בפסק דין אשר ניתן לאחרונה בבית המשפט העליון, נבחנה הסוגיה המורכבת של רכישת זכויות בקרקע מכוח חזקת שנים והתיישנות.
המערערים, שלוש משפחות של עולים מתימן ויורשיהם, קיבלו בשנת 1947 מאת קק"ל והסוכנות היהודית, בתי מגורים בהוד השרון. לטענת העותרים, בסמוך לאחר קבלת הבתים, נמסרו לחזקתם שטחי קרקע סמוכים לצורך עיבוד חקלאי למחייתם. בשנת 1950 הוסדרו ברישום זכויות החכירה של המערערים בבתי המגורים, ואולם שטחי העיבוד המשיכו להיות רשומים ע"ש קק"ל.
בשנת 1984 מסרו המערערים את עיבוד הקרקע לאחר, והלה הלך והתקשר עם המינהל בחוזי עיבוד שנתיים, ללא ידיעת המערערים. בשנת 1994 הגיעו לאוזני המערערים שמועות על ניסיונות פולשים להשתלט על הקרקע, ועל כן פנו המערערים לרשויות בדרישה להסדרת רישום זכויותיהם בקרקע החקלאית.
משנדחו פניות המערערים, עתרו המערערים לבית המשפט המחוזי בתל-אביב, בתובענה לסעד הצהרתי בדבר זכויותיהם להירשם כבעלים או חוכרים לדורות של המקרקעין. בית המשפט המחוזי דחה את תביעתם ומכאן הערעור לעליון, אשר נדון בפני הרכב השופטים י. עדיאל, א. ריבלין וא. חיות.
טענתם הראשונה של המערערים הייתה, כי נכרת בינם לבין קק"ל הסכם בע"פ או בהתנהגות, לפיו נמסרה להם הקרקע לעיבוד, ומכאן הם זכאים להירשם כחוכרי הקרקע. טענה זו נדחתה ע"י בית המשפט המחוזי בנימוק, כי לא הוכחה כראוי ובמסקנה עובדתית זו לא מצא בית המשפט העליון מקום להתערב. יתירה מכך, גם אם הוכיחו המערערים כי עיבדו את הקרקע מכוחו של הסכם לא כתוב, הרי שלא ניתן לדעת דבר על תוכנן ומהותן של הזכויות שהוענקו במסגרתו - האם מדובר בבעלות, חכירה או רשות סתם, ובמצב דברים זה, לא ניתן ליתן סעד הצהרתי כמבוקש.
טענה נוספת של מערערים התבססה על הוראות סעיף 78 לחוק הקרקעות העותומני, אשר איפשר רכישת בעלות במקרקעי ישראל מכוח תפיסת הקרקע ועיבודה במשך 10 שנים. טענתם זו נדחתה בערכאה דלמטה, נוכח ההלכה שנקבעה בע"א 520/89, ולפיה לאחר חקיקת חוק יסוד מקרקעי ישראל, הקובע כי הבעלות במקרקעי ישראל לא תועבר, ההתיישנות באדמות מדינה מכח סעיף 78 הנ"ל, אינה מקנה יותר זכויות קנין, אלא מהווה הגנה דיונית בלבד נגד תביעת סילוק יד בגין הסגת גבול. טענה זו נזנחה במסגרת הערעור.
את עיקר יהבם השתיתו המערערים על הוראות חוק החכרת מקרקעין (הוראת שעה) התשי"ט-1959, אשר נועד לפצות את מי שנפגע מהוראות חוק ההתיישנות התשי"ח-1958, אשר האריך את תקופת ההתיישנות במקרקעין מוסדרים ל-25 שנים וקבע, כי הארכת תקופת ההתיישנות חלה גם רטרואקטיבית גם על מי שכבר רשאי לרכוש זכויות עפ"י סעיף 78 לחוק הקרקעות העותומני. חוק החכרת מקרקעין בא למנוע פגיעה במחזיקי קרקע, אשר הייתה עשויה לנבוע מהוראות חוק ההתיישנות, וקבע בסעיף 2, כי הוראותיו יחולו גם על מי שעד ליום הקובע (6.4.58) החזיק ועיבד מקרקעי ישראל ברציפות 10 שנים, אף אם לא נרשמו על שמו.
גם טענה זו לא הועילה למערערים. מטרתו הברורה של חוק החכרת מקרקעין היא למנוע פגיעה במחזיק במקרקעין ובבני ביתו, אשר מצאו פרנסתם במקרקעין שהוחזקו ועובדו על ידם.
לפיכך, ולא בכדי, העמיד החוק תנאים אשר יבטיחו, כי הזכות במקרקעין תינתן רק למי שזקוק להם באמת. ואכן, בין התנאים שמעמיד החוק לרכישת זכות חכירה, נדרשים החזקה ועיבוד רצופים, וצורך בקרקע כמקור פרנסה עיקרי, גם לאחר היום הקובע.
נוכח האמור לעיל ברור, כי עניינם של המערערים אינו נופל לגדרו של חוק החכרת מקרקעין, שהרי המערערים עצמם הודו, כי מסרו את עיבוד הקרקע לאחר בשנת 1984. המערערים אינם מחזיקים בקרקע ואינם מעבדים אותה מזה שנים רבות, ואף קיים ספק אם ניתן לעשות בהם שימוש חקלאי לאור הודעת המשיבים, כי המקרקעין מיועדים למגורים. לפיכך, בקשתם של המערערים לקבל זכויות בקרקע אינה עולה בקנה אחד עם לשונו של החוק ותכליתו.
אשר על כן, הערעור נדחה והמשיבים חויבו בהוצאות בסך 30,000 שקל.
המסקנה המתבקשת מפרשה זו הנה ברורה: על מחזיקי קרקע חקלאית שנמסרה לצרכי עיבוד, לדאוג לרישום מסודר של זכויותיהם אצל כל הגורמים וכמו כן עליהם להימנע מנטישת העיבוד, מעשה העשוי להביא לאיבוד זכויותיהם בקרקע (ע.א. 9056/02 עיזבון המנוח בדני יפת ז"ל נ' הקרן הקיימת לישראל, ניתן ביום 25.1.05).
הכותב מתמחה בדיני אגודות שיתופיות.