אחד מעקרונות היסוד של המדיניות הקרקעית, אשר נקבע בהחלטה מס' 1 של מועצת מקרקעי ישראל, הנו כי במקרה של פטירת חוכר נחלה, לא תפוצל זכות החכירה על הקרקע בין היורשים, אלא תימסר רק למחזיק אחד המוכן ומסוגל לקיים את המשק. עקרון זה מצא ביטויו בהוראות הסכמי החכירה, ואף קיבל עיגון סטטוטורי בסעיף 114 לחוק הירושה.
הנימוקים העומדים בבסיסו של עקרון אי הפיצול, הנם שמירה על שוויוניות בגודל הנחלות במושב והבטחת גודל מינימלי המאפשר תעסוקה ופרנסה למתיישב, תוך שמירה על נוכחות התיישבותית יהודית במרחב הכפרי, המשלבת מגורים ועיבוד חקלאי. במסגרת השינויים העוברים על ההתיישבות הכפרית בשנים האחרונות, חל כרסום גם בעקרון זה.
בפסק דין אשר ניתן לאחרונה ע"י השופטת צפת מבית המשפט לענייני משפחה בתל-אביב, העניק בית המשפט זכויות משותפות במשק ליותר מיורש אחד - למרות עקרון אי הפיצול. המדובר באיש ושתי נשותיו, אשר היו בעלי זכויות בר רשות במשק במושב תנובות. בצוואתו הוריש הבעל את חלקו במשק לאחת מנשותיו.
לאחר פטירת הבעל נתגלע סכסוך בין שתי האלמנות, באשר לזכויות במשק. במסגרת ההליכים ניתן בהסכמה פסק דין לפירוק השיתוף במשק, כאשר הוסכם כי שליש מהתמורה, שאופן חלוקתו שנוי במחלוקת, יישאר בנאמנות עד להכרעה הסופית. כחצי שנה לאחר מכן, נפטרה אחת האלמנות. בעקבות כך, עתרה האלמנה שבחיים לביטול ההחלטה על פירוק השיתוף ובקשה להצהיר, כי המשק אינו נכלל בעיזבון הבעל המנוח. השופטת צפת קבעה, כי בהתאם להוראות סעיף 19ג' להסכם המשבצת, הקובע את אופן העברת הזכויות במקרה של פטירה, אין המשק מהווה חלק מעיזבון המתיישב, ומשנפטר אחד מיחידי בני הזוג והניח אחריו בן זוג, תעבורנה הזכויות במשק לבן הזוג הנותר בחיים. אמנם כל אחד מבני הזוג יכול לקבוע בצוואתו יורש אחד, אולם הזכות מסויגת בכך, שלא ניתן לפגוע בזכויות בן הזוג שנותר בחיים. בענייננו, הואיל ולמנוח היו שתי נשים, התוצאה היא, כי יש לחלק את המשק בין שתיהן.
בית המשפט דחה גם את תביעת האלמנה שנותרה בחיים, להצהיר כי כל הזכויות במשק שייכות לה, הן מנימוק דיוני (שכן ניתנה בהסכמה החלטה על פירוק השיתוף) והן מנימוק מהותי.
הנימוק המהותי הנו, כי בהתאם להוראות הסכם המשבצת, ממילא יעברו זכויות בת הזוג שנפטרה לאחד מיורשיה המוכן ומסוגל לקיים המשק. התוצאה תהיה, אם כן, כי אחד מילדי האלמנה שנפטרה יהיה שותף לזכויות במשק עם האלמנה שנותרה בחיים.
בהתייחסה להתנגשות עם עקרון אי הפיצול, אומרת השופטת את הדברים הבאים: "הרציונל העומד בבסיס דרך העברת הזכויות הקבועה בהסכם המשבצת, היא המדיניות הקרקעית של ממ"י ששורשיה נעוצים בתחילת ההתיישבות בארץ ישראל עוד לפני קום המדינה, על-פיה פיצול הבעלות בנחלה עלול לגרום להתפוררות הקיום החקלאי של המשק... דא עקא, כי לאור השינויים הכלכליים והחברתיים בימינו ניתן לומר, כי במרבית המקרים, מדיניות קרקעית זו אינה רלבנטית עוד ובעיקר באזור המרכז, כאשר במשקים אלו, אין עוסקים עוד בחקלאות. ניתן להיווכח, כי בפועל גם ממ"י הולך ומשנה מדיניות זו ע"י מתן היתר לפיצול בצורה זו או אחרת".
יתירה מכך, השופטת צפת דחתה את עמדת המינהל, אשר דרש להתנות העברת הזכויות בקבלת התחייבות האלמנות, כי עם פטירת אחת מהן תעבורנה מלוא הזכויות המשק לנותרת בחיים. בהקשר זה קבעה השופטת: "מדיניות קרקעית של מניעת פיצול, עם כל הכבוד, אינה גוברת על תנאי הסכם המשבצת ואין בה כדי לשנות את הוראותיו, מקל וחומר, כאשר עסקינן במדיניות קרקעית אנכרוניסטית שאין לה צידוק במציאות הכלכלית החברתית בימינו. ובאשר לצדדים, והרי ברור לעין כל כי המחלוקת בין הצדדים אינה בשם התכלית המקורית, היינו - מניעת התפוררות הנחלה במובן משקיות עצמאית, אלא מחלוקת בשאלה מי מבין ילדי האלמנות יזכה בערכו הכלכלי נדל"ני של המשק".
לפיכך הוחלט, כי הצו לפירוק השיתוף יעמוד בעינו ותמורת המשק תחולק בין האלמנה שבחיים לבין יורשי האלמנה שנפטרה. (תמ"ש (ת"א) 00/26220,26222 לידאני שושנה נ' לידאני נדרה בשם התובעת: עו"ד ע. אשרי בשם הנתבעת: עו"ד ד. פרנקו פסק הדין ניתן ביום 21.4.04).
פסק דינה של השופטת צפת ממשיך את המגמה ההולכת וגוברת בפסיקת בתי המשפט, הנוטים להכיר בערכם הכלכלי האמיתי של זכויות המתיישבים בעלי זכויות בר רשות באופן המתאים למציאות של ימינו.
הכותב מתמחה בדיני אגודות שיתופיות.