גלובס - עיתון העסקים של ישראלאתר נגיש

השבוע עומדת ביקורת הספרים בסימן קובה. למה קובה? מפני שהמדינה הקטנה הזו הפכה לאחרונה למותג היסטרי. מבקרת הספרים כבר בחלה בדיוקנו של צ'ה גווארה, המהפכן שלחם בצבא קסטרו, שניבט אליה מכל טישרט של סטודנט חתרני בעיני עצמו, ומפוסטרים רבים מספור. וזאת עדיין מבלי להזכיר את הקמפיין של אופנת קסטרו בעונה הקודמת, שהציג את הרפתקאותיה של לוחמת החירות סנדי בר ברחובותיה המהבילים של הוואנה. יותר ויותר אנשים שבים מהנופש הקפיטליסטי והיקר להחריד שלהם בקובה, ומספרים איזה יופי שם, איזה אותנטי, ואיזו ארץ תמימה ולא נגועה (רק נגועה בקומוניזם, אבל את מי זה מעניין).

האם לישראלי יש עניין גבוה מהממוצע בקובה? לא הייתי שוללת את האפשרות. קובה היא האידיאליזם בהתגלמותו. כל מה שהיה לנו ואבד. ניחוח האספסת וההורה עד הבוקר, בגרסה מוקצנת עד טירוף. כל שאנחנו מבכים בתוכניות זמר יבבניות ובתכניות אירוח נוסטלגיות. נעים לנו להיזכר שבאיזו פינה נידחת בעולם זה עדיין קיים. ונעים עוד יותר לשמוח לאיד: תראו לאן היינו מגיעים אם גם אנחנו היינו מוסיפים להיות יפי בלורית ומאמינים בשוויון ואחווה.

שני ספרים חדשים, אחד של סופר קובני ועוד אחד שנכתב על ידי בת של פליטים, מעניקים זוויות נוספות על מעצמת הסיגרים. הראשון הוא "תותים ושוקולד" של סנל פאס. זוהי נובלה קצרה, ששמה על השולחן את המתח שבין משטר הכפיה המפלגתי לבין חיי רוח ואסתטיקה. הסיפור מסופר מפיו של דוד, סטודנט קומוניסט יפה תואר, שנופל קורבן לחיזוריו הממוקדים של דייגו ההומו. דוד לא מעלה בדעתו להיעתר מבחינה מינית (האם הוא הומו מודחק? לסופר פתרונים) אך מאידך הוא מוקסם מהספרים האסורים שדייגו מחזיק ברשותו. דוד נמשך לכרטיסים לבלט, לשיחות על ארכיטקטורה ולארוחות במתכונת של סעודות ספרותיות ידועות. בין דוד לדייגו מתפתחת ידידות, שעומדת בסכנת הלשנה.

סנל פאס נוהג בתבונה: הוא לא תוקף את הקומוניזם מבחינה רעיונית (וכי מה יש לתקוף? הרעיונות כשלעצמם משובחים) אלא רק מצייר את העוני הרוחני של משטר אידיאולוגי. משטר שיודע את התשובות הנכונות, אינו יכול למצוא מקום לשירה, ספרות, תיאטרון, או ביטוי מיני אותנטי של הנפש האנושית.

את ממיאמי, או שאת סתם סופרת בינונית?

"בקובה הייתי רועה גרמני", אנה מננדס, ספריית פועלים, 215 עמ'

להבדיל מסנל פאס שעדיין יושב בקובה (ובאחרית דבר מביעים דאגה לגורלו, פן יושלך לכלא), אנה מננדס היא עיתונאית אמריקנית זוכת פרס פוליצר, בת של גולים קובניים שעזבו את קובה בשנות השישים לטובת מיאמי. ספר הסיפורים של מננדס מרוכז סביב להוויית המהגרים, ומדגיש את הריקות והגעגועים שבמרכזה. בין גיבוריה זקנים קובניים, פרופסור ורואה חשבון לשעבר שהפכו לבעל מסעדת פועלים ולמלצר שלו, היושבים בפארק ומשחקים דומינו לעיני תיירים, ועקרת בית אחוזת טירוף, שבמיאמי מצאה את הרווחה הכלכלית אך לא את האושר. היא מתעבת את הבננות שבגנה, "הפרי המושלם שיכול לגדול בכל מקום", ומבשלת מהן סעודה מפלצתית.

הסיפורים של מננדס מצליחים לגעת ללב ולעורר רגש. הם כתובים היטב, אם כי חסרה להם החיוניות והמקוריות של "תותים ושוקולד" של פאס. האם ניתן להסיק מכך כי ההתלבטות המוסרית של מי שחי במולדתו השנואה והמכאיבה, היא חזקה ואמיתית יותר מן הנוסטלגיה המלנכולית של אלו שבחרו לרוקן את חייהם בכך שעזבו את המקום היחיד המשמעותי עבורם? אינני יודעת. אולי כך הדבר, ואולי פשוט יש סופרים שמוכשרים יותר מאחרים.

ואגב, מסתבר שירון אביטוב, שהוסיף אחרית דבר לספרו של סנל פאס, התגורר לשעבר בקובה ונכלא על ידי השירות החשאי בכלא בהוואנה. אביטוב מוציא בימים אלו רומן דוקומנטרי בשם "יומה" (בהוצאת גלורי). לחיי המולדת השנואה והאהובה!