גלובס - עיתון העסקים של ישראלאתר נגיש

בימים אלה מתקיימות ברחבי הארץ כמה תערוכות המוקדשות למאייר אריה מוסקוביץ, 74, הידוע בכינויו מ. אריה. בבית הבאוהאוס ברחוב דיזנגוף מוקדשת תערוכה לציורי העיר תל אביב שלו; בבית התנ"ך בתל אביב מוקדשת תערוכה נוספת לתמונות שלו בנושאי התנ"ך שהיו במקור איורים בספרי ילדים ובחוברות לימוד; תערוכה שלישית מתקיימת במוזיאון חיל הים ביפו ומציגה את סמלי חיל הים שעיצב מוסקוביץ במשך השנים כמעצב הרשמי של חיל הים. חוץ מזה, מתוכננת בעתיד הקרוב תערוכה של עטיפות ספרים שאייר בספריית בית אריאלה התל אביבית, ומדברים גם על תערוכה במוזיאון ישראל בירושלים. חתימתו, מ. אריה, מתנוססת על אלפי הספרים שאייר, אבל לאמיתו של דבר המוני האיורים בספרים הם רק חלק קטן מיצירתו. הוא צייר עד היום כ-12 אלף תמונות מסוגים שונים, מתוכן כ-10,000 איורים לספרים - שיא ישראלי ואולי עולמי.

שוטי שוטי מ. אריה עיצב עד היום לא פחות מ-412 סמלים ליחידות צה"ל. החיל החביב עליו הוא חיל הים, שלו העניק לא פחות מ-350 סמלים. במשך השנים עיצב את כל סמלי האוניות, הצוללות, הדבורים והסט"ילים. לחיל האוויר נידב את סמלי המסוקים. זהו שיא שאף מעצב סמלים צבאי אחר לא התקרב אליו. מ. אריה תכנן מאות סמלים, כולל הסמל המקסים של טנק המרכבה: דמויות תנ"כיות על מרכבה.

הסמל של הצוללת "תנין" עשה בלגן קטן. תחילה צייר מוסקוביץ תנין, אותו תנין שמוכר לכולנו. הדבר הגיע לידיעתו של בן-גוריון, מומחה התנ"ך, וזה דרש שיצויר התנין התנ"כי האותנטי, המוכר כיום כלווייתן. עניין עצוב יותר היה כשהוזמן פעם להתלוות למסע הבכורה של צוללת חדשה, "דקר" שמה, אבל עניין אישי דוחק, הולדת בתו, השאיר אותו על החוף.

מוסקוביץ עצמו מעולם לא היה חייל קרבי, ואת ההשראה לעיצוב הסמלים קיבל, לדבריו, מנוכחות אישית בשדה הקרב וממפגשים עם חיילים. מוסקוביץ: "אני מלא הערצה לחיילים שצונחים מעבר לקווי האויב. נכון, המלחמות מפרות אותי. אמנם המחשבה שלאויב יש כלי נשק כמו שלנו מפחידה, אבל אם החיילים שלנו יפחדו, מי יודע לאן נגיע. אני גאה שהסמלים שלי מעודדים ומחזקים את רוח הקרב, וזאת מטרתם, ויש לי מכתבים שמראים שהם הצליחו בכך".

- מדובר בסך הכול בסמלי יחידות.

"צבא חזק זה כלים חזקים, אבל סמלים ודגלים הם בראש, והם חשובים לא פחות מכלי הנשק לעיצוב צבא חזק".

אחד הפרויקטים שמוסקוביץ מתגאה עליהם יותר מכול הוא הוויטראז'ים, תמונות הקיר התנ"כיות של ירושלים וסמלי 12 השבטים שאייר בבית הכנסת שמול ביתו, שבו הוא מכהן כגבאי זה עשרות שנים. הדבר קצת מפתיע, שכן נדיר מאוד למצוא בתי כנסת מצוירים.

- המתפללים לא התנגדו שתצייר בבית הכנסת? מה עם "לא תעשה לך פסל וכל תמונה"?

"אני הגבאי והקובע לגבי הנעשה בבית הכנסת. את התמונות ציירתי עוד ב-1960, ואיש לא פצה פה וצפצף. לי אין שום בעיה עם ציורים בבית כנסת, אבל נכון, זה כנראה בית הכנסת המצויר היחיד בארץ. לאחרונה ראה אותם מיליונר יהודי צרפתי ששמו רונסון והתרשם כל כך, עד שבזכותם הוא בונה קומה נוספת לבית הכנסת שבה יהיו ציורים חדשים שלי בנושאי תנ"ך".

בלי פוליטיקה בעבר, כשהיה שוק גדול לכרטיסי ברכה לראש השנה ולזמנים אחרים, היה מוסקוביץ המלך הבלתי מעורער בתחום. להערכתו אייר לא פחות מ-1,500 שנות טובות בעלות גוון פטריוטי חזק. כרטיסי ברכה שלו עדיין גודשים את דוכני היד השנייה בשוקי הפשפשים ובמקומות אחרים, וקל מאוד לזהותם גם משום שרוב כרטיסי השנה טובה היו צילומים, חוץ מאלה שעיצב מוסקוביץ, ובאלו היו דימויים חדורי גאוות ניצחון: חיילים צחים ויפים צועדים בסך במצעד על רקע דגל ישראל המתנפנף או על רקע הכותל, סמלים שהם מאוד לא פוליטיקלי קורקט היום, אבל אז, במדינת ישראל הצעירה, הצודקת, היפה והמוקפת אויבים היו מרכזיים, והמסר שלהם היה אחד: רוח קרב וגאווה על היחידה, החייל והמדינה.

מוסקוביץ הוא אמן מהיר מאוד. במשך שנים היה מופיע במופעי אמנים בהיכל התרבות ומצייר אותם תוך כדי המופע לפני הקהל. פעם, בעת שיר של יהורם גאון, הוא צייר לפני הקהל את ירושלים עם הכותל המערבי וכל האלמנטים הקשורים, וסיים את הציור לפני שגאון גמר לזמר את שירו. לרוב היה מצייר את הדמויות הידועות שלו, קופיקו למשל, לפי בקשות הילדים בקהל.

מוסקוביץ אייר במשך 30 שנה 600 ספרי לימוד וחוברות לימי החופש בשביל ילדי ישראל, שבוודאי זכורים לרבים (אם כי ספק אם רבים יודו לו על העבודה שסיפק להם בימי החופש). הוא צייר גם תפאורות של הצגות (16 במספר), כמו "שמלת השבת של חנה'לה" ועוד.

מוסקוביץ לא עוסק בפוליטיקה. בראשית שנות החמישים פרסם קריקטורות פוליטיות נגד מפ"ם, אבל לאחר שפרסם ב"על המשמר" קריקטורה של שער שנפתח לעלייה ערבית ונסגר לעלייה יהודית קיבל תגובה נזעמת: "איך לא רעדו לך הידיים, מוסקוביץ?" מאז מוסקוביץ מעדיף להישאר בתחום הקונסנזוס הלאומי, שאמנם קשה יותר ויותר למוצאו כיום.

צבר רומני הוא נולד בעיר יאסי שברומניה ב-1930 והחל לצייר בילדותו, שם היה עד לפוגרומים של אנשי חילות "צלב הברזל" הפרו-פשיסטיים. אביו נלקח למחנה עבודה, והוא נשאר בבית עם אמו ושני אחים קטנים.

בביתו שכן אז קצין אוסטרי נאצי שהתעניין בכישרונו והודיע לו כשהיה מתוכנן פוגרום. לפני הפוגרום כיסה אריה הקטן את הבית בצבעים אדומים כדי שהפורעים יחשבו שכבר היה כאן פוגרום עקוב מדם, וכך ניצלה המשחה. בן 12 התקבל לעבודה כעוזר צייר תפאורות בתאטרון ובאופרה של בוקרשט. אביו חזר ממחנה העבודה, והמצב הכלכלי בבית החל להשתפר.

כשהגיע הצבא הרוסי לשחרר את יאסי ניתנה הוראה לתלות בכיכר המרכזית של העיר תמונות ענקיות של לנין וסטלין בגובה שתי קומות. מוסקוביץ הנער נאלץ לבצע בעצמו את המשימה. התמונות יצאו מוצלחות, אבל איש לא טרח להודות עליהן לאמן, מתלונן מוסקוביץ.

לאחר המלחמה עלה מוסקוביץ לארץ מתוך דחף שהרגיש כשליווה חבר לרכבת. מוסקוביץ: "הייתי מוקסם מהנוף של ארץ ישראל כצייר, אבל עד אז לא רציתי לשמוע על עלייה. זאת הייתה ממש החלטה של רגע". הוא הודיע על כך להוריו במברק רק לאחר שכבר עזב את רומניה. מיוגוסלביה שט לארץ ישראל בספינת מעפילים. זו נלכדה בידי הבריטים, והוא מצא את עצמו במחנה מעצר בקפריסין. במחנה שימש מוסקוביץ צייר תפאורות בתאטרון יהודי מקומי והציג את התערוכה הראשונה שלו יחד עם שמואל כץ, והוא אז בן 17 בלבד.

מוסקוביץ הגיע לבסוף לארץ ישראל ב-1948 במסגרת עליית הנוער במלחמת העצמאות, עבד כמדריך אמנות בצפת המנותקת מול כוח ערבי. הוא עיצב את הבול המפורסם של צפת העצמאית, בול שהופק באופן פרטי בעת הקרבות, והוא נדיר ויקר מאוד היום.

אחר כך נפצע ברגליו ונשלח להחלמה בבית החולים הצבאי ביפו. כששכב שם שמע שיחה בין שכנו לחדר והמקשר שלו שהיו מודאגים שלחיל הים שזה עתה הוקם חסר סמל. במיטת חוליו מיהר מוסקוביץ לשרטט מיד סמל לחיל הים, זה התקבל מיד, ומוסקוביץ מונה לצייר הרשמי של חיל הים. בקריירה הארוכה שלו בחיל הגיע לדרגת סרן.

מהר מאוד הגיע מוסקוביץ לקו המאפיין גם היום את אמנותו: ישראל יפה, צבעונית ונאיבית. עולמו המצויר מאוכלס בגיבורים שהם ילדים כחולי עיניים ויפי תלתלים בכובע טמבל מהסוג שכבר לא חובשים זה עשרות שנים. וכשהילדים האלה גדלים הרי הם חיילי צה"ל יפי תואר שצועדים במצעד או לוחמים בקרבות גבורה כנגד הערבים. וכך הפך מוסקוביץ העולה למאייר האולטימטיבי של דמות הצבר והישראלי הצעיר והשורשי.

מוסקוביץ: "תמיד הקפדתי להציג את דמויות הילדים בספרים שאיירתי כישראלים צברים, גם אם אלה היו ספרים מתורגמים כמו אלה של אניד בלייטון בסדרת 'השביעייה הסודית'. ומה זה אומר ישראלים? זה אומר כובע טמבל, מכנסיים קצרים, לפעמים חולצה עם פסים. וכל זה על רקע נוף ישראלי מוכר, הכנרת או מצדה".

קופיקו ותוכידס ילדיי מכל מפעליו המגוונים בתחומים שונים, יותר מכול, ובצדק, ידוע מוסקוביץ בציבור הרחב כמאייר האולטימטיבי של ספרי הרפתקאות וסדרות לילדים. הוא נעשה מזוהה עם סדרות כמו "דנידין", "חסמב"ה", "קופיקו", "הספורטאים הצעירים" ו"הימאים" לא פחות ממחבריהם, אף שבדרך כלל לא הוא היה האמן הראשון של הסדרות האלה, ולעתים גם נטש את עבודתו באמצע הסדרה בגלל עומס עבודה. עבודת האיור שלו החלה לפני 1952, וכבר יותר מחצי מאה הוא אחראי לתרבות ויזואלית שלמה ובה לא מעט סטראוטיפים שהוא ככל הנראה נתן להם את צורתם האולטימטיבית המזוהה ביותר, הסטראוטיפים של הילדים הצברים והחיילים הצברים על רקע ארץ ישראל חקלאית או עירונית יפהפייה, ובכול שוררת אווירה של תום ויופי.

הספר הראשון שאייר היה קובץ הסיפורים "דרך גבר" של יגאל מוסינזון. בינתיים החל ידידו שמואל כץ לאייר את סדרת "חסמב"ה" הידועה של מוסינזון. אבל מוסינזון לא היה מרוצה מיצירתו של כץ. היא לא הראתה מספיק "פעולה" לטעמו. ואז הוא מצא את שותפו של כץ, את מ. אריה. מוסקוביץ החל לצייר את ספרי "חסמב"ה" החל בספר התשיעי, ומוסינזון החליט שמצא את המאייר האידאלי, עם השילוב של ילדים צברים ותמונות פעולה. מוסקוביץ אמנם אייר רק שמונה ספרים בסדרת "חסמב"ה", אבל אלה היו בין הזכורים ביותר בסדרה, ומוסינזון ויתר על שירותיו של מ. בחוסר חשק רב. מוסקוביץ מלשין: "אני הייתי האדם היחיד שיכול היה לפענח את כתב היד של יגאל מוסינזון, שהיה מאוד לא קריא, אפילו סדר הדפוס לא היה מסוגל לעשות זאת".

לבסוף נטש מוסקוביץ את חבורת סוד מוחלט בהחלט בגלל עומס ההתחייבויות האדיר להוצאות ספרים שונות. הוא שימש כצייר הקבוע של הוצאת מזרחי, ואייר בשבילה עטיפות של לא פחות מ-760 ספרי כיס ועוד כ-200 ספרים נוספים, והיה העורך הגרפי וצייר העטיפות של סדרות קומיקס שפרסמה, כמו "טקס", "זאגור" ו"טרזן". בהוצאת רמדור רבת הפעלים אייר את עטיפות ספרי הכיס, וגם במסדה ובהוצאות אחרות. חוץ מזה, הוא היה הצייר של אנציקלופדיית מכלל מרובת הכרכים ואייר כותרים ידועים כמו "אלף אישים", שלו אייר לא פחות מ-1,000 תמונות פורטרט זעירות ומדויקות. לאחר מכן אייר גם את כרך ההמשך, "עוד אלף אישים".

אבל יותר מכול היה מחויב לסדרות ספרים. אחת מהן היא "קופיקו" של תמר בורנשטיין-לזר, על עלילות קוף מדבר בשכונת עין גנים בפתח תקווה. את הספר הראשון בסדרת "קופיקו" אייר אמן אחר, והספר לא זכה להצלחה. המו"ל הזעיק את מוסקוביץ, והוא אייר מחדש את הספר, ומאז יצאו ספרי הסדרה במספר עצום של עותקים. מוסקוביץ אייר גם את הספין-אוף, "צ'יפופו".

לבסוף פרש בשל עומס עבודה.

מוסקוביץ: "אפשר להגיד שאני האבא של קופיקו, והסיפור הזה ממש דיבר ללבי. מאוד אהבתי את הקוף שהגיע לישראל מאפריקה כשהוא אוכל בננות והפך לילד ישראלי לכל דבר עם כובע טמבל".

- איך בנית את הדמות?

"הייתי יושב מול הראי, שם עליו תמונות של קוף, ועושה העוויות כמו של קוף. השכנים חשבו שהשתגעתי, אבל רציתי להיות אותנטי עד כמה שאפשר. בזכות זה ציירתי את קופיקו כמו ילד עם הבעות של סקרנות ושובביות כשל קוף. זה קשה מאוד. שמע, ילדים היו מטורפים על הקוף הזה. אני הייתי מופיע עם תמר בורנשטיין-לזר לפני כיתות ומצייר לפני הילדים ציורים של קופיקו במהירות הבזק.

"אני זוכר שפעם אני ובורנשטיין-לזר באנו לבית חולים ופגשנו שם ילד שלא דיבר כלל. הראינו לו ציור של קופיקו, ואז פתאום הילד החל לדבר בפעם הראשונה אחרי מי יודע כמה זמן, וביקש עוד ציורים של הקוף".

- אף פעם לא הבנתי את ההבדל בין קופיקו הקוף מעין גנים לצ'יפופו הקוף הנודד ברחבי העולם.

"יש הבדלים גדולים: קופיקו הוא כמו ילד קטן וסקרן ולבוש כמו ילד עם כובע טמבל. צ'יפופו הוא גדול יותר ולבוש כמו בלש. הוא פחות שובב מקופיקו ורוצה יותר לדעת דברים ועוסק במשימות מסוכנות שקופיקו לעולם לא יתעסק בהן בבית שלו בפתח תקווה. ספרי 'צ'יפופו' מיועדים לילדים בוגרים יותר וסקרנים יותר".

עוד דמות ידועה שלמראה הוויזואלי שלה היה מוסקוביץ אחראי הוא התוכי המדבר והאנרכיסט תוכידס, בסדרת ספרים באותו שם מאת עידו סתר (חזי לופבן), על עלילות תוכי שגר בבית משפחה ישראלית ממוצעת בתל אביב ועסוק רוב ימיו בהתעללות בשכניו ובהתגרויות במשטרה בספרים כמו "תוכידס מחשמל גנבים" ו"תוכידס משגע פילים". עוד אייר מוסקוביץ ללופבן את דמותו של עוז יעוז, איש השירות החשאי הישראלי.

מוסקוביץ: "הרעיון ל'תוכידס' נוצר בבניין שלי. הייתה לי שכנה שהיה לה תוכי מדבר שלא הפסיק להשמיע קללות בקול צרחני, ובאמת היה מטריד מאוד את השכנים ואותי. חזי לופבן היה אצלי, שמע את התוכי המטריד ואת ניבולי הפה שלו ועלה לו הרעיון לסדרת 'תוכידס'".

- כמה הדייקנות חשובה לך?

"אני תמיד משתדל להיות דייקן עד כמה שרק אפשר. למשל בסדרת 'הספורטאים הצעירים', ששם השתדלתי מאוד לדייק בתיאורי משחק הכדורגל. אני בעצמי חובב גדול של משחקי כדורגל".

מוסקוביץ רואה ואינו נראה סיפור דומה קרה עם ספרי "דנידין" של און שריג, הלוא הוא שרגא גפני. את הספר הראשון בסדרת "דנידין", "הרפתקאות דנידין הרואה ואינו נראה", אייר צייר ששמו אליעזר ויסהוף. הספר לא זכה להצלחה מיוחדת. את הספר השני אייר מ. אריה, והנה זכתה הסדרה להצלחה הראויה לה. מאז אייר מוסקוביץ את כל ספריו של גפני פרט לזמנים שבהם נאלץ להודיע בתקיפות לסופר ולמוציא לאור שהוא אינו מסוגל לעמוד בעומס העצום.

למזלו, מעולם לא היה צריך לצייר קודם סקיצות כמו רוב האמנים, אלא העתיק ציורים ישר לדף, וכך עמד איכשהו בעומס האדיר. מוסקוביץ מודה: "הייתי צריך לצייר שוב ושוב את אותן הדמויות, הספורטאים הצעירים, חסמב"ה ואחרות, וכל דמות צריך לחזור עליה בספר אחרי ספר אחרי ספר, ויש כמה וכמה דמויות כאלה. הייתי צריך להמציא מאות פרצופים שכל הזמן חוזרים.

לפעמים קרה שהתבלבלתי, פרצוף שהיה צריך להופיע ב'הימאים', למשל, הופיע במקום זה ב'חסמב"ה' או ב'הספורטאים הצעירים', ולהפך. טעויות כאלה קורות, אבל ילדים שמו לב והעירו לי בהרבה מכתבים. תדע שילדים מאוד מקפידים על דייקנות בפרטים".

- לא קל לצייר דמות לא נראית כמו דנידין.

"קשה מאוד-מאוד. בהתחלה ציירתי את הסיפור בלי דנידין. ראו רק אדם נופל כשמישהו שם לו רגל בלתי נראית או מקבל בראש מכה מפטיש מיד בלתי נראית. אבל בסופו של דבר הקוראים רצו לראות את הבלתי נראה ושלחו מכתבי דרישה תוקפניים, וידעתי שאני חייב למצוא דרך להראות אותו. אז גיבשתי שיטה שלמה: אני נותן רק את הראש שלו בקו דק, והדמויות האחרות משתקפות דרכו".

- איזה ספר של "דנידין" אתה הכי אוהב?

"קשה לומר. היו כל כך הרבה. אולי את אלה של ימי מלחמת ששת הימים ולאחריה, כשדנידין נלחם בנאצר ובערבים, למשל 'דנידין משחרר שבויים'".

- מה דעתך על המאיירים של היום?

"המאיירים המודרנים יש להם כישרון מסוים, אבל לרבים מהם אין יכולת רישום, וזה מכביד עליהם מאוד. מי ששולט ברישום שולט, אבל אין רבים כאלה".

ספרים כמו "דנידין גיבור ישראל", שבו התעלל הילד הבלתי נראה ברודן המצרי נאצר ובקציניו הבכירים, ו"דנידין במשימה בלתי אפשרית", שבו שבה דנידין את המלך הירדני חוסיין, הם גם בין הידועים ביותר לשמצה של מוסקוביץ. הערבים (ובייחוד מנהיגיהם) מופיעים בהם כטיפוסים מרושעים, דוחים ומטופשים במיוחד.

האשימו את מוסקוביץ שוב ושוב שיצר טיפוסים סטראוטיפיים ושליליים ביותר, על גבול האנטישמיות, של ערבים כיצורים משופמים, מיוזעים, מזילי רוק, שמנים, בהמיים ומטומטמים למראה, שהגיבורים-ילדים, דנידין וחבורת חסמב"ה, גוברים עליהם בקלילות.

מוסקוביץ מגיב על ההאשמות: "נכון, ציירתי הרבה ערבים כאלה, אבל אף פעם זאת לא הייתה החלטה שלי. זאת תמיד הייתה החלטה של הסופר. גפני רצה דמויות שליליות למראה של ערבים, ואני כמאייר הייתי כפוף לרצונותיו וניסיתי לעשות את העבודה הטובה ביותר שיכולתי. ברור שבמציאות הערבים הם לא בהכרח כאלה".

הסופר שרגא גפני מאשר את טענותיו של מוסקוביץ ולוקח על עצמו את כל האחריות לתיאורים הסטראוטיפיים של הערבים בציורים. הוא אומר שמאחר שהערבים בסיפורים ייצגו את כוחות הרשע היה צורך להציג אותם כנציגי כוחות הרשע וכך היה מציג אותם גם היום.

שרגא גפני: "הציורים שלו בהחלט תרמו לתפוצת הספרים שלי, וצוות מנצח לא מחליפים. יש לו יד קלה ומוכשרת בציור הומוריסטי שיודעת לכוון אל הילדים, וזה בהחלט הפך אותו לראוי לצייר את סדרת 'דנידין'".

גוטמן החדש חיים גרוסמן, חוקר פולקלור ותרבות עברית מאוניברסיטת בן-גוריון בנגב, חוקר כבר שנים את יצירתו של מוסקוביץ ואוצר את התערוכות שלו: "אפשר לקרוא לו המאייר הפורה ביותר לילדים בישראל והמרכזי ביותר מבחינת התפוקה והמגוון. הייתה לו השפעה עצומה, ולו רק בגלל הכמות העצומה, הכמעט הבלתי נתפסת, של יצירות שהכין כבר בתחילת דרכו כאמן בשנות החמישים. הוא היה מצייר כמות גדולה של תמונות נוף נאיביות של נופי הארץ שהיו תלויות אז ממש בכל בית. אני חושב שהוא עשה כ-1,000 עטיפות של ספרים, אייר אלפי כרטיסי ברכה. הוא בוודאי עשה יותר כרטיסי ברכה מכל אחד אחר. אין אף צייר שאפילו התקרב אליו בכמות השנות טובות. הוא עשה המוני פוסטרים".

- מה עיקר עבודתו לפי דעתך?

"הדימוי המרכזי שהוא תרם לתודעה הוא של החייל הישראלי יפה התואר והצודק במצעדי יום העצמאות. ב-24 השנים הראשונות לקיום המדינה דמות החייל הייתה מרכזית לוויזואליה הישראלית. החייל היה יפה, וכל מה שהוא ייצג היה יפה. כמובן מוסקוביץ ייפה את המציאות, שלא הייתה כל כך יפה. הוא גם יצר ופיתח את הדימוי של הילד הצבר החובש כובע טמבל על רקע נופי ישראל".

- אתה מעריך שהתמונות שלו יהיו שוות הרבה בעתיד?

"מבחינה אמנותית קשה להגיד שיש להן ערך רב. אחרי הכול זו בעיקר אמנות שימושית, והאמנות השימושית חוזרת על סמלים משווקים בצורה ברורה ו'יפה'. מבחינת יצירת התודעה התרבותית, יש להן ערך עצום ואולי אין להן מתחרה. הייתי מוכן להשוות אותו מבחינה זו עם נחום גוטמן, שיצר בספרי הילדים שלו וב'דבר לילדים' את תל אביב הקטנה ואת ארץ ישראל שלפני מלחמת העצמאות. כיום נחום גוטמן הוא אחד האמנים המבוקשים ביותר לא רק בגלל הערך של יצירתו, אלא גם בגלל הזיכרונות הנוסטלגיים שהוא מעורר. ייתכן שזה מה שיקרה גם ליצירתו של מוסקוביץ, שערכה יעלה בגלל הערך הנוסטלגי העצום שלה.

"אגב, חלק גדול מיצירתו האוריגינלית שוב אינו קיים, כי לא הכול הוא שמר ולא הכול חזר אליו מידי המוציאים לאור".

ספר השיאים נגד אלי אשד

מבחינה כמותית מ. אריה הוא האמן בעל ההספק הגדול ביותר באיור ספרי הפעולה והילדים בעברית. אדם שיכול (וצריך) להיכנס לספר השיאים של גינס בזכות ההספק העצום שלו. לאחר שהגשתי לאנשי ספר השיאים של גינס פנייה בעניין, התקבלה התשובה הבאה:

מר אשד הנכבד, תודה על הצעתך לגבי ערך לשיא "המאייר הפורה ביותר", אבל אנו מצטערים לומר שלא נוכל לקבל את הערך בספר השיאים של גינס.

אף שאיננו ממעיטים בערך הצעתך, אנו סבורים שהערך מעט ספציפי מדי לגוף כללי כמו ספר השיאים. אנחנו מקבלים אלפי הצעות לשיאים מדי שנה וסבורים שתעריך את העובדה שאנחנו מסננים כדי לקלוע לתחומי העניין הרחבים ביותר.

ושוב תודה מספר השיאים של גינס.

מרקו פריגטי, שירותי מחקר שיאים ובכן, הופתעתי ונרעשתי שתואר "מאייר הספרים הפורה ביותר של כל הזמנים" נחשב אזוטרי מדי בעיני אנשי ספר השיאים. לי זה נראה תואר שיכול לעניין די הרבה אנשים, בייחוד אם נזכור שספר השיאים של גינס התפרסם בעיקר בשיאים בתחומים מוזרים ביותר בפני עצמם, כמו "האנשים ששברו בפעם אחת את המספר הגדול ביותר של ביצים". אבל מה אני יודע. ואולי יש כאן הפליה נגד ישראלים? בכל אופן עוד לא התייאשתי. אני מחכה לתשובה של אנשי ספר השיאים על ארבע הצעות שיאים עולמיים אחרים.