נהגי חברת מטרודן, שזכתה במכרז להפעלת התחבורה הציבורית בבאר שבע, הצליחו. בשבוע שעבר קיבל בית הדין הארצי לעבודה את הערעור שלהם, ופסק שזכות השביתה חשובה יותר ממניעת הסבל לתושבי העיר.
נשיא בית הדין לעבודה, השופט סטיב אדלר, קבע ששר התחבורה, מאיר שטרית, פעל בניגוד לחוק בהפעילו חברת תחבורה חלופית בקווים המושבתים. לשיטתו של בית הדין, זכות השביתה אינה מוגבלת לפגיעה בכיסו של המעסיק במסגרת המאבק בין העובדים והבעלים על תנאי העבודה והשכר, ולעובדים זכות מלאה לגרום נזק וסבל לציבור רחב שאינו צד למאבק.
מאבקם של נהגי חברת מטרודן אכן מעורר סימפטיה. מדובר בעובדים ששכרם עולה רק במעט על שכר המינימום ומצבם עגום במיוחד בהשוואה לזה של עובדים חזקים במשק, כמו עובדי נמלי הים והאוויר, שכל ניסיון לצמצם את כוחם ואת שכרם המופרז לא צלח. אך ניצחונם של עובדי מטרודן הוא ניצחון פירוס: בטווח הארוך הוא יפגע בעובדים בעלי שכר נמוך.
לשיטתו של בית הדין הארצי לעבודה, כאשר עובדי הנמלים שובתים, אסור להפעיל מספנות פרטיות או מנחת מטוסים בבסיס חיל אוויר במטרה לספק שירותים לציבור הישראלי, שכן הדבר יפגע בזכותם לשבות. ייתכן שפסיקתו של בית הדין הארצי תואמת את רוח החוק, אבל התקדים שהיא יצרה מחזק את שיטת השכר הנהוגה במגזר הציבורי בישראל, על פיה עובדים מתוגמלים לא על סמך כישורים, לא לפי מאמץ, ולא על פי תפוקות והישגים, אלא בהתאם ליכולתם להזיק. פרוטקשן בחסות החוק. כך יוצא ששכרו של עובד נמל גבוה מזה של פרופסור באוניברסיטה, ואינו בר השוואה לשכר המורים בביה"ס, ושכרו של טכנאי בחברת חשמל כפול מזה של עמיתו במגזר הפרטי, שלא לציין את הביטחון התעסוקתי ומגוון רחב של הטבות נוספות מהן נהנים העובדים "החזקים", ובכללן אף הזכות לארגן ג'ובים לקרובים וחברים.
עובדי הנמלים, חברת חשמל, מקורות, הבנקים המסחריים ובנק ישראל יכולים לגרום נזק עצום לכלכלת המדינה וסבל רב לאזרחיה, אז מגיע להם יותר.
עובדי "הוועדים החזקים", כולם בסקטור הציבורי/מונופוליסטי, אינם מוגבלים על ידי כוחות השוק ביכולתם לסחוט הטבות ולחבל בשינויים מבניים ובהפרטות. עלות שכרם המופרז מגולגלת ישירות לארנקו של משלם המיסים הישראלי; אזרחי ישראל, ובכללם עובדים בשכר נמוך כמו עובדי מטרודן, משלמים יותר על חשמל ומים וכל מוצר שעובר דרך הנמלים.
לעומת זאת, עובדים במגזר הפרטי/תחרותי מוגבלים ביכולתם להגיע הישגים בנשק השביתה. להם ברור שאם יקבלו שכר גבוה משמעותית מהשכר התחרותי (החלופה שמציע שוק העבודה) הדבר יגרום להעסקת פחות עובדים במקרה ה"טוב" או לפשיטת רגל של המעסיק ואובדן מקום העבודה במקרה ה"רע". בהשוואה בינלאומית, ישראל מובילה באובדן ימי עבודה בשביתות (ביחס לגודל כוח העבודה) בפער ניכר משאר המדינות המפותחות. בישראל כ-900 ימי שביתה בשנה לכל אלף עובדים, לעומת פחות מ-200 בכל יתר המדינות המפותחות, קובעת אוולין גורדון במחקר "משק יום הדין" שפורסם בכתב העת "תכלת" (גיליון 16).
היקף השביתות בישראל הולך וגדל, ובמיוחד בשירותים החיוניים כמו תחבורה, חינוך, בריאות, חשמל, מים ותברואה; בניגוד למגמת הצמצום בהיקף השביתות בעולם המערבי בעשורים האחרונים, ולחקיקה המגבילה את זכות השביתה בשירותים חיוניים. למעשה, בשונה מיתר המדינות המפותחות, בישראל נשק השביתה משמש כמעט אך ורק את המגזר הציבורי. ב-2003 יותר מ-99% מימי השביתה היו בסקטור הציבורי ויותר מ-90% בשירותים החיוניים.
תחת כנפיה של "זכות יסוד במדינה דמוקרטית" והרעיון הסוציאליסטי כי נשק השביתה הוא הכלי היחיד שנותר לעובד להילחם בנצלנות המעסיק, נהנים העובדים החזקים מתנאים מופלגים וסוחטים פיצויים שערורייתיים כתנאי להפרטה או שינוי מבני, על חשבון הציבור בישראל, שגם מממן את התנאים המועדפים דרך מחירי המוצרים והשירותים ודרך תשלום מיסים גבוהים, וגם נושא בסבל ההשבתות ומהפגיעה בצמיחה וביצירת מקומות עבודה. אז למי עוזרת זכות השביתה? החלשים בחברה משלמים את מחירה ואת פירותיה קוטפת קבוצה קטנה של עובדים שיכולתם להזיק כמעט לא מוגבלת.
האם לא הגיע הזמן להגביל את זכות השביתה במגזר הציבורי, ובעיקר בשירותים החיוניים, בדומה לרפורמות שנעשו בשנים האחרונות ממדינות מפותחות?
סביר להניח שמצבם של נהגי חברת מטרודן, שיזכו לכל היותר בתוספת קטנה לשכרם בזכות שביתתם, היה עדיף אף אילו היה מוטל איסור מוחלט על שביתות. המחיר שהם, ועימם רוב אזרחי המדינה, משלמים בגלל זכות השביתה, גבוה מהתוספת לשכר.
ברור שבעלי עניין ובראשם ההסתדרות יהלכו אימים נוכח כל הצעה לצמצום זכות השביתה. ללא זכות שביתה המעסיק נאלץ למצוא דרכים לשמור על עובדיו, והראיה היא תנאי השכר הטובים יחסית של עובדי שירותי הביטחון במגזר הציבורי ושל עובדים רבים במגזר הפרטי, שנהנים מתנאי עבודה טובים ללא שביתות ואיומים.
ד"ר מואב הוא עמית במכון הכלכלי-חברתי במרכז שלם ומרצה בכיר בחוג לכלכלה של האוני' העברית