זה שלוש שנים מתקיים בישראל המצב ממנו הזהיר פרופ' סטנלי פישר, מראשי קרן המטבע הבינלאומית. פישר אמר: אם תשלמו בוטנים תקבלו קופים, בהתייחסו לאיכות השירות הציבורי בישראל. זהו האיש שבשנת 1985 הציל את כלכלת ישראל מקריסה, ביחד עם מיכאל ברונו, יצחק מודעי ועמנואל שרון. בשנת 2000 נבחנה ברצינות בחלונות הגבוהים האפשרות למנות את פישר לנגיד בנק ישראל.
ולמרות דברי פישר, לקיים עובדים המשתכרים שכר בכבוד, פירסמה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה החודש סדרת ממצאים, המראים שמצב העובדים, גם בסקטור הציבורי, הורע באופן משמעותי. תוצאה אולי בלתי נמנעת של האסטרטגיה הכלכלית בשנים האחרונות. ראשית, יש עלייה חדה במספר משקי הבית שהמפרנס הראשי בהם הוא מובטל ולא עובד: יותר מ-540 אלף משפחות, אחת מכל שלוש משפחות בישראל. מדובר על 1.296 מיליון נפשות.
עוד 118.8 אלף משפחות שכירים, כ-439 אלף נפשות, בעשירון השכירים התחתון, חיות בעוני מרוד עם הכנסה חודשית ברוטו ממוצעת של 3,193 שקל בלבד, שהם רק 29% מההכנסה הממוצעת הדרושה לקיום בכבוד.
מצב התעסוקה של עוד 118.8 אלף משפחות שכירים מעשירון השכירים התשיעי, האחד לפני אחרון, הוא גם בכי רע. אליהן מצטרפות 17.4 אלף משפחות עצמאים עם 69.6 אלף נפשות. בצד פרנסה נמוכה והעדר זכויות פנסיה כלשהן, העצמאים הללו גם אינם זכאים לדמי אבטלה ולמלוא הזכויות מהביטוח הלאומי.
נתוני הלמ"ס מציגים את מה שקברניטי הכלכלה רוצים להסתיר: בישראל של 2004 יש 795 אלף משפחות עניות, כמעט אחת מכל שתי משפחות, שהכנסתן החודשית הממוצעת ברוטו מגיעה עד 41% בלבד מההכנסה הממוצעת הדרושה לקיום חיים בכבוד. מדובר ב-2.244 מיליון נפשות, שליש מהאוכלוסייה, ומהן 655 אלף ילדים.
למרות הרעש שליווה את צעדי המדיניות הכלכלית, ולמרות קיצוצי הקצבאות והשכר שהוחל בהם עוד במחצית 2002, במסגרת תוכנית חירום חומת מגן כלכלית, התוצאות הפוכות להכרזות וליעדים. מצב התעסוקה והפרנסה של העובדים בעשירונים הנמוכים, שכירים ועצמאים, רע. גם מצבן של שכבות הביניים, שכירים ועצמאים בעשירונים השלישי עד השישי, הורע מאוד. ההכנסה החודשית ברוטו של משק בית ב-2003 ירדה ריאלית ב-4.7% בהמשך לירידה גדולה שנרשמה ב-2002. ההכנסה של משפחת שכירים ירדה ריאלית ב-5.6% ובמשפחת עצמאים נרשמה ירידה ריאלית של 4.5%.
למרות הרעש שליווה את הקיצוצים בקצבאות, לא השתחררנו ממלכודת העוני, וגם כעת עדיף להיות מובטל מאשר שכיר או עצמאי בשני העשירונים התחתונים, התשיעי והעשירי. ההכנסה הממוצעת ברוטו של ראש משפחה שלא עובד גבוהה ב-41% מההכנסה של משפחת שכירים בעשירון התחתון: 4,498 שקל לעומת 3,193. ההכנסה נטו, לאחר תשלומי החובה, אף גבוהה יותר (45%): 4,260 שקל לעומת 2,945.
ההכנסה לנפש, אם ראש המשפחה לא עובד, מגיעה ל-1,990 שקל, פחות מהדרוש לקניית תרופות וסל תצרוכת בסיסית. אלא שבמשפחת שכירים בעשירון התחתון ההכנסה לנפש מגיעה בקושי ל-1,000 שקל. ההכנסה הממוצעת הנמוכה ביותר שולמה לעובדים לא מקצועיים, 3,570 שקל, ב-20% פחות ממשפחה מובטלת אך ב-12% יותר ממשפחת שכירים בעשירון התחתון.
99% מההכנסה של משפחה מובטלת, שבה ראש המשפחה לא עובד, באים מתמיכות, קצבאות ושבירת חסכונות, ורק 1% מגיע מעבודה. אצל השכירים המצב הפוך: 87% מההכנסה מקורם עבודה ורק 13% מתמיכות, קצבאות וחסכונות. אצל העצמאים 66% מגיעים מהכנסות העסק, 28% מחסכונות וממשרה נוספת, ורק 6% מגיעים מקצבאות ותמיכות.
זו הסיבה שבאוגוסט נרשם שיא היסטורי של 243 אלף איש שהגיעו ללשכות התעסוקה. למרות ניסיונות הממשלה לטיוח סטטיסטי, מספר המובטלים הכרוניים ומקבלי הבטחת הכנסה גדל פי 2.5, לעוד שיא היסטורי של 150 אלף נפש. את אלה שנושרים מהסטטיסטיקה הממשלתית אנחנו מוצאים בבתי התמחוי.
ועדיין יש פוליטיקאים, וגם פה ושם כתבים ופרשנים, הרואים בנתוני הלמ"ס ושירות התעסוקה רעש תקשורתי, ומבחינתם מוטב לפרסם רק נתונים רלוונטיים, ולא את הפחות חשובים, שרק מפריעים את מנוחת הקברניטים ויושבי המאיון העליון. *