דו"ח העוני סיפק לאנשי הלובי החברתי ולמעצבי המדיניות בביטוח הלאומי, שהטיחו ביקורת נוקבת בקיצוצי הקצבאות, הוכחה לצדקתם. הקיצוץ החד בקצבאות ב-2003 תרם להעמקת העוני, לפחות בטווח הזמן הקצר. לטענתם, יש להגדיל מיד את היקף הקצבאות, בעיקר לילדים ולהבטחת הכנסה. אבל האם ההנחה, שככל שהמדינה תסייע יותר לעניים מספרם יפחת, נכונה לטווח ארוך?
מחקרים מהעולם מראים, שהקשר אינו ברור כל-כך. במקרים רבים סיוע לעניים יוצר דווקא גידול במספרם, ללא שיפור ממשי במצבם. הנתונים הישראליים מרמזים על בעיה דומה. עד הקיצוץ של 2003, תשלומי ההעברות (קצבאות ביטוח לאומי, תשלומי גמלאות, סיוע בדיור, והעברות דרך מלכ"רים ציבוריים ופרטיים למטרות רווחה, השכלה, דת ותרבות), גדלו עם השנים כאחוז מהתוצר. בו-בזמן, היקף העוני הלך וגדל. מדיניות הסיוע לא הצליחה לתרגם משאבים הולכים וגדלים לצמצומו. האם דרושים משאבים נוספים? או שמא דרוש שימוש נבון יותר במשאבים הקיימים?
שני מנגנונים מרכזיים יוצרים את הקשר בין סיוע לעניים ובין גידול בהיקף העוני. הראשון משמש בסיס לסיסמת האוצר "מקצבאות לעבודה". כדי להיות זכאי לסיוע על אדם להיות עני. עמידה בקריטריונים של הכנסה נמוכה, היא מפתח לזכאות לקצבאות, להנחות בתשלומים שונים ולסיוע בדיור. הדבר יוצר תמריץ לבעלי כושר השתכרות נמוך, לצמצם את העבודה וההכנסה במטרה לעמוד בקריטריונים, ולעיתים אף לפרוש, לפחות פורמלית, ממעגל העבודה.
מבנה מערכת הקצבאות וההטבות בישראל יוצר מצב, שבו בעלי השכלה נמוכה או תורנית, שכושר השתכרותם נמוך, יייפגעו אפילו מיציאה לעבודה. הכנסתם מעבודה לא תעלה על ערך ההטבות והקצבאות שיקבלו כמובטלים. מנגד, כמובטלים יוכלו להתפנות לשיטוט בין מוסדות תמיכה שונים לקבלת סיוע מגוון, שראוי לציין שאינו נלקח בחשבון חישוב העוני.
מלבד השלכות שליליות מיידיות, לפרישה מכוח העבודה יש השלכות ארוכות טווח. אדם שאינו עובד תקופה ארוכה מתקשה לחזור למעגל העבודה, אין לו אפשרות לצבור ניסיון וליהנות מקידום מקצועי ומעלייה בהכנסה. התמריץ להחליף הכנסה מעבודה בקצבאות בטווח הקצר, למעשה מכתיב את עתידו של האזרח לטווח ארוך. ולא רק את עתידו. ילדים שגדלים לתוך תרבות סיוע ותלות, מטפחים תפיסת עולם שלפיה אדם הוא קורבן נסיבות ואינו אחראי לחייו, ולכן תפקיד המדינה לדאוג למחסורו ולילדיו.
המנגנון השני המתרגם סיוע לעניים לגידול בממדי העוני, הוא ילודה. במקרים רבים סיוע כלכלי, בעיקר המותנה במספר ילדים, מופנה לגידול בילודה. סיכוייו של ילד שגדל בעוני, בעיקר בבית שנסמך על תקציבים וצדקה, לגדול להיות בוגר עני עולים עשרות מונים על זה של ילד שגדל בסביבה שהעניקה לו משאבים חינוכיים ודוגמה ללקיחת אחריות על החיים.
המספרים ממחישים את הקשר שבין עוני לילודה. ב-2003 שיעור המשפחות העניות היה 19.3% מכלל המשפחות. הן כללו 22.4% מהאוכלוסייה, כך שלמרות ריבוי הקשישים העניים, משפחות עניות הן גדולות יותר ממשפחות לא-עניות. זאת ניתן ללמוד גם משיעור העוני בקרב ילדים, שהיה ב-2003 30.8%, גבוה בהרבה משיעור המבוגרים העניים. ומזווית נוספת, כמחצית מהמשפחות הגדולות, עם 4 ילדים ויותר, מוגדרות עניות. כמעט פי שלושה מהמשפחות הקטנות העניות. מכאן הרושם, שמדיניות הקצבאות, בעיקר הילודה, יוצרת תמריץ לעניים שמתקשים לתת משאבי חינוך לילדיהם, להרחיב את משפחתם.
הבעייתיות במדיניות תקציבי הסיוע משתקפת בראיונות בתקשורת של משפחות במצוקה. פרסום דו"ח העוני מלווה בכתבות הכוללות סיבוב רגיל: דירה קטנה ומוזנחת, מקרר ריק, ילדים מוזנחים, אמא-אבא מיואשים (שלא ממש עובדים). כדאי להקשיב למה שיש להם לומר. לפעמים אלה דברים מאלפים, שמעידים על משגים חמורים של מדיניות הרווחה. לדוגמה, הצהרה כמו "זה שאנחנו עניים לא פוגע בזכותנו להביא כמה ילדים שאנחנו רוצים", ממחישה את תוצאות המדיניות, שהיא חינוך לכך, שלא האזרחים אלא המדינה אחראית לרווחת ילדיהם.
חמור מזה, הרע הטמון בהתחשבות בגודל המשפחה לזכאות להטבות, משתקף היטב בהצהרתה של אם חד-הורית, שהיא "תעשה כמה ילדים שיידרש" עד שהמדינה תדאג לה לדיור. הטענה, שצמצום קצבאות הוא לטובת העניים בטווח הארוך, צובעת את הקיצוץ התקציבי בצבעים יפים יותר.
אבל מותר לקצץ גם בהוצאות ולפגוע במקבלי קצבאות. כי בצד השני, של המשוואה, נמצאים אזרחים משלמי מיסים, שבחרו בחיים של אחריות: עבודה, מספר ילדים המתאים ליכולתם הכלכלית, וחיסכון לפרישה. הממשלה מעודדת מצד אחד חיי טפילות וחוסר אחריות, ומצד שני, כדי לממן את עידוד הטפילות, מתעמרת באזרחים ממעמד הביניים, שמשלמים שיעור גבוה מדי של כשני-שלישים מכל תוספת להכנסתם ברוטו לרשויות המס.
ועוד קצת פרופורציות לפני התרגשות היתר מהגידול הצפוי בעוני. העוני בקרב משפחות שבהן שני מפרנסים ופחות מארבעה ילדים, כמעט אפסי. חלק גדול מהעניים, עניים מבחירה, בחירה בחיים ללא עבודה (או לא בהיקף מלא במשפחה) וריבוי ילדים. כך לדוגמה, שתי קבוצות האוכלוסייה העניות ביותר בישראל, ערבים וחרדים, מאופיינות בהשתתפות נמוכה בשוק העבודה ובילודה גבוהה.
כל עוד מדיניות התקציבים לא תכוון באופן חד-משמעי לעידוד הצטרפות לכוח העבודה ולילודה אחראית, מספר העניים ושיעורם באוכלוסייה ילך ויגדל. הגדלת הסיוע בשיטה הקיימת, תגדיל את ממדי העוני, ותביא בסוף של דבר לקריסה של מערכת הרווחה, שתפגע לא רק בעניים מבחירה, אלא גם במוכי גורל.
אנשי הלובי החברתי ומעצבי מדיניות הביטוח הלאומי, יכולים להמשיך לצקצק בלשונם לנוכח הגידול בעוני ב-2003, ולדרוש גידול בקצבאות. אבל מה עם החשיבה והאומץ להציע מדיניות שתילחם בעוני, במקום המשך טיפוח התלות וחוסר האחריות? *
ד"ר מואב, מרצה בכיר בחוג לכלכלה באוני' העברית, הוא עמית בכיר במכון למדיניות כלכלית וחברתית במרכז שלם