שר האוצר, בנימין נתניהו, סבור כי הגיעה השעה להצטרפות מדינת ישראל לארגון מדינות ה-OECD, הארגון לשיתוף כלכלי ולפיתוח (Organization of Economic Cooperation and Development). באופן עקרוני, כל מדינה יכולה לפנות בבקשה להתקבל ל-OECD, בתנאי שתתחייב לכלכלת שוק ולעמידה בתנאי הארגון. ממבט ראשון נראה כי ישראל עדיין לא בשלה לכך. עם זאת, אם אכן נתקבל לארגון, ניתן יהיה למנף את ההצטרפות לביצוע יעיל של רפורמות כלכליות חשובות.
ה-OECD, שהוקם בשנת 1961 ביוזמת הנשיא קנדי, הוא ארגון כלכלי המאגד בתוכו 30 מדינות, בעיקר את העשירות והמפותחות, ביניהן כל מדינות האיחוד האירופי, ארצות-הברית, קנדה, מקסיקו, אוסטרליה, קוריאה, יפן, שווייצריה, נורווגיה, פולין וטורקיה. הארגון נחשב לפורום יוקרתי לקבלת החלטות בזירה הכלכלית הבינלאומית. אך בשנים האחרונות קיימת מגמה גוברת בפעילות יזומה של הארגון אף בנושאים שאינם כלכליים, כמו זכויות אדם ואיכות סביבה.
חברות בארגון מעידה על הגעתה של מדינה לרמת התפתחות גבוהה. בשנות השבעים והשמונים, נחשב הארגון ל'מועדון המדינות העשירות', אך החל משנות התשעים, חל "כרסום" בזיהוי האקסקלוסיבי של הארגון. כך לדוגמה, בשנת 1994 הצטרפה מקסיקו, ובשנת 1996 הצטרפה פולין.
האוצר מפעיל לובי כבד במאמץ לשכנע את המדינות החברות בארגון, כי יקבלו את ישראל למועדון. גם בוועידת 'קרן המטבע העולמית' האחרונה הצליח נתניהו לשכנע את מרבית המדינות לצרף את ישראל לארגון.
הצטרפות של ישראל ל-OECD, עשויה לקרב אותה לקבוצת המדינות המתקדמות ביותר. ראשית, חברות במועדון היוקרתי מעידה על חוסנה וחוזקה של כלכלת המדינה. שנית, ההצטרפות עשויה להעשיר את המדינה בידע ובקשרים, ואף להשפיע על קירוב החקיקה והסטנדרטים בישראל לאלו של המדינות המפותחות.
יצויין, כי כבר בשנת 1999 קבעה ועדה בין-משרדית כי ההצטרפות לארגון היא "יעד אסטרטגי של ישראל המהווה נדבך חשוב במיצובה ככלכלה מפותחת".
אך המדיניות הכלכלית בישראל חורגת לעיתים מעקרונות כלכלת שוק, ואף מיושמת בניגוד לנורמות בינלאומיות הנהוגות במדינות ה-OECD. כך לדוגמה, משרדי האוצר והתמ"ת מבקשים לקדם תיקון לחוק לעידוד השקעות הון, שלפיו משקיעים זרים ייהנו מהטבות מס נדיבות. אולם, יש ביוזמת חקיקה זאת משום פגיעה בעקרונות של כלכלת שוק, ואף הפרה לכאורה של נורמות שנקבעו על-ידי 'ארגון הסחר העולמי' (WTO).
מטרת יוזמת החקיקה היא לעודד השקעות זרות במפעלים לייצוא, ע"י מתן מענקים והטבות מס נדיבות. ראשית, ההטבות יכולות לפגוע בהקצאה היעילה של משאבים, ומתוך כך לחבל ברווחה הלאומית. שנית, התניית מתן ההטבות בייצוא, עשויה להיות מנוגדת לכללי 'ארגון הסחר העולמי' המעוגנים בהסכם הסובסידיות.
האיסור על מתן תמיכות כאלה מעוגן גם בהסכם GATT- General Agreement on Tariffs and Trade, שבו נקבע כי המדינות מכירות בכך, כי מתן תמיכות ליצואנים עשוי לגרום לתוצאות מזיקות, ובכלל זה לפגיעה ביעילות הכלכלית ובסחר העולמי.
יש כאן אנומליה מסוימת. מצד אחד, קברניטי המשק מבקשים לקדם את קבלתה של ישראל כחברה בארגון ה-OECD, אך מצד שני, ובאותו הזמן, הם נותנים ידם לפגיעה בעקרונות של כלכלת שוק, ולהפרה לכאורה של כללי הסחר העולמיים. השאלה היא אם קובעי מדיניות בישראל לא משולים בכך ל"טובל ושרץ בידו".
כיצד ניתן להסביר תופעה מוזרה זאת? לדעתי, ההסבר טמון בהבנת תהליכים פוליטיים ובדרכי קבלת ההחלטות. בהקשר של החוק לעידוד השקעות הון, נראה, כי קואליציה של קבוצות אינטרס מצליחות לסחוט לכאורה את מקבלי ההחלטות, כדי שיוענקו להן הטבות. בהתאם לתיאוריית "הבחירה הציבורית", אדישותו הרציונלית של הציבור גורמת לכך, שיתקבלו לעתים החלטות המיטיבות עם קומץ של מוטבים המאורגנים פוליטית והמצליחים להשפיע ולעצב את החלטות המתקבלות.
על רקע ניתוח זה, הצטרפות ישראל לארגון ה-OECD תאפשר לממשלה להדוף ביתר קלות את התביעות להטבות של קבוצות אינטרסים. מקבלי ההחלטות יוכלו לומר לאינטרסנטים המחזרים על הפתחים, כי היו רוצים לחלק להם הטבות, אך החברות במועדון היוקרתי כופה על המדינה הסדרים, שאינם מאפשרים חריגה מעקרונות של כלכלת שוק.
אם ישראל אכן תתקבל לארגון, יסייע הדבר למיצובה של ישראל ככלכלה מפותחת, מתקדמת ופתוחה, כפי שמקווה השר נתניהו. *