נראה כי בימינו, בכל קצווי עולם, תצוגות אמנות הן המקום הנכון ביותר להיראות בו. מיריד האמנות פריז (Frieze) בלונדון, המתנהל במדשאות הירוקות של ריג'נטס פארק, ועד לתערוכת האמנות של התאחדות סוחרי האמנות בלוס אנג'לס, המשתרעת על פני האנגר מטוסים שלם - התצוגות האלה אוספות את השמות המובילים באמנות ומארחות אותם בחללים מרשימים.
השנה, בתערוכת "פוטו" (Photo NY), תערוכת הצילום הבינלאומית בניו יורק, נבחרה הצלמת הישראלית אלינור קארוצ'י להיות אורחת הכבוד בערב הפתיחה של התערוכה, שהפכה בארבעת הימים שלאחר מכן ליריד אמנות תוסס בהשתתפות כמה מהצלמים המוערכים ביותר בעולם.
התפשטות מהירה
חלפו תשע שנים בלבד מאז סיימה קארוצ'י את לימודיה באקדמיה לאמנות של בצלאל בירושלים, אך בזמן קצר זה היא לא ממש קפאה על שמריה. בתוך שנה אחת בלבד, ב-2002, היא קיבלה את אחד הפרסים המכובדים ביותר בעולם האמנות, המוענק על ידי אחוות גוגנהיים, הוציאה לאור את ספרה הראשון "Closer" (קרוב יותר), והציגה בתערוכות בקליפורניה, בלגיה, ניו יורק, הונגריה ואנגליה.
כמה וכמה מקדשי אמנות מכובדים בעולם צירפו צילומים שלה לאוספיהם, בהם גם המוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק. צילומי ה-35 מ"מ של קארוצ'י זכו לתיאורים כמו: "כה אינטימיים בזמן עד כי אתה חש שעליך להסב את מבטך". ואכן, הצילומים שלה נוגעים ברגעים כה עדינים וכה משכנעים בנקודות זמן, עד כי קשה להאמין שהמצלמה נכחה בחדר בשעת הצילום.
הצפייה בצילומיה כמוה כהזמנה למופע מציצנות משפחתי. העדשה שלה מושכת את תשומת הלב לפרטים רבים שאנו רגילים להתעלם מהם: החריצים שיצרו מצעי המיטה על החזה ("סימני שינה על חזה "1999), הנגיעה ברווח שבין רגלינו ("ידו של ערן בין רגלי 2001"), ציפורניים ננעצות בכף היד ("ציפורניים").
הייתה זו הגישה האינטימית הזו, שבזכותה הוזמנה באביב 2003 לקחת חלק בקמפיין "שיגעון הגוף" ("Body Craze"), קמפיין פרסומי פרובוקטיבי לסלפרידג'ס, אחת מחנויות הכל-בו המפורסמות של לונדון. צילומיה של קארוצ'י, החל מסימני שיניים על חזה גברי וכלה בטביעת יד אדומה על אחוריים נשיים, היו פזורים בכל רחבי העיר על גבי אוטובוסים ולוחות מודעות.
ווג, ניו יורק טיימס מגזין, ניוזוויק והארפרז בזאר הם רק חלק קטן מהמגזינים שהציגו עבודות שלה. קארוצ'י עשתה היסטוריה בשנה שעברה כשהייתה הצלם הראשון אי פעם שהציג צילום עירום במוזיאון היהודי של ניו יורק, אחרי שעבודתה "ערן ואני 1998" נרכשה לאוסף הקבוע של המוזיאון.
לאחרונה סיימה ללמד סימסטר בהארוורד ובקרוב היא מתכוננת להשיק את הספר השני שלה, "יומן של רקדנית", המכיל תמונות מעיסוקה המשני: רקדנית בטן.
פגשתי את קארוצ'י, בת 33, בביתה בניו יורק, שם ילדה לא מכבר תאומים; הם יצאו מהבית עם אביהם, ערן, בדיוק כשנכנסתי. גבוהה וצנומה, קארוצ'י חולפת דרך האוויר כבמחול, כאילו היה משקלה דמיוני. היא נראית צעירה מכדי לצבור כל כך הרבה תהילה, אך הבעותיה הכנות גורמות לך להאמין שהיצירתיות שלה אמיתית.
* האם את רואה עצמך צלמת ישראלית או צלמת שנולדה בישראל? האם יש הבדל בין שתי ההגדרות?
"אני שניהם. אני לא חושבת שעבודתי עוסקת בהכרח בעובדה שאני ישראלית. היא עוסקת במשפחה וביחסים בין אנשים, שהם יותר אוניברסליים. אני לא פוליטית, או, את יודעת, 'חיילים ישראלים', וכל הדברים שאנשים מצפים לראות אצל צלם ישראלי".
* הרבה מהאמנות המגיעה מישראל זוכה למוניטין שלילי בגלל המצב הפוליטי. בואי ניקח לדוגמה את מוסיקת ההיפ-הופ. אדם מהרפובליקה הצ'כית יכול לשיר ראפ ואף אחד אפילו לא יקשיב, אבל אם ישראלי מתחיל לשיר על שלום, או על מלחמה, כל העולם שם לב. הרבה מהתהילה שישראלים זוכים לה מקורה בפוליטיקה, אבל חוץ מזה, רוב האנשים לא חושבים על ישראלים בדרכים אחרות. איך זה היה בשבילך, אז, כשהגעת לניו יורק כאמנית ישראלית?
"זה לא שזו הייתה החלטה 'אני לא רוצה להתעסק בפוליטיקה', זה פשוט מה שאני עושה הכי טוב. אבל פעמים רבות אני יודעת שאנשים לא מקשרים אותי עם ישראל, וזה בסדר. אני חושבת שיש כאן קשר להיותי יהודיה וישראלית, ואני מסבירה זאת לפעמים, אבל אני לא מייצגת את המצב הפוליטי בישראל כיום. אני מייצגת את ישראל בדרכים אחרות".
* איך את מסבירה את הקשר היהודי-ישראלי, במיוחד כאן באמריקה?
"במובן מסוים הם לפעמים ההיפך הגמור, כי להיות ישראלי זה שונה מאוד מלהיות יהודי אמריקאי. יש כאן, כמובן, קבוצות של יהודים שתומכים באמנים ישראלים. אני מרגישה מאוד שהם כמו העם שלי, (אבל) הם לא כמו הישראלים. יש יחסים, אך אני יכולה לראות עד כמה זה שונה. זה שונה מאוד".
* במה זה שונה?
"זה מאוד מסובך, אבל אני יודעת שאני מרגישה כמה אני שונה, בהיותי ישראלית, מלהיות יהודיה אמריקאית, אבל יש סולידריות, הבנה. אני סקרנית לגבי חייהם והם סקרנים לגבי חיי".
* ספרך נקרא "קרוב יותר" (Closer), אך משפחתך חיה 5,000 מייל מכאן, בירושלים. איך את מרגישה עם זה?
"זה מאוד מאוד קשה, ובמיוחד עכשיו, כשיש לי ילדים. זה המחיר הכי גבוה שאני משלמת כדי לחיות כאן".
* מה הביא אותך להיות צלמת?
"נמשכתי לאמנויות, אבל לא הרגשתי שאני טובה במשהו במיוחד. ואז לקחתי את המצלמה של אבא שלי. צילמתי את אמא שלי, היא בדיוק קמה משינה. מהר מאוד התאהבתי בצילום והרגשתי שאין עוד דבר כמו זה. הייתי צעירה מאוד. בת 15. פשוט אהבתי את זה מהרגע הראשון".
* איך המשפחה שלך מרגישה עם היותה חלק כל כך אינטימי מהעבודה שלך?
"אם הם לא היו מרגישים טוב עם זה, לא הייתי מצלמת תמונות שלהם. בעצם, הם מתגאים בכך שאני חושבת שהמשפחה שלנו מעניינת מספיק כדי לבנות עליהם קריירה. זה היה קשה בהתחלה, כי זה חשיפה. אני צריכה לסמן את הקווים, איפה אני לא מצלמת ומתי אני לא מצלמת".
* האם את צופה שמשפחתך תמיד תהיה חלק מעבודתך?
"אני חושבת שכל מה שבעולם שלי, את יודעת מקרוב מאוד, יהיה חלק מעבודתי: המשפחה שלי, הילדים שלי, הריקוד. אני גם רקדנית בטן מקצועית. הספר הבא שלי, שאני מוציאה לאור עם שטיידל (Steidl), יהיה 'יומנה של רקדנית'. זה יהיה צילום פנורמי של עולם המחול שלי".
עובדת מהבטן
* איך הגעת לריקודי בטן?
"התחלתי אצל יעל מואב בירושלים. היא הייתה המורה הראשונה שלי, מורה מעולה. קודם לכן הייתי ברמנית במועדון לילה בירושלים ופשוט אהבתי לרקוד. התחלתי ללמוד, ופשוט אהבתי את זה והמשכתי עם זה. הצטרפתי ללהקת המחול ערבסק בירושלים, וכשעברתי לכאן למדתי והתחלתי להופיע".
* האם את רואה השפעות של ריקודי הבטן על עבודתך?
"יש קשר. אני חושבת ששניהם אינטימיים, במיוחד בקשר שלהם לאנשים. הם שונים מאוד, אבל אני חושבת שיש חיבור".
* בספרך, 'קרוב יותר' צוטטת כאומרת 'מצאתי את עצמי ואת משפחתי מגלים יותר על עצמנו, או לפחות מגלים ניואנסים שבאופן אחר לא היינו יכולים לראות'. ספרי לי על ניואנס שגילית באמצעות הצילום ושאולי לא הבחנת בו קודם?
"אם אני מסתכלת על המשפחה שלי, ואני חושבת על זה, הצילום איכשהו מראה לי דברים שאני באמת לא רואה בעצמי. לפעמים אני מצלמת את ערן בדרך מסוימת, וקודם לא הבנתי שככה אני רואה אותו. אני חושבת שלעתים העבודה אפילו חוזה דברים שאני לא צופה מראש - כמו דברים קשים ביחסים".
* יש מקרה מסוים שבו צילום צפה משהו?
"אני יכולה להראות לך, עם אמא שלי (היא מראה לי את 'אמי ואני 1996' ואת 'אמא שמה אודם 1993'). העובדה שנראיתי כל כך צעירה, פגיעה, אפילו תמימה, ליד אמי, כאילו צפיתי שהיא תדריך אותי, זה היה משהו שראיתי דרך העבודה. לא הייתי מודעת לזה. יש כאן תמונה, את יודעת, קשה לי לדבר על זה כי זה באמת חושף דברים שלפעמים אני משאירה מעורפלים, כי אני לא רוצה לדבר עליהם במפורש. התמונה הזאת ('פרצופים 2000', Faces 2000) זאת אני לפני יציאה להופעה, ובדרך מסוימת יש כאן משהו על לעזוב את ערן לבדו כל כך הרבה לילות, שלא חשבתי עליו. חשבתי שזה בסדר מצדו. היה כאן משהו (היא מצביעה על התמונה). מאוחר יותר, הבנתי שזה לא היה לו כל כך קל כשהייתי מופיעה כל כך הרבה".
אם הייתי יודעת
* למה הרגשת שאת צריכה לעזוב את ישראל?
"אני חושבת שזו שאלה מאוד מסובכת. אני חושבת שאולי לפני כמה שנים הייתי אומרת לך שזה היה בגלל עסקי הצילום, אבל עם השנים, הבנתי שזה יותר מורכב מכך. זה באמת מאוד אישי. אני חושבת שאדם לא עוזב את מולדתו רק בגלל... זה בגלל הרבה סיבות".
* מתי התחלת להרגיש שהעולם צופה במה שאת עושה?
"היה לי מזל. לא תכננתי להישאר כאן, אבל מהר מאוד כבר הצגתי. התערוכה הראשונה שלי הייתה בגלרית ריקו-מארסקה (Ricco-Maresca). היתה לי תערוכת יחיד קטנה ואחר כך הם התחילו לייצג אותי. הם נתנו לי תערוכת יחיד ענקית חמישה חודשים אחרי שסיימתי את בצלאל. זה מקצוע קשה, ואחרי התערוכה הזו חשבתי שעכשיו הכל יהיה נפלא, אך אני עדיין צריכה להיאבק, ולמצוא את דרכי, ולעשות הרבה מזה בעצמי. זה לא כאילו שהגלריה תעשה עבורי את הכל. אבל מהר מאוד היתה לי תערוכת היחיד הזו בניו יורק, עם ביקורות נפלאות בוילאג' וויס. כך שהיה לי קהל".
* זה נראה כאילו היית מוכנה לכל זה כשזה קרה?
"לא, לא הייתי מוכנה. זה קשה יותר למי שמודע למה שקורה כאן... הייתי כל כך תמימה. אני אפילו לא יכולה להסביר לך את זה כי את לא תאמיני לי. העובדה שלא היה לי ידע על השוק כאן, ולא הייתי מודעת למה שבאמת קורה כאן פעלה לטובתי. מפני שלא הייתי מוכנה! אם הייתי מוכנה, ואם הייתי חוקרת ובודקת קודם, והייתי יודעת מה הולך כאן ועד כמה זה קשה, לא הייתי באה. לא הכרתי אף אחד. באופן כלשהו זה עזר לי, כי אני לא אדם כל כך אמיץ. לפעמים אני לא יודעת איך כל זה קרה לי. פשוט, קפצתי למים כי לא ידעתי שהם כל כך קרים. והם קרים, קרים מאוד וקשה מאוד לשחות בהם. אז אני חושבת שלא הייתי מוכנה בכלל. זה פשוט היה המזל שלי".
* את העבודות של אלינור קארוצ'י אפשר לראות ב- www.elinorcarucci.com.