ביצוע תוכנית ההתנתקות שקיבלה ממשלת ישראל מעורר, בין היתר, שאלות משפטיות, שמאמר זה נועד להאיר אותן באופן כללי, וזאת על יסוד הניסיון שנצבר אצל הח"מ מפינוי יישובי סיני ופתחת רפיח, שעה שכיהן כמפרקן של רבות מהאגודות שפונו בשנות ה-80 בעקבות הסכם השלום עם
מצרים.
בחבל עזה ובגוש קטיף קיימות עשרים ותשע אגודות, הרשומות כאגודות שיתופיות. ככלל, ניהולה של אגודה שיתופית מוסדר בפקודת האגודות השיתופיות, התקנות שהותקנו לפי הפקודה, ועל-פי תקנון שיש לכל אגודה ואגודה. לכל אגודה יש מימד טריטוריאלי, לפיו מיקום פעילותה נקבע בתקנונה, ומטרות האגודה, כפי שאלה מוגדרות על-פי תקנונה, הינם פועל יוצא של מיקומה באיזור מסוים.
נוכח האמור לעיל, ברי כי פינוי של תושבים, המאוגדים באגודה כאמור, שומט את הקרקע (תרתי משמע) גם מתחת לקיומה של האגודה כאישיות משפטית. עם פינוי התושבים-החברים באגודה, נשמטת הקרקע המשפטית מתחת לרגלי האגודה, ולפיכך נקבע בחוק פיצוי מפוני סיני, התשמ"ב-1982, כי קבלת החוק בכנסת, משמעותו, בענייננו, מתן צו פירוק נגד האגודות שהיו כלולות בחוק דאז.
ניהולו של פירוק האגודה השיתופית מתבצע בהתאם להוראות סעיף 48 לפקודת האגודות השיתופיות. הפירוק מתנהל בפיקוחו היחיד של רשם האגודות השיתופיות, המשמש בעניין זה בתפקיד דומה לבית המשפט המחוזי, שפירוקן של חברות מתנהל בפיקוחו.
רשם האגודות השיתופיות ממנה את המפרק, מפקח על ניהול הפירוק בידי המפרק ודן בערעורים על החלטות מפרק של אגודה שיתופית.
צווים מסוימים של מפרק אגודה שיתופית ניתנים לאכיפה בידי לשכות ההוצאה לפועל, כשם שמוציאים לפועל פסק דין של בית משפט מחוזי. עיקר תפקידו של מפרק אגודה שיתופית הינו:
* קביעת החובות שחבים החברים באגודה לאגודה וגבייתם של החובות.
* דיון והכרעה בשאלת חובות של האגודה לנושים.
* מימוש רכוש האגודה.
* תשלום החובות שאישר המפרק לנושים מתוך הכספים שגבה מהחייבים לאגודה וממימוש רכושה.
* חלוקת יתרת הכספים בקופת הפירוק לאחר תשלום חובות לנושים, לחברי האגודה או למי שמורה תקנונה, במקרה שתקנון האגודה כולל הוראות בעניין זה.
הניסיון בפירוק יישובי סיני לימד, שנושא חלוקת יתרת רכוש האגודה הוא נושא המעורר מחלוקות רבות וקשות בין חברי האגודה לבין עצמם, לדוגמא: "חדשים" מול "ותיקים", בין חקלאים לבין מי שאינם חקלאים וכד'. סכסוכים אלה נמשכים לעיתים עוד שנים לאחר שהיישוב עצמו כבר לא קיים.
ככלל, האינטרס הציבורי הוא העומד ביסודם של ההסדרים המשפטיים, העומדים בבסיס דיני הפירוק הן של חברות והן של אגודות שיתופיות. שכן, האינטרס הציבורי אינו יכול להשלים עם מצב של ואקום שנוצר עם פירוקו של תאגיד, כך שהנושים, ובכלל זה רשויות המס, ההסתדרות הציונית העולמית, שלה השקעות רבות ביישובים, נותרים ללא כתובת, ולמעשה אלמלא דיני הפירוק היה נוצר כאוס של לית דין ולית דיין, וכל אחד היה נוטל לעצמו ועושה כבתוך שלו.
התפזרות חברי האגודה, כל אחד למיקום אחר וחדש, יוצר מצב בו למעשה, אם גם עדיין לא להלכה, נפסקת פעילותה של האגודה ורשויותיה. זהו המצב שפירוק תאגיד נועד למנוע, קרי, את החלל הריק שנוצר עם היעלמות רשויות בתאגיד. ריק זה מתמלא בידי מפרק, שכל סמכויות הניהול של התאגיד מועברות אליו על-פי דין, והוא בא במקומן של רשויות התאגיד (הנהלה, אסיפה כללית וועדות הביקורת).
הכותב שימש בשעתו כמפרקן של האגודות די זהב, חרובית, דיקלה, נאות סיני, מפעלי נאות סיני, תלמי יוסף, סיני ופתחת רפיח.