נניח שהגב' כהן מחדרה תיכנס לסניף של אחד הבנקים בעיר מגוריה ותבקש לקבל הלוואה לשלוש שנים למימון החלפת הרכב המשפחתי. ונניח שהפקיד בבנק יסביר לה שהכל בסדר והיא יכולה לקבל את ההלוואה בתנאי - בתנאי שבנוסף היא תיקח כהלוואה סכום כסף, על פי יכולתה, ותרכוש בו תעודות השתתפות באחת מקרנות הנאמנות של הבנק "שלה".
כל אדם בר דעת יודע, שדבר כזה הוא בלתי חוקי בעליל, ו"שלא יעלה על הדעת" שמישהו בבנקים יתנהג כך. עובדה שבשנת 1993, במיוחד במחצית השניה, אמנם לא התנהגו כך בבנקים. אם הבנקים אינם פועלים כך - קל וחומר הבנק המרכזי, שהוא המפקח על הבנקים המסחריים ואמור להיות, להבדיל כמובן, כמו הכס הקדוש ברומא - הכי קתולי שאפשר והכי צדיק שניתן.
בימים האחרונים אנו שומעים - וגם בעיתונות הכתובה ("ידיעות", "הארץ" ו"גלובס"), שנגיד בנק ישראל, פרופ' יעקב פרנקל, רמז למי שצריך לרמוז (משרד האוצר), שלא תהיה הורדה נוספת (נומינלית כמובן) של הריבית על האשראי השקלי החופשי בלי שהממשלה תוריד את שיפוע האלכסון מ-%4 ל-%2.
נכון שהבנק המרכזי מעולם לא הודיע על כך בפומבי, אבל האמת היא, שאף גורם מוסמך בבנק ישראל גם לא טרח להכחיש את הטענה השמועתית. לכן מותר להתייחס אליה כאל שמועה שיש להם רגליים.
אין זו הפעם הראשונה שנגיד בנק ישראל, פרופ' יעקב פרנקל, משתמש בריבית האשראי השקלי החופשי כבת ערובה לצורך השגת מטרות ויעדים כלכליים, שאינם בתחום סמכותו של הבנק המרכזי. הדוגמה הבולטת ביותר היתה בשנים 96' ו-97', כאשר פרנקל סירב בעקשנות להוריד את הריבית בטענה, שרק קיצוץ ממשי וכואב בתקציב המדינה ישכנע אותו להוריד אותה.
יתר על כן, פרנקל לא קיבל את טענתו של שר האוצר לשעבר, דן מרידור, במהלך הדיונים על תקציב 98' בקיץ (קיסריה) 97', שהנה התקציב קוצץ ב-7 מיליארד שקל ויש לפעול להורדת הריבית, כדי להפסיק את הייסוף של השקל בגלל יבוא ההון. נגיד בנק ישראל לא השתכנע ודרש לקצץ גם בתקציב 98'. הוא אמר, אחרי החלטת הקיצוץ (4 מיליארד שקל), שאין זה מספיק ושיש לראות כיצד תתנהג הממשלה במהלך 98'.
אולם, ראה זה פלא, ברגע שראש הממשלה, והממשלה כולה, העדיפו את גישת פרנקל על זו של מרידור, הורידו את שיפוע האלכסון מ-%6 ל-%4 והוסיפו עוד %15 לתחום העליון (הפיחות) של תחום הניוד, הוריד פרנקל את הריבית הנומינלית ב-%1.5, בלי להמתין לשבוע האחרון של החודש. בעקבות התפטרות מרידור הלכה גם השקיפות.
והנה אנחנו עומדים היום שוב בדיוק במקום ובסיטואציה בה עמדנו לפני שנה. ה"חוטף" - נגיד הבנק - מחזיק את "בת הערובה" - הריבית - ומאיים לא לשחרר (להוריד) אותה עד שיתמלאו דרישותיו: הורדה נוספת של שיפוע האלכסון ב-%2. זוהי תופעה מדאיגה בתחום חיינו הציבוריים.
גורם ממלכתי מקצועי משתמש באמצעי שניתן לו לניהול המדיניות המוניטרית כדי לאלץ גורם אחר לבצע פעולה מסויימת. איך אפשר לכנות תופעה כזו? מעבר לוויכוח הענייני, האם בנק ישראל צודק בדרישתו להוריד את שיפוע האלכסון - ואין שום צורך להיכנס לסוגיה הזאת - גם מי שמאמין, על פי מיטב שיפוטו המקצועי, שיש להוריד את שיפוע האלכסון, חייב להתנגד באורח נמרץ ונחרץ לניסיון להתנות את הורדת הריבית בהורדת האלכסון.
במדינת מתוקנת היו שולחים מי שמתנה הורדה בהורדה צי'ק-צ'ק בחזרה למקום ממנו הוא הגיע. אצלנו שקט ושלווה, אף אחד לא פוצה פה ולא מצפצף. הרי המדינה היתה כמרקחה על דברים פעוטים מזה.
השיטה הכוחנית הזו צריכה להיעלם מחיינו הציבוריים. ייתכן שיש מקום להותיר את הריבית ברמתה הגבוהה ואפשר שזה נכון להוריד את השיפוע - בכל מקרה הדיון וההחלטה צריכים להיעשות לגופם של דברים ולא כשאקדח מכוון לרקה