבר מראש ניתן לקבוע שהנאשם לא ישוחרר, עד כי אין טעם (שלא לומר חובה) לקבל בעניינו תסקיר. תיזה המנוגדת ללשון החוק ולרוחו, תיזה שספק את חברותיה, "יוצאות הפרקליטות", היו נוהגות לפיה.