הישראלים לא מתים על הים. הצרכן הישראלי צורך רק 12 ק"ג דגים לנפש בשנה, לעומת האמריקני והאירופי - 25 ק"ג לנפש לשנה. %85 מצריכת מזון מהחי בישראל היא של בשר לסוגיו, בעיקר עוף. לעומתנו, יפאן היא הצרכנית הגדולה בעולם של דגים ומאכלי ים. דגים מהווים למעלה מ-%60 מצריכת המזון ביפאן.
בעולם ניכרת בשנים האחרונות מגמה של מעבר מאכילת בשר לדגים, במקביל למעבר מאכילת מוצרי מזון קפואים לטריים (מצוננים), וכן מעבר מאכילת הדגים הפשוטים לדגי איכות. כיום, נחשפים יותר ויותר ישראלים למסעדות טובות ולאוכל משובח בחו"ל, והביקוש לגיוון ולמאכלים מיוחדים עולה גם כאן.
מחירי הדגים המיובאים לישראל גבוהים ביותר, הייבוא דרך האוויר יקר, ובנוסף, הדגים הטובים נושאים על גבם מיסוי גבוה. משרד החקלאות מגביל למעשה את כמויות הייבוא באמצעות מכסים גבוהים במיוחד, על מנת לשמור על האינטרסים של המגדלים המקומיים. גם המיסוי על פירות ים גבוה ביותר. היבואנים מתרעמים. לטענתם, כמות הדיג המקומי זניחה, ואין סיבה להגן על הענף.
שלום מחרובסקי, הבעלים של מסעדת "מול ים", נושא את דגל המאבק להסרת המכסים והגדלת כמויות הייבוא. הוא מדבר על חינוך לאכילת דגים, שיעלו על שולחנם של רבים, ולא יהיו רק מנת חלקם של עשירי העם.
בנוסף להגנה על ענף הדיג המקומי, טוען מחרובסקי, כי המכס ה"שערורייתי", כדבריו, המוטל על יבוא פירות ים, נובע מהתנגדותם של גופים דתיים, המעוניינים לחסום ייבוא של מאכלי ים לא כשרים.
ראש אגף הדיג במשרד החקלאות, דן מירס, אומר שאיננו יודע על מכסים שהוטלו בגין מגבלות דתיות. לדבריו, המיסוי בתחום זה נמצא בתהליך של ירידה הדרגתית. עד לפני שנתיים היו הגבלות שאסרו על יבוא דגים מהים התיכון ודגים המיוצרים בארץ, כדי להגן על הדיג המקומי. לדברי מירס, היום כבר אין שום הגבלות על יבוא דגים טריים לארץ.
לפני שנתיים הוסרו המגבלות על יבוא דגים טריים, ובמקומן הוטל על היבוא מכס גבוה במיוחד: %30 מעלות הייצור ועוד %30 מעלות הייבוא. כיום עומד המיסוי על %18 מעלות הייצור ועוד %18 מעלות הייבוא, ותהליך הורדת המכסים יושלם בתוך 5 שנים. בתום התקופה ייבחן מצב הענף מחדש.
לדברי מירס, המכסים לא יבוטלו לגמרי, אולם יתייצבו על שיעור נמוך, לאחר שהתעשייה המקומית תגיע ליציבות מול התחרות מצד היבואנים.
מחרובסקי טוען, כי הדיג המקומי של דגים ופירות ים רחוק מלענות על הביקוש. לדבריו, בשל המחסור, אין היבוא מאיים על השוק המקומי. ואין סיבה למיסוי הגבוה.
על פי נתוני משרד החקלאות, הדיג המקומי מספק 25 אלף טון בשנה, שהם פחות מ-%40 מהצריכה, העומדת על 65-60 אלף טון בשנה. כל היתר מיובא. מחרובסקי טוען, שחישוב זה כולל כנראה גם את דגי הבריכות, אשר בהחלט אינם שייכים למגרש בו הוא משחק.
מחרובסקי אינו מייבא פורל, דניס, נסיכת הנילוס או מושט. הוא מתמחה בייבוא דגים מיוחדים יותר ויקרים בהרבה. לדבריו, המכסים יוצרים "חומה בלתי עבירה" עבור יבואנים. "ממילא מוטל עלי קנס, כשאני מוביל דגים טריים באוויר. מגנים כאן על תעשייה בלוף, שלא קיימת. אנחנו לא מעוניינים להתחרות בדגי בריכות: זו חקלאות ישראלית לכל דבר. אם הענף היה רווחי ולא מסובסד, לא היה צריך להגן עליו, וכולם היו יורדי ים".
ארגון מגדלי הדגים בארץ מוסר כי צריכת הדגים בארץ נמצאת בעלייה. לדברי הארגון מגיע מחזור המכירות של שוק הדגים הטריים ליותר מ-200 מיליון שקל בשנה. את רוב הדגים משווקת תמי"ד - חברה משותפת לתנובה ולארגון מגדלי הדגים. היתר - ממגדלים פרטיים ומדיג ימי. ב-99' צפוי השוק לגדול בכ-%10, בעקבות פעילות פרסומית ושיווקית.
צריכת פירות הים, ובעיקר שרימפס וקלמרי בישראל עומדת על 500-400 טון בשנה. הדיג המקומי מספק כ-100 טון, בעיקר בחורף.
מחרובסקי, באמצעות חברת "מעדני ים" שלו, מייבא רק מוצרים חיים וטריים, לובסטרים, צדפות דגים ופירות ים משובחים. בראשית הדרך העסיק ביולוג ימי, שטיפל בדגים ובפירות הים המיובאים, בדולפינריום בתל אביב. כיום הוא מפעיל מחסן-אקווריום בצמוד למסעדת "מול ים", בנמל תל אביב הישן. במקום מותקנת מערכת מכשירים, המדמים את תנאי האוקינוס ומאפשרים לדגים ולפירות הים להתקיים בתנאים אופטימליים. גם שיטת ההובלה המיוחדת של פירות הים, ושמירה על טמפרטורה נכונה במסעדה, מסייעת בזיוף התנאים. אפילו הלובסטר הקשוח ביותר מצליח להתבלבל.
לפני כ-3 שנים אישר משרד התמ"ס יבוא דגים טריים לארץ, דבר שקודם היה אסור על פי חוק. מרגע זה החל המאבק על המחיר. הובלת הדגים יקרה כי היא חייבת להיות באוויר, הדגים חייבים להיות ארוזים בקרח, ואסור להם להמתין בחוץ.
לארץ מגיעים משלוחים של דגים ופירות ים טריים ממספר מקומות: מניו זילנד - 4-3 משלוחים בשבוע - 700-600 ק"ג בשנה. מפאריז - 2-1.5 טון בשנה. מאירלנד - 300 ק"ג סלמון טרי בשנה. מקנדה - לובסטרים - 400 ק"ג בשנה.
יבואן כמחרובסקי מוציא מיליון ורבע שקל בחודש על קניות בחו"ל, ללא הוצאות המשלוח. מחזור המכירות שלו מגיע לכ-30 מיליון שקל בשנה. %40 מהייבוא הוא של פירות ים ו-%60 דגים. לדבריו, הוא מייבא סחורה רק לפי הזמנה.
לדברי מחרובסקי, דג מניו זילנד נראה טרי יותר מדג מקומי, וזאת לאחר שטס 48 שעות. הטיפול בדגים נעשה כבר על ספינת הדיג, שם נשקל הדג, מקבל מספר ושם ברשימה ממוחשבת, ומיד נארז בקלקר אטום. בדרך זו, הוא אומר, הדג אינו סובל "טראומה" בטלטולי הדרך, ומגיע טרי.
מחרובסקי מתאר את המצב בארץ בצבעים עגומים: "כאן הדייג שם את הדג על הספינה בחום, ורק אחרי שהוא נוסע מספר שעות על הסירה הוא מניח אותו על קרח והדג מתחיל להתקלקל".
לדברי מחרובסקי, השינוי בהרגלי הצריכה תלוי במגוון. "ההתעניינות בדגים תגדל אם יהיו הרבה סוגי דגים. צריך שתהיה תחרות. העובדה שאושר יבוא סלמון ללא מכס פתחה את המשחק. אם יהיה מבחר גדול יותר בארץ האנשים יתרגלו לאכול דגים. רק בסלמון יש אלפי סוגים". לדבריו, בקרב הצעירים בארץ יש פתיחות להתנסות וללמוד דברים חדשים, גם בתחום האוכל.
"החדשות הן", אומר מחרובסקי, "שקמו צרכנים לדגים ופירות ים ויש להם דרישות. נכון, לא כולם הפכו לצרכני שרימפס ודגי סלמון, אבל יש שכבה מסוימת בציבור, שרוקעת ברגליה במסעדות ורוצה לא רק פורל, דניס ונסיכת הנילוס. לפני 5 שנים היה מספרם של אנשים אלה זעום. היום מדובר בכמה אלפים". גם אופנת הסושי-בר, שפשטה לאחרונה, מוכיחה, לדבריו, שהגישה השתנתה. המחירים יקרים, 150 שקל לק"ג ויותר, אבל יש דרישה.
את המוצרים המיובאים משווק מחרובסקי לכ-80 מסעדות באיזור גוש דן בלבד. והוא אינו הספק היחיד. מחרובסקי טוען, שלמרות מחירו הגבוה של המוצר הוא עדיין עומד על כ-%50 מן העלות של המנה הסופית. שאר ההוצאות הן על יבוא ואיחסון. זאת, לעומת סטקייה ממוצעת, בה מהווה עלות הבשר כ-%25 מעלות המנה. במסעדה איטלקית מהווה עלות המזון עוד פחות.
אז איך תשכנע אנשים להוציא יותר מ-250 שקל לאדם בארוחה, לא כולל את מחיר היין? מחרובסקי מציע לוותר על 3-2 ביקורים במסעדה "רגילה" וליהנות מחוויה גסטרונומית