תהליך האאוטסורסינג של שירותי הממשלה לסקטור הפרטי הוא פתרון הפלא של שר האוצר, בנימין נתניהו, ל-2005 וגם ל-2006, אם הממשלה הנוכחית תשרוד את התקופה האמורה. מדובר בהוצאתם החוצה של תחומי פעילות מרכזיים ומורכבים, כמו אבטחת גדר ההפרדה, ואולי גם ייצור טנק המרכבה. כן מדובר בהוצאתם החוצה של שירותי מידע בסיסיים, כמו תיווך ואספקת היתרי העסקה לעובדים זרים, ואף הנפקת תעודות פטירה וגירושים.
יש גם ראשית מחשבה לאאוטסורסינג של הליכים משמעותיים בתחום האכיפה וההוצאה לפועל, וכן גם לפעילויות שונות של רשות המיסים הישראלית, אגף המיסים המאוחד שהוקם ב-1 ביולי, מבחינתו מדובר בהתקשרות עם לא פחות ממאה משרדי עו"ד מהמובילים בישראל.
מעניין מתי יגיע הרגע שבו לא ניתן יהיה להיוולד או להיקבר ללא תהליך של אאוטסורסינג, כמובן תמורת תשלום.
אין דבר כזה אאוטסורסינג בחינם, משום שהתהליך שמתבצע בישראל נעשה בדרך של מסירת בלעדיות ומונופול על שירותים ממשלתיים חיוניים.
הבעיה היא, שהממשלה מעבירה לניהול הסקטור הפרטי שירותים חיוניים, שבעצם צריכים לעמוד לרשות הציבור כל הזמן, שיוכל להשתמש בהם עוד ועוד לתועלתו בלי שזה יעלה לו בתשלומים נוספים, מעבר למימון הקמת המערכת ואספקת המידע הספציפי. הממשלה לא עובדת על בסיס רווח, בעוד שבסקטור הפרטי עובדים רק בשביל רווחים.
לכן, מי שיקבל למשל, את הבלעדיות או את הזיכיון למרשם האוכלוסין (שירות שיש בו הרבה מאוד שימושים חוץ מהנפקת תעודות לידה, פטירה וגירושין), ובטוח זה יהיה משהו מקורב לשלטון, יגבה מהציבור כספים רבים. הדבר עלול להביא לצמצום השימוש בשירות ומנגד להגדיל את הכנסותיו של בעל הזיכיון עוד ועוד.
עם הוצאתן החוצה של מערכות ציבוריות בעלות חשיבות ראשונה במעלה, שבהן הפיקוח הציבורי מאוד חשוב, כמו חינוך, וזה מה שיקרה עם המעבר ל-5 ימי לימוד בשבוע, יתדרדר לשפל טיב הבקרה על השירות. הוכח כבר שאי אפשר לקיים פיקוח יעיל אפילו על מישהו מהממשלה, ובוודאי שלא על גורם חיצוני מהשוק הפרטי.
האאוטסורסינג הוא גם בריחה מאחריות. על פי החוק הממשלה תמשיך להיות אחראית למתן השירותים, אבל מעשית תחדל מלהיות הכתובת לאזרח. הכתובת תעבור לידי ספק השירותים מהסקטור הפרטי, ולכו תחפשו את האחראים למחדל העתידי, למשל סביב אבטחת גדר ההפרדה.
זה לא אומר שאין מקום להצעתם של שירותים בידי גופים פרטיים, בצד המערכות הציבוריות. אלה עשויים להיות יעילים יותר, בעלי יכולת לשרת אוכלוסיות מוגדרות, וגם את מי שיכול ורוצה לשלם בעבור אותו שירות. אלא שצריך להבטיח שהשירותים יהיו שווים לכל, ושלא ייעשה שימוש קלוקל באינפורמציה הממשלתית. צריך גם ללמוד מכישלונות האאוטסורסינג בבריטניה. שם למשל, עלה מאוד בשנים האחרונות מספר תאונות הרכבות, ומהן מתברר כי שיקולי בטיחות עשויים להיות כפופים ומשניים לשיקולי רווח.
צריך לוודא כי אאוטסורסינג לא תיהפך לדרך נאותה לממשלה לחמוק מאחריות, יותר נכון מוועדות חקירה במקרה של מחדל.
בעיית האאוטסורסינג בישראל היא, שהממשלה המבצעת אותה מורכבת משרים שלא תמיד רוצים לדעת על מה הם מחליטים. כרגע, הכל כפוף ל"דילים פוליטיים" ובעיקר להסכמות הלא כתובות בין ראש הממשלה אריאל שרון לבין שר האוצר בנימין נתניהו, במעין ניסוח: "אתה לא מקלקל לי את תוכנית ההתנתקות מעזה ואני לא מפריע לך במהלכים הכלכליים". במאבק הכוחות בין שרון לנתניהו, מרבית השרים מעדיפים לפתוח מרחק ולתפוס פוזיציה של נייטרליים מהאו"ם.