נפתח המו"מ הרשמי להרחבת ממשלת שרון השלישית. פעמוני ממשלת האחדות הולמים בעוז, לאחר שראש הממשלה, אריאל שרון, הזמין את יו"ר מפלגת העבודה, שמעון פרס, ואת מנהיגי יהדות התורה, אברהם רביץ, משה גפני ויעקב ליטמן, למו"מ להרחבת הקואליציה.
לא נופתע אם כל זה הוא למראית עין בלבד, משום שהכל כמעט כבר סגור, והעבודה, על אף שהיא עדיין בחוץ, מתנהגת כבר כמו בפנים.
לפתע, טענות ה"קפיטליזם החזירי" וה"כלכלה מחורבנת" של פרס מלפני כחודש הוחלפו על ידו ל"צדק חברתי". צדק חברתי הוא סיסמה מפא"יניקית טיפוסית משנות ה-50 וה-60, לוי אשכול היה מדבר על זה בשבתות אצלו בבית. גם ה"כל יכול", פנחס ספיר, נהג לדבר על זה משער הגיא בואך ירושלים.
האגדה מספרת כי לצידי הדרך לירושלים, בנקודות קבועות מראש, המתינו בכירי המשרדים והמגזר העסקי למכוניתו של ספיר. כל אחד בתורו הוחלף בנקודה קבועה מראש: בשער הגיא, בשורש, בקסטל ובכניסה לבירה.
אצל שרון ופרס כנראה שהכל כבר סגור, ולמגהצת נותר רק לגהץ את ההסכם. בינתיים שר האוצר, בנימין נתניהו, מאגף את השניים עם תוכנית כלכלית-חברתית חדשה. שלוש רגליים לתוכנית:
ביטול חלק מהקיצוצים בקצבאות לילדים במשפחות גדולות, ובקצבאות הזיקנה למקבלי הבטחת הכנסה.
הנהגת מס הכנסה שלילי, שיעלה את השכר לעובדים בעלי שכר נמוך. הניסוי הזה אגב בקנדה נכשל טוטלית בארבע השנים האחרונות ובוטל לאחר השלכת מיליארדי דולרים. מס הכנסה שלילי זה גמלת הבטחת הכנסה בדלת האחורית, בעל תואר מודרני, אבל רק לעובדים.
ביצוע שלב ראשון ברפורמת החינוך של כוח המשימה של שלמה דברת, שיש בה גם ניסיון אמיתי לצמצם פערים חברתיים דרך החינוך. מדובר בהורדת גיל חינוך חובה מ-6 ל-3 ובהארכת יום הלימודים עד 16:00. אלה צעדים שישפיעו יותר על משפחות מעוטי יכולת בפריפריה, בערי הפיתוח, ואולי גם בשכונות חרדיות בערים גדולות.
אבל, א. זה יעלה מיליארדי שקלים רבים, ב. זה לא מתיישב עם התקרה בהוצאות הממשלה שנקבעה בחוק, המאפשרת רק הגדלה של 1% בהוצאות, אלא אם כן דברים אחרים ובעיקר הביטחון יקוצצו באכזריות, וזה לא ריאלי.
אפשר אולי, שלא יהיו הורדות מיסים נוספות, ואז העיוותים שנוצרו בשיעורי המיסוי במהלכי הרפורמה האחרונים, ושפגעו בעיקר בשכבות הביניים ברמות שכר חודשיות של 9,000-15,000 שקל, רק יחמירו את הנטל של אלה שנושאים על גבם את תחלואי המדיניות. העיוותים האלה ידועים לדרגים המקצועיים, אך גם הם נעזרים בזכות השתיקה.
התפנית במדיניות הכלכלית משקפת למעשה שתי מגמות: הערכה של רה"מ שרון, כי בבחירות הבאות, שהן כבר בפתח, הוא יזדקק לקולות המצביעים החברתיים, הנמצאים בצד של ש"ס ויהדות התורה, ולא של שינוי. שרון רואה כבר את הקואליציה החדשה שלו, ולא את הקואליציה הנוכחית שגמרה את הסוס.
מנגד, יש גם הערכה מפוכחת של שר האוצר נתניהו, וכל מי שמזלזל ביכולות הכלכליות והפוליטיות שלו, עוד יאכל אותה.
בניגוד לתמיכת בעלי ההון והעשירונים הגבוהים, לה נזקק נתניהו בשנתיים האחרונות כדי להיות שר אוצר כלכלי טוב, תואר שנרכש ביושר ובכבוד, הרי שבהמשך הדרך, נתניהו זקוק מאוד לקולות הלובי החברתי.
הסכומים שיידרשו כדי לממן את התוכנית החברתית החדשה של נתניהו-שרון הם הרבה מעל ומעבר לסכומים שהיו אולי דרושים כדי לקנות את השותפים הקואליציוניים החדשים במגזר החרדי ובמפלגת העבודה.
אפשר לטעון מכאן ועד לתאצ'ר ולרייגן, כי המדיניות הכלכלית תישמר וכי יעדי התקציב לא ייפגעו. זה מה שיקרה. זה בדיוק מה שקורה עכשיו גם באנגליה לטוני בלייר, שגם הוא עומד לפני בחירות. המאמצים להיבחר בקולות החברתיים הביאו את בלייר להגיש תקציב רב-שנתי, עם הגדלה ניכרת בהוצאות החברתיות ובעיקר לבריאות.
כלכלה וחברה יכולות וחייבות לדור ביחד. לעיתים כלכלה וחברה חייבות ללכת ביחד עם הפוליטיקה ומשחקי הקואליציה. כך שאין צורך לדבר לא על "צדק חברתי" ולא על ה"אני החברתי מכולם".