יש 101 דרכים להזיז את המפקח על הבנקים. למשל, לבקש ממנו יפה לזוז. להוציא את הפיקוח מבנק ישראל. להפקיד את סמכויות הפיקוח בידי רגולטור אחד, שיהיה מפקח על כל המוסדות והשווקים הפיננסיים. להפריד את תפקיד הנגיד, מהפיקוח על הבנקים.
עם כל הכבוד, ויש כבוד, כאשר מציעים לפצל את תפקיד הנגיד, לא מתכוונים, להוצאת מחלקת המחקר, או מחלקת טכנולוגיית המידע, אלא למיקומו מחדש של הפיקוח על הבנקים מחוץ לבנק ישראל. תרצו או לא, המערכה על הנגידות היא גם המערכה על הפיקוח על הבנקים. זה כמובן יוכחש.
הדיבורים על הוצאת הפיקוח על הבנקים מבנק ישראל, לא נולדו ב'צוות בכר 1'. הדיבורים החלו מיד עם מינויו של יואב להמן לתפקיד המפקח, וקיבלו תאוצה לא מפתיעה לאחר נפילת הבנק למסחר, וביתר שאת סביב המשברון בבנק לפיתוח התעשייה. שני תיקים, שהופלו על המפקח הקודם, יצחק טל.
שאלת מיקומו של המפקח, לגיטימית וראויה עכשיו. יש לכך לגיטימציה בעקבות אישור המלצות 'צוות בכר 1' והסכמת נגיד בנק ישראל להקמת 'צוות בכר 2', שאמור לבחון חלופות למבנה מערך הפיקוח בתחום הבנקאות והמוסדות הפיננסיים האחרים.
כולם מדברים על שדרוג מערכות הפיקוח ובחינת ההיבטים הכרוכים בשינוי מבנה הפיקוח, בעקבות רפורמת בכר. אך למעשה, כמעט כולם מתכוונים להוצאת הפיקוח על הבנקים מבנק ישראל.
יש הממליצים למנות רגולטור-על אחד לכל המוסדות הפיננסיים, לרבות המערכת הבנקאית, ואף למקם פיזית את כל הרגולטורים בבניין אחד. זה בסדר אם לרגולטור הכל-יכול הראשון, ימונה המפקח על הבנקים, העומדים לעבור טלטלה עם יישום המלצות בכר. מישהו אחר יצטרך לעבור סדרת חינוך רצינית בתחום הבנקאות, אחרת צפויה לנו הרפתקנות מיותרת.
אם המפקח על הבנקים לא יהיה בבנק המרכזי, לא משנה מה קורה, הוא יהיה "שפוט" של סמכות פוליטית אולטימטיבית - הממשלה. כל אירוע, תקלה, ומחדל, בוודאי נפילת בנק, ינותב מיד לפוליטיקה, ואולי גם לשיקולים קואליציוניים, אם הממשלה תהיה ממשלת מיעוט.
זה לא מרשם לשקיפות ולגילוי נאות. זה גם לא הזמן לחדשנות ולאימוץ מודלים שלא נוסו בעולם. כאשר הולכים ל-100% בנקאות פרטית, עם שאיפה ליצירת בנקים בינוניים-גדולים וכוחות פיננסיים חדשים בעדיפות מחו"ל, צריך רגולציה לוחמנית. בתרחיש הזה לא יזיק אם הבנקים וראשיהם, קצת יפחדו מהרגולטור, ולא בכל הזדמנות ירוצו ישר לפוליטיקאי מספר אחת כדי להתלונן על המפקח.
במצב הנוכחי, מערכת האיזונים והבלמים עובדת, כאשר לכל רגולטור יש את "מטריית ההגנה" שלו, שפורס מעליו הדרג הפוליטי הממנה: הממונה על ההגבלים העיסקיים - שר התמ"ת; המפקח על הביטוח ויו"ר רשות ני"ע - שר האוצר; המפקח על הבנקים - נגיד בנק ישראל; המשנה ליועמ"ש לממשלה - היועץ המשפטי ובעקיפין גם שר המשפטים.
עד כמה באמת נחוץ לרכז את כל הסמכויות בידי רגולטור-על, ועוד להכפיפו למערכת הפוליטית האולטימטיבית, ללא בולמי זעזועים. אצלנו מתמוטט בנק, פעם ב-10 שנים, בכמה מהם היו גם השלכות פוליטיות. מאז נפילת הבנק למסחר, עברו רק שלוש שנים. במסורת, זה עלול להתרחש באמצע קדנציית הממשלה באה, כשתהליך יישום המלצות בכר יהיה בשיאו.
אם לרפורמה הענקית בבנקאות ובשוק ההון הקדישה הממשלה בנטו רק שבע שעות לדיון, כמה זמן ייקח לה לפרק את מערך הפיקוח הקיים ולהקים במקומו מודל חדש.
אומרים, שבארה"ב זה שונה, ושכדאי ללמוד מהם. לא מדויק. בזמן שאלן גרינספאן הוריד בחדות את הריבית, ועכשיו הוא מעלה אותה חזרה, אצלנו הריבית נותרה יציבה, 4.1%. ובכל-זאת אצלנו ואצלם הכלכלה חוזרת לצמוח באותו זמן ובשיעורים דומים.
בארה"ב יש מפקחים על הבנקים בכל מדינה. אבל, הפיקוח על הבנקים הגדולים, שנמנים עם הפדרל-ריזרב, מפוקחים ע"י הבנק המרכזי. אצלנו יש רק שני בנקים גדולים ועוד כמה בינוניים, וקצת פחות בינוניים לידם.
למפקח על הבנקים אצלנו יש מעמד סטטוטורי נפרד מהנגיד, שממנה אותו. אך את הלגיטימיות, הכוח, העוצמה ויכולת הפעולה, שואב המפקח מהנגיד, בעיקר בזמני משבר. בקטע הזה, היה נחמד לשמוע מה היו אומרים ראשי בנקים בהווה, שבעבר הלא-רחוק היו רגולטורים מצטיינים, מפקחים על הבנקים, חשכ"לים ומנכ"לי אוצר. היותם בצד האחר של האינטרסים, לא בהכרח משחררת אותם מדעה עצמאית. *