גלובס - עיתון העסקים של ישראלאתר נגיש

הציטוט המעורר השראה שלעיל לקוח ממאמר המערכת שכתב עורך השבועון "רימון" בשיאה של אחת המלחמות החריפות ביותר בדברי ימי העיתונות העברית. הוא ממליץ לנו, ישראלים מן העתיד הרחוק, לראות במאבק שניהל מעל דפי השבועון שלו (בדרך כלל ב"העולם הזה" מתחרהו ובמה שזה ייצג) הד ז'ורנליסטי למבצע המוחץ שערך צה"ל באויב המצרי. זו איננה המלצה ענווה, ואף מידת השכנוע הגלומה בה נתונה בספק, שכן גם אם נקבל את קביעתו שמלחמת 56' הייתה מלחמת מנע, קשה לראות את הדמיון בין כיבוש חצי האי סיני להישגיו הדלילים של "רימון".

פיצוציה "רימון" היה תופעה יוצאת דופן בנוף התקשורת המקומי, וגם זאת בלשון המעטה. שבועון סנסציוני-פנטזיסטי שיצא לאור מטעם השלטון המפא"יניקי ובגיבוי שירותי הביטחון הישראליים, אבל במסווה של שבועון צילומי א-פוליטי. מטרתו הייתה למוטט את אמינותו של "העולם הזה" ולהביא לסגירתו. כדי להשיג את המטרה הזאת חיקה "רימון" את הסגנון העיתונאי הבוטה שייחד עד אז את "העולם הזה", אלא שבמקום להציג עמדות חתרניות שימש "רימון" שופר לשלטון וחשף שחיתויות דווקא בחוגים שאיימו לדעתו על יציבותו. איזה מין ממשל ואיזה גוף מודיעיני מגיעים למסקנה שזו הדרך להילחם בשבועון אופוזיציוני? אותו ממשל ואותו גוף מודיעיני ששלח צעירים בלתי מיומנים במיוחד לבצע סדרת פיצוצים בנקודות אסטרטגיות של ערי מצרים מתוך מחשבה שכך תשתכנע בריטניה הגדולה לשמור על אחיזתה בתעלת סואץ.

ואכן, כשבוחנים את "היקפה ותולדותיה" של המלחמה שניהל "רימון" עשוי לעלות בזיכרון דווקא מבצע אחר משנות החמישים, כושל יותר. אז האם סיפור "רימון" משחזר את הישגי מבצע קדש או כישלון "הפרשה"? שפטו בעצמכם.

"רימון" בלע סבון הגיליון הראשון של "רימון" הופיע בקיוסקים ב-1 באוגוסט 1956. היה זה עיתון מושקע מאוד, מודפס על נייר איכותי, בעל שער מרהיב עין בצבעים מלאים וללא יומרה פוליטית בולטת לעין. בראש המערכת עמד שלמה טנאי, שערך לפני כן את "במחנה" ו"דבר לילדים" (מהגיליון השישי היה טנאי עורך אחראי, ואת תפקיד העורך מילא חזי לופבן, אף הוא עורך לשעבר ב"במחנה").

חברת עין וספר בע"מ נרשמה כמו"ל. בעליה היו אחיו של שלמה, אשר ודן (מקס) טנאי, אשר נודעו ביחסיהם הקרובים לממשל. דן טנאי אף קיבל תואר רשמי בעיתון - "יועץ כללי". מזכיר המערכת היה אהד זמורה; עורך הנוסח היה לא אחר מאשר המשורר דוד אבידן; ואת תפקיד המזכירה איישה בלה אלמוג. בין הצלמים אפשר היה למצוא את דוד רובינגר, ועם הכותבים נמנו אנשים מכובדים דווקא: משה שמיר, אריה אבנרי ומרדכי נאור.

את שאלת זהות היוזמים של "רימון" העלה העיתון עצמו כבר במאמר המערכת הראשון: "קוראים רבים יקדמו את הופעתו של 'רימון' בשאלה: מי עומד מאחוריו? אנו מאמינים כי תוך זמן קצר יעמוד הקורא על מהותו של 'רימון'. הוא ילמד לדעת כי ללידתו אין כל רקע מפלגתי וכי הוא צמח מתוך כוונה של קבוצת עיתונאים ואנשי כלכלה למלא את החסר בעיתון מסוגו בישראל".

למרות המידע החד משמעי שסיפק העיתון לקוראיו, האמת הייתה שונה לחלוטין. היוזם של העיתון לא היה עיתונאי או כלכלן ממושקף, כי אם איסר הראל, ראש המוסד והממונה על שירותי הביטחון (המוסד והש"ב). הוכחה למעורבותו אפשר למצוא ברשומה מיומנו של משה שרת. שבועיים לאחר צאת הגיליון הראשון הוא כותב כך: "פגישה עם איסר, עמוס מנור (ראש הש"ב) והעיתונאי לוי יצחק הירושלמי בעניין השבועון החדש 'רימון' המיועד להכות את 'העולם הזה'. לוי יצחק קטיגור ואיסר סניגור". נראה ששרת, שכיהן אז כשר חוץ, היה מעורב בנושא וידע מראש מה המטרה העיקרית של העיתון.

לוי יצחק הירושלמי זוכר את הדברים מעט אחרת. לדבריו היו פגישות, לא ישיבות רשמיות, "בביתו של שרת או בביתו של גרשון אגרון", אבל הן התרחשו לפני צאתו לאור של "רימון", שאליו הוא מכחיש כל קשר. "לא זו הייתה הכוונה", הוא מדגיש. "דיברו על שבועון שיופיע מטעם תנועת העבודה. רוב הנוכחים בפגישה היו עיתונאים, הראל היה היוצא דופן, ואני חייב להודות שלא ידעתי אז אפילו מי זה איסר הראל".

הירושלמי נגד באשר למימון טוען לוי יצחק הירושלמי שלא דובר על כספי מפלגה, אלא על מציאת משקיעים. בסופו של דבר המימון כנראה כן הגיע מכספים פנימיים. לדברי עיתונאי המסקר את התחום, המימון ל"רימון" הגיע מאזור הקרנות הסודיות של מפא"י וההסתדרות. "אני דיברתי עם ראש השב"כ מנור", אומר העיתונאי, "והוא אמר לי שהם לא היו קשורים לעניין".

אלכס מסיס, שפרסם תחקיר על "רימון" ב"העולם הזה" כש"רימון" נפח את נשמתו, גורס שהמימון הגיע מכספי קרן שווייצרית סודית. חזי לופבן, היום בן 74, ממשיך לטעון בתוקף שלא ידע מי מימן את העיתון שערך. "קודם כול", אומר לופבן, "אתה לא תיתן לי את התשובה מי ב-א-מ-ת מממן את 'גלובס' ומי ב-א-מ-ת עושה כך או כך מאחורי כל מיני עיתונים בארץ. התשובה הנכונה הסופית, יש חשש גדול שאתה יכול להגיע לכל מיני דברים שאתה לא יכול לתאר לך. אבל נעזוב את זה, בוא נדבר על 'רימון'. אליי פנו שי אנשים בהצעה לערוך מגזין בדומה ל'לייף'. שני האנשים האלה היו שלמה טנאי ואחיו מקס. הגרסה שלהם הייתה שיש למקס טנאי חברים שווייצרים בעלי הון, והם מעוניינים להוציא עיתון, ועד כאן זה הגיוני, זה יכול לקרות גם היום. עכשיו התחילו לצוץ טענות שבעצם 'רימון' ממומן בכספים של המוסד".

- ולמיטב ידיעתך זה נכון?

"אין לי ידיעה בעניין הזה, אולי אני התמים היחיד בכל העסק, אבל אני לא יודע מי מימן את 'רימון'. אני יודע רק דבר אחד, לי היו מקורות אינפורמציה שהיו קשורים במוסד. אני לא הכחשתי את זה ואני מצהיר על זה. מקס טנאי היה חברו הטוב של איסר הראל, ואני, הייתה לי פגישה שבועית עם איסר הראל בנושאים האלה שעניינו אותנו, נושאי המלחמה עם 'העולם הזה'".

- נפגשת כל שבוע עם איסר הראל לשיחה על "העולם הזה"?

"לא רק על 'העולם הזה', על כל מיני תופעות, על חתירה קומוניסטית, כל מיני דברים. למעשה איסר הראל הקדיש את זמנו לטפל בזה. אחרי 50 שנה אני יכול להגיד שהמקור הבכיר שלנו היה איסר הראל וכל הסובבים אותו. הוא סיפק לנו אינפורמציה. פעם בכתב, פעם בתוך כדי שיחות, וככה התגבשו אצלנו שורה של כתבות. זה הדבר היחיד שאפשר לקשור למוסד".

יש אויב בתשובה לשאלה שהפנה אליו יניב זך מ"הארץ" לפני כארבע שנים, הודה הראל שהוא אכן היה האחראי להוצאת השבועון, אבל מיאן להרחיב בנושא. תגובת לשכת הדובר במשרד ראש הממשלה על הטענה ששירותי הביטחון עמדו מאחורי "רימון" לא הגיעה עד לרגע זה. שתיקתם אינה מסתירה את העובדה הידועה שהראל אכן ראה ב"העולם הזה" אויב מסוכן לשירותי הביטחון, למפא"י ולממסד השלטוני כולו. ולא שהיו חסרות לו סיבות.

"העולם הזה" של שנות החמישים היה שבועון פופולרי שייצג עמדות שנחשבו מהפכניות: הוא דגל בברית עם העמים הערביים נגד הקולוניאליזם המערבי, בביטול הממשל הצבאי, בהפרדת הדת מן המדינה, בחקיקת חוקה כתובה ובהידברות ושותפות עם ערביי הארץ והאזור כולו. עורכו, אורי אבנרי, נהנה להתנגח בשליט הכול יכול בן-גוריון, והעיתון ייחד מקום רב גם לכתבות חושפניות על הטאבו של התקופה - שירותי הביטחון הישראליים - שכונו בו בשם הקוד "מנגנון החושך". האיבה הייתה הדדית. בן-גוריון סירב במשך שנים לנקוב בשמו של "העולם הזה" וכינה אותו "השבועון המסוים". מפלגתו ניסתה לחסל את העיתון על ידי חרם שכלל את כל מערכות המדינה, ההסתדרות, הסוכנות היהודית וצה"ל, אבל העיתון שרד.

ראש הש"ב עמוס מנור הורה לעקוב אחר עובדיו בתקווה לחשוף את פגמיהם, אבל "העולם הזה" הגיב בסדרת כתבות נוספת על "מנגנון החושך". הראל הבין סופית שאינו יכול עוד לצפות מהצד בהתקפותיו של "העולם הזה" בעקבות עמדת העיתון בשתי פרשיות שהסעירו אז את המדינה. פרשת קסטנר, שבמהלכה איחד "העולם הזה" כוחות עם גורמים ימניים, למשל עם אחד ממנהיגי הלח"י ד"ר ישראל אלדד (שייב), כדי לנגח את "שלטון מפא"י הרקוב"; ופרשת "שורת המתנדבים", שבמהלכה הופנו האשמות בדבר שחיתות ומנהל לא תקין נגד מי שהיה סגן המפקח הכללי של משטרת ישראל עמוס בן-גוריון, בנו של דוד.

השילוב של איחוד גורמים אופוזיציוניים משמאל ומימין והתקפה אישית על בנו של ראש הממשלה שכנע את הראל שהסכנה החתרנית הגלומה בשבועון ממשית ומיידית, והוא ניגש לפעולה.

מהנעשה בחופי ארצנו את השקת "רימון" ליווה מסע פרסום אינטנסיבי שכלל מודעות שרשרת בעיתונות, מודעות צבעוניות ברחובות, מודעות על מסך הקולנוע וחלוקת אלפי "כובעי רימון" לצופי תחרות הכדורגל הבינלאומית ישראל-ברית המועצות. התוכן הורכב מרכילות, הומור בעל נופך מיני, סנסציות בלתי מזיקות, ספורט, בידור ושערוריות רומנטיות. הכתבה על "הפרחח אלוויס פריזלי" וריקוד ה"רוק'ן רול", או בעברית "נוע-גול", "הטירוף החדש המעורר את הגוף והמשתק את המוח", מאפיינת את רוח כתבותיו.

הרעיון היה למשוך אל העיתון את קהל הקוראים של "העולם הזה", החובב סנסציות, בלי לגלות את המניע האמיתי להוצאת השבועון. כתבת השער של גיליון הבכורה, "שעשועי חול", עסקה בחוף הים. בעמודיו הבאים התפרסם פוטו-רומן אופטימי על המלטותיה של לבנה בת עתידה בת פתאומה, אחת מ-16 הפרות במשקה של משפחת לב מכפר ויתקין.

הרמז היחיד לעמדה פוליטית היה במדור "מיעוטים" שבו נשאלו הקוראים "אחווה או סכנה? האין לראות במיעוט הערבי את הגיס הראשון וההרסני של צבאות המדינות השכנות?" התוצאות הראשוניות לא איחרו לבוא. כבר אחרי שבועות אחדים הגיע העיתון לתפוצה רחבה, כפי שמדווח שרת ביומנו: "'רימון' מהודר מאוד בניירו ובדפוסו ומרהיב בתמונותיו אך חסר כל תוכן של ממש ואין בו שמץ מלח ופלפל. אף על פי כן אומרים כי הוא נפוץ כבר ב-10,000 טפסים - הצלחה לא תשוער. השאלה היא האם הוא מתחרה ב'העולם הזה' או ב'דבר השבוע'".

כעבור כמה חודשים החלה לצאת מהדורה אנגלית של העיתון, ובשלב מסוים אף נעשה ניסיון למכור מהדורה בשפה הפולנית (שירותי הביטחון גילו כנראה שלא מעט פולנים ניחנים באופי חתרני ומסוכן). ססמתו של העיתון, "עצמאי, שקול, מראה הכול", ביקשה להיות קונטרה לססמת "העולם הזה": "ללא מורא, ללא משוא פנים".

למרות ההתמקדות בזוטות, מי שעיניו היו בראשו יכול היה להבחין את מי אוהד השבועון. רמז עבה ראשון נשלח בספטמבר, עת מלאו לדוד בן-גוריון 70 שנה. ב"העולם הזה" חגגו את האירוע בכותרת "70 שנה לביג'י", וזה תואר כ"תערובת של המנצח סטוקובסקי ואחד הגמדים ש שלגיה". "רימון", לעומת זאת, הקדיש למנהיג שער צבעוני, אחד מחמישה שערים צבעוניים בלבד שעיטרו את העיתון במשך כל תקופת הוצאתו. מאמר המערכת נטף מחמאות ליכולתו של בן-גוריון "לעמוד מעל ומעבר לגילו", ואף נתן דוגמה: "לפני זמן מה נזדמן לנו לראותו כשהוא מקפץ קדימה בזריזות של נער, על גבי כבש המעלות של אחת המשחתות הישראליות". כותב המאמר שאל: "כיצד הוא עושה זאת? מניין יש לו הכוח לכך?" ומיד השיב: "גדולתו נעוצה ביכולתו להתבונן לאחור ולפנים באותו מבט, במבט אחד, בבת אחת". לסיכום נכתב שם: "עם כל הכבוד שאנו מכבדים את בקשתו של ראש הממשלה לעבור על יום הולדתו השבעים לסדר היום, אין אנו יכולים, כעיתון, למלא אחריה במלואה. יום הולדת כזה הוא הזדמנות חגיגית ודי נדירה בה אי אפשר שלא לציין ציוני דרך בחייו של איש אשר הטביע את חותם מפעליו ורוחו על תקופה ארוכה וגורלית בחיי עמו".

בספטמבר 56' מציין משה שרת ביומנו כמה עובדות המוסיפות לרמוז על קרבתו של "רימון" לשלטון: "שליח מ'רימון' הביא הגהה של הסיפור עליי עם התמונות שנקבעו לפרסום. הכתוב היה לי אפתעה נעימה - תרבותי ונבון למדי, בלי פגיעות בטעם וללא כל תעלולי פרסומת זולים, אם גם חף מכל חן, ברק ושאר רוח. תיקנתי זעיר שם זעיר שם, במגע קל ומרפרף בלבד". כך מתברר שהעיתון נהג לתת לשרים לערוך בעצמם את הכתבות שהתפרסמו עליהם.

מודיעין, שלום חצי שנה לאחר לידתו עדיין היה "רימון" שקוע עמוק באשליה עצמית. במאמר המערכת החגיגי נכתב: "הנה כי כן, לא קל ולא פשוט להיות עיתון לוחם. אבל בישראל עוד הרבה יותר קשה להיות עיתון עצמאי. ולא בגלל הלחץ שיש על עיתון, בדרך כלל, מצד גופים פוליטיים וציבוריים, אלא בגלל הפחד המוזר וההסתייגות הראשונית, העיקשת, שיש לכל גוף פוליטי וציבורי כלפי עיתון אשר עצמאותו ואי תלותו היא לחם חוקו ויסוד קיומו".

שבועות ספורים לאחר מכן השתנה הכול. אמנם המשיכו להופיע ברימון כתבות פנאי אופייניות כמו זו שבה דוד אבידן משרטט קווים לדמותו של "הפושטק", אבל בד בבד שינה הקו המערכתי את סגנונו. החליט מי שהחליט שסוס הסנסציות הטרויאני עשה את שלו והגיעה העת להשיל את המסכה, ובבת אחת הפך "רימון" לעיתון מיליטנטי ופתח באותה "מלחמת מנע" שאמורה להזכיר לנו היום את מבצע קדש.

זה התחיל בנקיטת עמדה חד משמעית נגד "שורת המתנדבים" שהאשימה את עמוס בן-גוריון בשחיתות, ונמשך בחשיפת קשריו של אבנרי עם ד"ר שייב על רקע פרשת קסטנר. כתבות שער, מאמרי מערכת ועמודים רבים הוקדשו לסיקור שתי הפרשות הללו בניסיון לקעקע את אמינותם של אבנרי וחבריו. בסוף מרץ 57' הגיב "העולם הזה" להתקפות באופן מינורי יחסית. מאמר המערכת הוקדש ל"יד השחורה - קבוצת נאמני ביג'י העושה במדינה כרצונה". "היד השחורה", נכתב שם, "חולשת על חלק ניכר מן העיתונות. היא בזבזה השנה קרוב ל-200 אלף לירות על ניסיון (כושל) להוציא שבועון מסווה משלה". שמו של "רימון" לא הוזכר.

- אורי אבנרי, מדוע לא החזרתם ל"רימון" מלחמה שערה?

"מפני שזה היה העיקרון שלנו, לא להזכיר את התופעה המפלצתית הזאת. אנחנו הרי ידענו מהרגע הראשון מאיפה באה היוזמה ומי האנשים שם מכיוון שהיו לנו מקורות מאוד טובים במעמקי הממסד. אבל לא הלכנו לעשות להם פרסומת באיזו צורה שהיא על ידי ויכוח איתם או אפילו אזכורם. הם רצו לגרות אותנו לוויכוח איתם ולא הצליחו בזה. יש לי חוק ברזל בעניין. כל זמן שהם קיימים אפילו השם שלהם לא הופיע".

במאי אותה שנה עשה "רימון" את השלב הבא במתקפה והחל להתמקד בסכנות שמציב "העולם הזה" למדינה. "לקראת פסטיבל הנוער במוסקווה", נכתב על השער בגופן מזרה אימה, "עוזר אבנרי לקומוניסטים בישראל להפיל אנשי ציבור אל תוך המלכודת של מק"י". הנוסח עדיין זהיר, אבל המטרה של המאמר הייתה לחשוף את הקשרים הסמויים בין תנועת הנוער הקומוניסטית בישראל לבין "ביטאונו של מר אבנרי". לדברי הכתב האלמוני, גורמים חתרניים מהימין הקיצוני ומהשמאל הקיצוני התכנסו ב"בית המלון המצויר של מר אבנרי" כדי "להרוס את הדמוקרטיה הישראלית". שבוע אחר כך במדור המערכתי "בקו הראשון" כתב חזי לופבן כי המלחמה שבה פתח "רימון" היא "מלחמת מנע נגד הידיים שביקשו לערער עד היסוד את הדמוקרטיה הישראלית בעזרת המרירות, האכזבות והאמונות המשיחיות".

גילוי רדף גילוי ב"רימון", ובסוף יוני הוא בישר: "רק מעטים יודעים כי מטה ההכנות של משלחת מק"י לפסטיבל הנוער נמצא במערכת 'העולם הזה', שאינו אלא מכשיר תעמולה קומוניסטי מס' 1". בגוף הכתבה נכתב כי "במשך שנים מנסה 'העולם הזה' להעמיד פנים של ביטאון אובייקטיבי אשר טובת האומה והמדינה לנגד עיניו, אבל למעשה זהו ביטאון תעמולה קומוניסטי המסתיר את כוונותיו האמיתיות מאחורי מסווה של מלחמה לצדק ולטוהר מידות ציבורי".

ארס-פואטי מאמר המערכת הבא, תחת הכותרת "אל תיגע בארס זה", היה מרחיק לכת אף יותר וקבע את הכינוי ש"רימון" ידבק בו מעתה כשיתייחס ל"העולם הזה" - "ביטאון הארס". "בשבוע שעבר", נכתב שם, "כאשר התועמלן הקומוניסטי אבנרי גייס את כל גבהות לבו, יהירותו ושאיפת השלטון המכרסמת בו כמעט מילדותו כדי להריק את מטען הזוהמה ממנה קורץ על ראש ממשלת ישראל, הבין כל אזרח כי בא הרגע לנפץ את הקרדום ולא רק להכיר בצורך הדחוף הזה, אלא ממש לקום ולנפצו". המלצת "רימון" לקוראיו: "אל תחזיק בנייר עליו נדפס הארס אם אינך רוצה שארס זה ידבק גם בך".

במלאות שנה לעיתון התגאה חזי לופבן כי "על ידי שורה של גילויים השיג 'רימון' שורה של הצלחות וחשובה שבהן הייתה הצלחתו להוכיח את הזיקה של ביטאון הארס עם המפלגה הקומוניסטית הישראלית. בדרך זאת ועל ידי פרסום עובדות והוכחות, שאיש לא קם ולא ניסה אפילו לערער אותן, התערער תוך שבועות מספר האמון שרכש לעצמו ביטאון הארס אצל אנשים ומפלגות".

נאצר בשערי תל אביב עוד באותו חודש, אוגוסט 57', כותב לופבן מאמר מערכת ובו הוא מגדיר את האויב כך: "כת של נביאי שקר המעכירים את אווירת החיים הציבוריים ברעל של תבוסתנות ומסכנים בכך את ביטחונה של ישראל לא פחות מן הסוכנים הזרים והמקצועיים המנסים להעביר לידי האויב מסמכים סודיים ואינפורמציה צבאית וכלכלית. (...) ויש תרופה אחת שאנו חוזרים וממליצים עליה והיא בדוקה ומשובחת ואין טובה ממנה - אל תיגע בארס זה, אל תקנה אותו, אל תפיץ אותו, אל תדפיס אותו, אל תתלה אותו לראווה ואל תסכים שחבריך ייגעו בו, שכנע אותם. זה לא קשה לאור כל הגילויים שכבר גילינו, זה קל מאוד לאור ההוכחות שביטאון הארס עצמו בא ומגיש לך נגדו".

כאשר בחר "העולם הזה" בגמאל עבד אל-נאצר ל"איש השנה", פרסם "רימון" באופן מובלט את השער של "העולם הזה" מעל דפי עיתונו בליווי הכיתוב: "נוסף על תפקידיה בערעור המורל של תושבי ישראל, שרה הבובה של קהיר, עורך ביטאון הארס, שירת הלל מתמדת לרודן המצרי, וניסה לשכנע את הציבור כי זהו גיבור, משחרר עמו ושואף לשלום מובהק".

"רימון" ביקש לתקוף לא רק את הדעות של אנשי "העולם הזה", אלא גם את שיטת עבודתו. לצורך כך פרסם "פרטים מדהימים על שיטות החקירה של ביטאון הארס". הפרטים המדהימים הגיעו מאורה שם-אור, עיתונאית מ"ידיעות אחרונות" וסופרת, ששלחה מכתב תלונה למשרד החינוך בנושא מורה של בתה. היא מתארת כיצד הגיע אליה יום אחד מי שהציג את עצמו כעופר מ"העולם הזה", ובעצם היה גם חברה של המורה שנגדה הוגשה התלונה. "עופר" החל מאיים עליה שיכתוב עליה השמצות מרושעות אם לא תשתף עימו פעולה. אף שעשתה כל מה שביקש הוא הציק לילדתה, ובסופו של דבר פרסם מאמר סנסציוני עליה.

מבול ההתקפות על "העולם הזה" הזיק לתפוצת "רימון". בספטמבר 57' רושם שרת ביומנו: "לוי יצחק הירושלמי בא לשיחה. שפך מרי שיחו על מצב המפלגה בעיתונות. קטרג חמורות על 'רימון', שהוצאתו עלתה עד כה, לפי אומדנתו, בהפסד של 3-400,000 ל"י ועם זה לא הועיל לערער את 'העולם הזה' אף כלשהו והזיק רק ל'דבר השבוע'".

למרות זאת לא מיתן "רימון" את נימתו. בנובמבר פרסם כתבת שער נוספת נגד אבנרי, הפעם על ניסיונו לעצור את ההצגה "זרוק אותו לכלבים". המחזה הזה, שכתב מי ש"העולם הזה" תיארו כמחזאי הבית של בן-גוריון, יגאל מוסינזון, הפנה אצבע מאשימה כלפי עיתונות סנסציונית הפועלת בדרכי סחיטה ואיומים. לבכורת ההצגה הגיעו דוד בן-גוריון עם פולה ורוב שרי הממשלה.

הם ישבו בשורה הראשונה, ובסיום מחאו כפיים ארוכות.

העימות בין "רימון" ל"העולם הזה" קבע שיא נוסף ואחרון שבוע לאחר מכן, כשכתב "העולם הזה" אלי תבור נעלם ללילה שלם. כשהתגלה, טען שנחטף ונחקר על ידי הש"ב. בפעם השנייה מאז יצא "רימון" התייחס אליו אבנרי מעל דפי עיתונו, וכינה אותו "ביטאון מנגנון החושך". "מזה חצי שנה", כתב במאמר המערכת, "מפרסם מנגנון החושך שבועון כושל, בעל תפוצה זעירה, בו השקיע כבר למעלה מ-400 אלף לירות, ואותו הוא מחלק חינם לגופים שונים. מטרת הפרסום היא להריץ עלילות על אותם החוגים והאנשים שהעזו להתגרות במנגנון במלחמתם למען האמת. אחרי ניסיון קצר להסתיר את זהותו האמיתית, נאלץ פרסום זה לוותר על ההסוואה. הוא הפך בעיני הציבור לדוברו הגלוי והרשמי של מנגנון החושך על שלוחותיו השונות, ואף לדובר צמרת המשטרה וקבוצת המנהלים של חצר ביג'י".

"העולם הזה" הקדיש לסיפור החטיפה של תבור כתבת שער ("אלי תבור בידי הש"ב"), ובה נכתב כי "החוקרים, אשר הפגינו ידע רב בהתנהלות 'העולם הזה', דרשו מתבור לחתום על הצהרה כי 'העולם הזה' ייסד מחתרת חדשה במדינה. אלי תבור לא נכנע למרות הלחץ והאיומים על אשתו ובני ביתו". בתגובה פרסם "רימון" סדרת כתבות ומאמרים השוללים את דברי תבור מכול וכול.

עוז יעוז עם תחילת שנת 58' נעלמו מ"רימון" ההתקפות הישירות על "העולם הזה", עם עזיבתו של העורך האחראי שלמה טנאי. העיתון המשיך לצאת עוד כמה חודשים, עסק בנושאים שונים ומגוונים, אבל לא הצדיק את ההשקעה, ובאפריל חדל מלהופיע. בדיעבד רואה חזי לופבן בהתקפה על "העולם הזה" את הסיבה העיקרית למפלתו של "רימון".

לופבן: "ריכזנו יותר מדי מאמץ ויותר מדי כוח ב'העולם הזה'. זו הייתה שגיאה בסיסית. אני לא יודע, לא יכולנו להתאפק אולי, נגררנו, העובדה היא שזה הפסיק לעניין את הקוראים. בהתחלה התפוצה של 'רימון' עלתה על התפוצה של 'העולם הזה', ולאט-לאט זה התנפנף מול העיניים, וכבר לא הייתה לך ברירה מפני שאתה בתוך העסק. יכול להיות שהייתה ברירה, אבל כשראינו את העניין הזה זה כבר היה מאוחר מדי".

אחרי סגירת "רימון" גילה לופבן שהעבודה שם דחקה אותו לקרן זווית. אף עיתון לא רצה בו ככותב, והוא נאלץ לפרוש מהתחום ולהקדיש את מרצו לכתיבת ספרי ילדים בפסבדונים "עידו סתר". שלא במפתיע, הספרים שכתב גוללו את עלילותיו של בחור ושמו עוז יעוז, סוכן מוסד עשוי לבלי חת הפועל נגד אויבים מבחוץ ומבית.

אורי אבנרי מוצא סיבות אחרות לכישלון של "רימון". "השב"כ", הוא מסכם, "הוא גוף שיודע את הכול ולא מבין כלום".