יותר מ-30 שנה אחרי מלחמת יום הכיפורים, מתכננים כ-250 חברי עמותת "ערים בלילה - חיילים שהיו בשבי האויב", להגיש עתירה לבג"ץ נגד המדינה, בטענה שזו מתעלמת זה שנים רבות ממצוקתם. בבית-המשפט תפרט העמותה, בראשות עו"ד רם דורון, שבוי ממוצב המזח בקרבות מלחמת יום הכיפורים, את כל מסכת ההזנחה, ההתעלמות והעלבון, שהיו מנת חלקם, לטענתם, של מי שנפלו בשבי האויב במהלך המלחמה. העזו לחזור חיים, ומאז מתקשים לנהל חיים נורמליים.
לא פחות חשוב, בכוונתם לבקש מבג"ץ, שיכפה על משרד הביטחון לקיים את מסקנות ועדת האלוף (מיל') יורם יאיר מ-2002, כי נפילה בשבי היא אירוע טראומתי, שהשפעתו עלולה לפגוע בתפקוד השבוי, מיד עם נפילתו בשבי, או שנים רבות אחר-כך, וכי יש לפצותם בסכום חד-פעמי נפרס, שישולם מדי חודש, בגובה מחצית שכר המינימום, עד לסכום מצטבר של 250 אלף שקל.
ראשי העמותה אומרים, שהחלטתם לפנות לבג"ץ נובעת מסחבת קשה שבה נוקט משרד הביטחון בטיפול בעניינם, אך גם עקב חששם, כי מה שעומד מאחורי הדחיות החוזרות ונשנות של יישום המסקנות, הוא שיקול כלכלי וציני של משרד הביטחון, לדחוק את הקץ, מתוך תקווה שהשבויים, שבחלקם עברו את גיל 60, יילכו אט-אט לעולמם, ויפטרו את המדינה מהצורך לדאוג להם.
אלה טוענים, שלא רק שהצבא התעלם ממצוקתם לאורך שנים, והפנה אליהם אצבע מאשימה, כאילו הם אשמים במצבם, הוא מונע מהם את מעט הפיצוי המגיע להם. אישי ציבור המסייעים לעמותה, ובראשם עו"ד-פרופ' יעקב נאמן, אומרים, שרק לחץ ציבורי על משרד הביטחון, וזירוז החקיקה, יאפשרו לעשות מעט צדק.
עו"ד דורון: "ב-24 בנובמבר 1974 הושלם מבצע החלפת השבויים, שבמהלכו חזרו לארץ 200 שבויי מלחמת יום הכיפורים ממצרים ומסוריה. במקום לאפשר לנו לשוב הביתה, שלחו אותנו לבית-הבראה מבטחים בזכרון-יעקב, כאילו היינו לפחות מרגלים מסוכנים, למרות ששלטונות הצבא ידעו שכולנו עברנו מסכת של עינויים פיזיים קשים, שכללו מכות, מכות חשמל, עקירת ציפורניים, תליות לצורך הכאה (פלקות) וגם מספר מקרי אונס.
"את הימים העברנו בחקירות, כאשר לא מעט חוקרים חזרו ואמרו לנו, שאנחנו בעצם אחראים למחדל נפילת קו בר-לב, וכי לא עמדנו במשימה שהטילה עלינו מדינת ישראל. איש לא חשב, שאולי מגיע לנו טיפול נפשי, שאולי צריך להפגיש אותנו עם אנשי מקצוע. כאילו, שבשעה שהצבא היה עסוק בלחימה, אנחנו היינו בנופש במצרים. רק בתום חודשיים של חקירות, החזירו אותו לשירות, לתפקידים אחרים.
לא נישא ולא עובד
לדברי דורון, "לקראת סוף שנות ה-70, פנו מספר פדויים, בעיקר אלה שלא הצליחו לחזור לשום סוג של שגרת חיים, לאגף השיקום במשרד הביטחון, כדי לדרוש סיוע. תגובת אגף השיקום הייתה דחייה מוחלטת. רק בנובמבר 1999, כשהלחץ על משרד הביטחון גבר, הודו לראשונה סגן שר הביטחון, אפרים סנה, וסמנכ"ל משרד הביטחון וראש אגף השיקום, צ'יקו אורן, שמדיניות אגף השיקום היתה, שלא לסיים את הטיפול בתובעים ולהשהותו. סנה הורה לבדוק את הנושא מיד, ולברר מי נתן את ההוראה ומה סיבתה. פתרון התעלומה לא התברר עד היום".
למרות הכול, הצליחו חלק מהפדויים לחזור ולנהל שיגרת חיים סבירה", אומר דורון. "מי ששפר עליו גורלו הצליח להתחתן, להקים משפחה ולפתח קריירה. אחרים, לעומתם, כשלו בדרך. חלקם התמכרו לסמים, אחרים לא הצליחו להתמיד במקום עבודה ובחיי משפחה. מסקר שנעשה לאחרונה בקרב 60 מהשבויים, עולה, שכ-60% מהם סובלים מיתר לחץ-דם, אחוזים ניכרים מהם סובלים מסוכרת, משבץ מוחי ומבעיות לב, בשיעור גבוה בהרבה מהמקובל באוכלוסייה הכללית".
ד"ר ירון שוורץ, פדוי שבי ממוצב המזח, מדגיש כי מחקרים ארוכי טווח הוכיחו ששבויי מלחמה מגלים קשיי הסתגלות הבאים לידי ביטוי במגוון רחב של סימפטומים. ביניהם עוינות, התמכרויות, הפרעות משפחתיות, סכסוכים עם סמכות, חוסר אמון בזולת, תחושת נטישה, דימוי עצמי נמוך, אווירה של סוד, תחושת החמצה ועוד.
ג.ר נפל בשבי במוצב המזח ועבר מסכת עינויים קשה. הוא לא נישא מעולם ואף אינו עובד. הוא גר בבית הוריו הזקנים, ופוחד לעזוב את פתח ביתו. ס.כ, שנפל בשבי במעוז מצמד, בשעה שכבר היה שרוי בהלם-קרב, עבר עינויים קשים במיוחד, לרבות אונס אכזרי. מיד עם חזרתו, כשהוא שבור נפשית, הגיש תביעה נגד משרד הביטחון. הוא זכה לטיפול נפשי במשך שלוש שנים, שלאחריהן הופנה לקופת-חולים. 18 שנה התקיים מקצבה של כ-800 שקל, מטעם משרד הביטחון. עד היום הוא מתגורר בגפו בחדר קטן סמוך לשוק בתל-אביב.
ד.נ, שזכה בעיטור העוז, נפצע קשה במלחמה, ונשבה. לאחר חזרתו מהשבי, התחיל ללמוד, אך הפסיק לאחר זמן קצר. הוא ניסה להתקבל לשירות החוץ, אך נדחה בגלל סיווג ביטחוני. לאחר מכן היתה לו היסטוריה של תעסוקות קצרות. בדרך-כלל נהג לשוטט ברחובות בחוסר מעש, ולהעמיד פנים כמי שעובד. משרד הביטחון התחיל לטפל בו רק ב-1997. עם חזרתו של א.ד מהשבי המצרי הוא אושפז בבית-חולים פסיכיאטרי למשך כשלוש שנים. הוא לא נישא מעולם, הוא אינו עובד וגם הוא חי בגפו מקצבה נמוכה של משרד הביטחון.
רו"ח יורם רובינשטיין, נווט בחיל האוויר נפל בשבי ב-20 באוקטובר, לאחר שביצע 35 גיחות מבצעיות. הוא עבר את מסכת העינויים הרגילה של כל השבויים, עם עוד כמה הפתעות השמורות לטייסים בלבד, כולל הזרקת זריקת אמת, הרעבה, מכות ועוד. בשונה מסתם ירוקים, זכה לקבלת-פנים חגיגית בארץ, כולל טקס הענקת משקפי-שמש חדשים ושעון.
"אין ספק, שבחיל האוויר היו קצת פחות מטומטמים מאשר בשאר הצבא", הוא אומר. "לא רק בצורה בה קיבלו אותנו, אלא גם באופן שבו הכינו אותנו לאפשרות שניפול בשבי. בכך היה לי יתרון ניכר על מילואימניק שעזב בבוקר את הבית, ולמחרת היה בקהיר. לנו הסבירו, שיש סיכוי שניפול בשבי עם כל המשמעויות הנוגעות לכך".
סוף סוף הוכחה
לציניות, כנראה, אין גבול. בינואר 1982, הוציא אכ"א הוראת קבע מטכ"לית, שלפיה הוא מקנה זכויות מיוחדות לחוזרים משבי האויב, בין השאר מענקים כספיים, קידום בדרגה, אי-שיבוץ במילואים, תשלום שלוש שנות שכר לימוד, סיוע בדיור, סיוע במציאת עבודה וזכות לייעוץ משפטי וטיפול רפואי. להוראת קבע נדיבה זו הייתה רק בעיה קטנה. לא נקבעה לה תחולה רטרואקטיבית. משמעות הדבר היתה, שההוראות אינן חלות על פדויי השבי של מלחמת יום הכיפורים, אלא רק על מספר בודד של שבויים ממבצע שלום הגליל.
תפנית כלשהי התחוללה ב-1995 עם פרסום מחקרם של, ד"ר יובל נריה ופרופ' זהבה סלומון, על פדויי השבי. מהתחקיר עלה, שנפילה בשבי היא אירוע טראומתי דומיננטי, הגורם למצב של פגיעות ושל גירוי-יתר, שהשפעתו פוגעת בתפקודו של פדוי השבי מיד עם הנפילה ובכל רגע לאורך שנים רבות לאחר מכן.
נריה וסלומון הדגישו, שעצם הנפילה בשבי, הטראומה הכרוכה בכך ותוצאותיה, מציבים את פדויי השבי כקבוצה ייחודית המחייבת טיפול מקצועי ייחודי. מסקנה זו סתרה את התיאוריה של משרד הביטחון, שלפיה הנפילה בשבי אינה מחייבת שום יחס יוצא דופן.
רק שנתיים אחרי פרסום המחקר, ב-1997, הודיע אגף השיקום במשרד הביטחון על גיבוש תוכנית לטיפול בסוגיית השבויים, שבמהלכה פנה לשבויים והציע להם להיבדק. התוצאה הייתה מפתיעה: מחצית מתוך 250 השבויים הוגדרו כ'נצרכים' בעלי 50% עד 100% נכות רפואית, המאפשרת להם לקבל קצבה של כ-7,000 שקל לחודש, והטבות נוספות. זאת, 24 שנה אחרי המלחמה. כאן עלתה על הפרק שאלת הפיצוי הרטרואקטיבי שלו, כך לפחות מאמינים השבויים, הם זכאים לו מיום חזרתם. לאחר שמשרד הביטחון סירב לדון בסוגיה זו, נכנסה לתמונה ב-1998, עמותת 'ערים בלילה', שכל חבריה פדויי שבי, במטרה לסייע לחבריהם מול אגף השיקום.
בשלב הראשון נפגשה העמותה עם סגן שר הביטחון דאז, אפרים סנה, ועם נציגי אגף השיקום, שהסבירו את עמדתם, בטענה שלפיה איש בארץ לא ידע כיצד מתמודדים עם פדויי השבי, וזאת למרות שבארה"ב התפרסמה כבר שורה ארוכה של מחקרים בנושא זה, בעקבות מלחמת וייאטנם, שכללה גם מערכת חקיקה ענפה. באוקטובר 2000, ובעקבות פעילות העמותה, הגישו ח"כ דני נוה וח"כ אברהם הירשזון, הצעת חוק שלפיה זכאי לפיצוי רטרואקטיבי מי שהגיש תביעה בעקבות נכות נפשית, שנובעת משבי, בתוך שנה מיום שחרורו. הצעה זו לא היתה רלבנטית, שכן איש מהפדויים לא הגיש בקשה כזו תוך שנה. אך גם זו לא אושרה.
במקביל, מינה מנכ"ל משרד הביטחון, עמוס ירון, בסוף אפריל 2001, ועדה לבדיקת מה שהוגדר, 'תגמול נוסף לפדויי השבי שהוכרו כנכי צה"ל בעקבות שהייתם בשבי'. ליו"ר הוועדה מונה אלוף (מי"ל) יורם יאיר. במקביל לתחילת עבודת הוועדה, נערך דיון בכנסת לקריאה טרומית, להצעת החוק. מטעם הממשלה השיבה להצעה סגנית שר הביטחון, דליה רבין, שהתנגדה להצעה, בטענה שלא מדובר באירוע ייחודי, אך הסכימה להמתין למסקנות 'ועדת יאיר'.
ביוני 2002 פרסם יאיר את מסקנות הוועדה, ובהן לראשונה הכרה בכך שפדוי שבי סובל מבעיה ייחודית, המחייבת טיפול מקצועי, וכי מגיע לו פיצוי. ירון הודיע, כי הוא מאמץ את מסקנות הוועדה. בהמשך לכך החליטה גם ועדת העבודה והרווחה להעביר את הצעת החוק לקריאה ראשונה.
דורון: "למרות האימוץ, הפתרון נדחה בטענות שונות, ביניהן חוסר תקציב, הערכה שונה של מספר הפדויים. גולת הכותרת היו דיווחים סותרים על כמות הפדויים שיש לפצותם. הדיווחים נעו בין 700 פדויים, ועד 1,289. בפועל, אין יותר מ-550 איש, כאשר גם לגביהם אין ודאות מלאה, שכן לא כולם אותרו".
שירון יגיד שלא מגיע לי
באוגוסט 2003 כתב ירון לעמותה, כי עקב אילוצי התקציב, הוא יוכל לדון ביישום ההמלצות רק ב-2006. כחודשיים אחר-כך פגשו חברי העמותה את שר הביטחון, שאול מופז, שהבטיח לטפל בנושא ולתת תשובות בתוך כחודש.
כמעט שנה אחר-כך, במאי 2004, יזם משרד הביטחון תזכיר להצעת חוק "חוק להסדרת תשלומים לפדויי שבי 2004", כמענה למסקנות ועדת יאיר, אך עם שינוי קל, שלפיו ישולמו לכל השבויים, מינואר 2004, 1,000 שקל לחודש, צמודים, עד יום מותם. לאלמנה, הובטחה עוד שנת תשלום אחרי מות בעלה. הוצאה שנתית של כ-6 מיליון שקל בשנה בלבד.
חברי העמותה, שהבינו כי אסור להם להתנגד להצעת החוק, החליטו לתמוך בה, אך לפעול לשיפורה. עתה, משנואשו גם מכך החליטו לפנות לבג"ץ, כדי שיורה למשרד הביטחון ליישם את מסקנות ועדת יאיר, שאומצו שנתיים קודם לכן. אך ראה זה פלא, בסמוך להחלטה, שלח לפתע משרד הביטחון את תזכיר החוק החדש, שהוא חלק מהליך החקיקה הרגיל, לרשימה ארוכה של מכותבים, ביניהם בית-המשפט העליון, נגיד בנק ישראל, היועץ המשפטי לממשלה ואחרים. בתזכיר החדש נדחה התשלום בשנה שלמה, ובכך חסך לעצמו משרד הביטחון 10 מיליון שקל.
דורון: "אנחנו נמצאים בין הפטיש לבין הסדן. מצד אחד, לכאורה, מתקיימים מהלכים, ביניהם הצעת חוק, אך במציאות לא קורה דבר". רובינשטיין: "באופן אישי, אני לא חייב את ה-1,000 שקל האלה. אני רק רוצה, שהמדינה תאמר לי שנפגעתי ולכן מגיע לי, או שיבוא ירון ושיגיד בפה מלא, שלא מגיע לי. אני רוצה שיבוא זה ששיחרר את אלחנן טננבוים בעבור מחיר כל-כך גבוה, ויגיד לנו בפנים שלנו זה לא מגיע".
משרד הביטחון: אנחנו בסדר
ממשרד הביטחון מסר בתגובה, כי חשוב להזכיר שהמשרד הוא שהחליט לצאת בקריאה יזומה לאיתורם של פדויי שבי, מתוך רצון וכוונה מוצהרת להעניק טיפול מיטבי למי ששירתו את המדינה ושנפגעו. במחקר שערך המשרד בין 1992 ועד 1994 נמצא, בין היתר, כי מספר רב של פדויי שבי נמנע מלפנות לאגף השיקום ולבקש סיוע.
מאז סיום עבודתה של הוועדה בראשותה האלוף (מיל') יורם יאיר, התנהלה עבודת מטה במערכת הביטחון לבחינת יישום המסקנות. במסגרת זו התגבש נוסח להצעת החוק, שעקרונותיו היו מקובלים גם על עמותת 'ערים בלילה'. לאחרונה החל תהליך החקיקה, כאשר תזכיר הצעת חוק מטעם המשרד הופץ כבר לפני מספר שבועות. בכוונת המשרד להמשיך את הליך החקיקה כמקובל.
למותר לציין, כי מערכת הביטחון מוקירה את מי שנפל בשבי בתקופת שירותו הצבאי והצעת החוק מדברת בעד עצמה בעניין זה.
לדברי דורון, תגובת משהב"ט צפויה מאכזבת, ניכרת בה אטימות, חוסר רצינות, וניתן ללמוד ממנה על תוצאות מאבקנו עד היום - אפס. אנחנו מצויים 31 שנה לאחר המלחמה, לאחר שתי הצעות חוק שהועלו בכנסת בסוף שנות התשעים ושהוקפאו תוך המתנה למסקנות ועדת יאיר, שנתיים לאחר פרסום מסקנות הוועדה שאימץ מנכ"ל משרד הביטחון, לאחר הודעה על דחיית הדיון בדבר יישום המסקנות לשנת 2006, ולאחר שני תזכירי הצעת חוק, שהאחרונה בהם החסירה מהראשונה בזדון תשלום של 12 חודש.
"תביעת פדוי שבי אחת, של ב.פ, לתשלום רטרואקטיבי זיכתה אותו בבית-המשפט העליון בסך של כ-350 אלף שקל. בחישוב פשוט, המדינה חבה ל-250 שבויי מלחמת יום הכיפורים כ-90 מיליון שקל. על כך לא קיבלנו מענה".