"אבוי לנו ומר גורלנו אם אלה הם שכנינו. אבוי לנו ומר עתידנו, אם זו ממשלתנו, שלא יודעת להגן על אזרחיה ולא יודעת לספק להם תעסוקה ולא יודעת לספק להם ביטחון וגם לא עומדת מאחורי הבטחותיה. מה נשאר לנו"?
כך אמר היום (ג') ל"גלובס", מכלוף כהן, תושב שדרות, בעקבות אירועי היומיים האחרונים בעיר.
התחושות הקשות שפוקדות את שדרות הן לא דבר חדש. בשנים האחרונות מנהלים פרנסי העיר מאבקים בלתי פוסקים לקבלת הטבות ממשרדי הממשלה השונים. כל ראשי העיר ניהלו מאבק, אבל כולם נכשלו. העיר, עם אחוזי אבטלה המגיעים לכ-13%, סובלת מאבטלה חמורה עוד יותר, ומהיעדר מקורות תעסוקה הולמים. בעבר דובר על הקמת תשלובת של מפעלי תעשייה מודרניים, ומפעלי היי-טק. אך כל אלה נותרו בגדר תוכניות על הנייר. עיקר פרנסתה של שדרות הוא ממפעלים קיבוציים בסביבה. בעיקר מפעלי מזון חקלאיים.
בעבר אושרו על-ידי משרד האוצר הטבות שונות לתושבי העיר, החל ממענקי דיור מפליגים, הנחות גבוהות במחירי מגרשים לדיור, פטורים שונים במס הכנסה, ועוד, אך כל אלה לא היה בהם כדי להושיע את העיר, שזקוקה בעיקר למקורות תעסוקה. בשנה וחצי האחרונות, מאז הפכה שדרות מטרה לטילי הקסאם, החמיר מאוד מצבה של העיר. החלה מגמה, טבעית יש לומר, של בריחת בעלי משפחות מבוססות לכיוון גוש דן. תוכניות מגירה ותוכניות מעשיות להקמת מפעלים, נדחו, בעיקר בשל החשש, כי השקעות גבוהות בהקמת מפעלי תעשייה יירדו לטמיון מפגיעות של רקטות. סיבה נוספת לגניזת התוכנית נובעת מהיעדר תמריצים ממשיים להקמת מפעלים ומרכזי תעשייה. כתוצאה מכל אלה, האבטלה גואה, משקיעים בורחים מהעיר, משפחות מבוססות נוטשות את המקום, ועל כל אלה נוספה בעיית הרקטות.