ביהמ"ש העליון קובע כי תקופת ההתיישנות בתביעה של אדם הלקוי בשכלו או נפשו תחושב רק מיום מינוי אפוטרופוס ע"י ביהמ"ש. ביהמ"ש העליון בפסק דין תקדימי קיבל ערעור שהגיש אדם (ה.ל) שנולד בשנת 1971 ובעקבות תשניק לידה לקה בשיתוק מוחין והוא נכה בשיעור של 100%.
המערער והוריו הגישו תביעת נזיקין בטענה לרשלנות נגד אסותא מרכזים רפואיים ודוקטור אביגדור וולפסון שניהל את הלידה. התביעה הוגשה בשנת 1997, בשנת 1993 מינה ביהמ"ש המחוזי בת"א את הוריו של התובע כאפוטרופוס על פי מינוי (ולא כאפוטרופוס טבעי או אפוטרופוס למעשה).
ביהמ"ש המחוזי דחה את התביעה בנימוק כי חלפה תקופת ההתיישנות. ביהמ"ש העליון נדרש לפרשנות של סעיף 11 לחוק ההתיישנות לפיו אין להביא את התקופה בה התובע היה חולה בנפשו ולא היה עליו אפוטרופוס.
השופט יעקב טירקל קובע כי בסעיף זה יש לכלול גם מי שלקוי בשכלו עד כדי כך שאינו יכול לממש את זכויותיו המשפטיות. שאלה עקרונית העולה מפסק הדין, מיהו האפוטרופוס לפי סעיף 11 לחוק ההתיישנות. האם החוק מתייחס לאפוטרופוס הטבעי או אפוטרופוס למעשה או אפוטרופוס על פי מינוי של ביהמ"ש.
טירקל קובע בפסק הדין כי יש מקום לחשש שלא נהירות לאפוטרופוס טבעי ואפוטרופוס למעשה כל המשמעויות המשפטיות של מעשיהם ומחדליהם ולכן יש לפרש את החוק כשהכוונה היא לאפטרופוס מינוי בלבד. תכלית החוק, לדברי טירקל, היא להגן על הלוקים בשכלם ובנפשם, ולכן יש לקבוע, כל עוד לא מונה אפוטרופוס ע"י ביהמ"ש מוקפא מראש תקופת ההתיישנות.
פרשנות זו לפיה החוק מתייחס לאפוטרופוס מינוי בלבד, מצמצמת את פקיעתה של טענת ההתיישנות לחולה נפש והלקוי בשכלו. בפסק הדין מציין ביהמ"ש כי עלול להיווצר מצב קשה כיוון שקביעה זו מאפשרת למעשה לפעול בלי מינוי ובדרך זו להשעות את מירוץ ההתיישנות עד בלי די. לדברי טירקל ניתן להתגבר על מצב קשה זה והפיתרון הוא בידי המחוקק שעליו לקבוע גבול עליון להתיישנות.
ביהמ"ש העליון קיבל את הערעור של הבן (ה.ל) והורה לביהמ"ש המחוזי לדון בתביעה ולהכריע בה. ערעורה של האם נדחה אסותא ווולפסון חויבו בהוצאות משפט בסך 25 אלף שקל. המערערים יוצגו ע"י עו"ד יגאל מירון ומשה פרדס. (תיק ע"א 7805/02)