מתי מעצב אופנה יודע שדגם מסוים שלו "תפס"? כאשר הוא מגלה שמתחילים לזייף אותו. ואם ישרוד הרבה שנים בשוק ויצליח, הוא יגלה שכמו בסרט מצויר של תום וג'רי, כל "חיסול" של חיקוי וזיוף הוא זמני, וכשם שהפרחים צצים באביב, כן בתחילת כל עונה יצוצו החיקויים. אם ינסה לעשות נגד זה משהו, ולא כל כך קל לעשות זאת, הוא גם יגלה שכמו בכל תחום אחר בחיים, הרבה יותר טוב להיות גדול, חזק, עשיר ומפורסם. ככל שהוא מותג ידוע יותר ומבוסס יותר, ככה יהיה לו קל יותר לגייס לעזרתו את בית המשפט.
שוק האופנה בישראל מגלגל מעל 10 מיליארד שקל בשנה, ולצידו פורחת תעשיית זיופים של ממש והעתקות וחיקויים. לפי נתוני איגוד הסחר העולמי, 5%-7% מהסחר בעולם הוא של מוצרים מזויפים. אם כך, אנחנו מדברים על תעשייה שאפשר להעריך אותה בלפחות חצי מיליארד שקל בשנה. תעשייה משוכללת, שנציגיה כבר יודעים לקנות זוג נעליים בחנות, לשלוח בדואר אוויר לסין ולקבל תוך תקופה לא ארוכה מכולה מלאה העתקים של הנעליים הללו, או לחילופין להעסיק מתפרות בחברון, בכפר ירכא או בדרום תל אביב.
עו"ד ליעד וטשטיין ממשרד שלמה כהן, המייצג לא מעט מותגים בינלאומיים, מספר למשל שרק לאחרונה הם הצליחו להביא לתפיסת למעלה מ-10,000 תיקי לואי ויטון מזויפים, "משלוח בשווי של כמעט 10 מיליון שקל, והוא בדרך להשמדה". כל שנה נתפסות מיליוני יחידות מזויפות, ועוד רבות רבות אחרות לא נתפסות. רוב הפעולות נעשות על ידי הגופים העשירים והגדולים, ואין להן שום שאיפה להגיע למצב הבלתי אפשרי של "שוק נקי". הן רק בבחינת הפגנת כוח ושמירה על מאזן מסוים שבו המזויפים לא יציפו את השוק.
פעמים רבות מדובר במישהו שעבד איתך, אם זה המפעל הסיני שתפר עבורך והכין העתקים מהדגם עבור חצי אסיה וגם עבור המתחרה שלך, ואם זה עובד או ספק לשעבר. למשל, לא סביר שיצרן נעלי הנשים דניאל פיין ישכח איך ספק לשעבר שלו התחיל להפיץ לפני כמה שנים בכל הארץ נעליים תחת השם "דניאל פיין שוז". כפשע היה בינו לבין אובדן שמו. בדקה ה-90 הוא הצליח לעצור את זה בצו מניעה וצו איסוף, המחייב את המעתיק לאסוף את הסחורה מכל הארץ. במקרה ההוא, אגב, המפיץ חטף קנסות עצומים על ביזיון בית המשפט כי התגלו זוגות בשוק לאחר האיסוף.
את הסחורה המזויפת ואת החיקויים אפשר למצוא גם בשווקים, אבל גם בקניונים היוקרתיים. וכל זה פוגש את רצונו של הצרכן הישראלי "לא לצאת פראייר" ואדישותו לעניינים כגון קניין רוחני. סקר של אוניברסיטת דרבי, שנערך בקרב נשאלים בקניונים, גילה לאחרונה כי רוב הצרכנים הישראלים מעדיפים לקנות מוצרי אופנה מזויפים, שמחירם נמוך בהרבה. על פי הסקר, לא היה הבדל בין בעלי השכלה והכנסה גבוהות ונמוכות בעניין הזה, אבל היה הבדל מיגדרי: יותר גברים היו בעד "לשלם פחות על אותו דבר".
פעם היו רק חיקויים גרועים ומתפוררים שערוותם מתגלה לאחר הכביסה הראשונה. אחת הבעיות היא שעם השנים, ועם העובדה שבעצם היצרן החוקי והזייפן הם למעשה אולי אותו מפעל סיני עצמו, הבדלי האיכות מצטמצמים. עו"ד יעקב כץ מספר על פשיטה בקניון בקריית חיים שבתומה אנשי החברה שייצרה את הבגד לא יכלו להבחין מה שלהם ומה חיקוי. "אתה כבר לא יודע למה לייחל", הוא אומר, "לזיוף גרוע שיפגע לך בתדמית או לזיוף מוצלח שיימכר בחמישית מהמחיר שלך ויפגע בך כלכלית".
למעשה, תחת המטרייה של העתקת מוצר מסתתרים שני סוגים של פעילויות. האחד הוא העתקה של אחד לאחד, הדבקת תווית "דיזל" או "ליוויס" על הג'ינס, NBA על הכובע וכיוצא באלה. במקרה הזה העבודה מול בית המשפט פשוטה יחסית, אם כי הדרך אליה קשה כי עליך להגיע עם ההוכחות ביד, אחרי עבודה שלעיתים מערבת חוקרים פרטיים. השני הוא חיקוי של עיצוב, ואז המלאכה מסתבכת, כפי שיוסבר כאן בהמשך, ומתעוררת השאלה האם לדגם שלך יש מוניטין, האם אתה זה שבאמת אחראי לעיצוב שלו או שגם אתה וגם זה שאתה תובע על חיקוי ביקרתם באותה תערוכה בפריס. הרבה פעמים מדובר במלחמות בין מתחרים לגיטימיים בשוק. המקרה הבולט ביותר בהקשר הזה היתה דרישתה של חברת דיזל נגד חברת פוקס להוריד מהמדפים שישה דגמי ג'ינס שלטענתה היו חיקוי של הדגמים שלה. פוקס הסכימה באוקטובר שנה שעברה, במסגרת פשרה, להסיר את הדגמים האמורים מהמדפים ואף לשלם לזכיינית דיזל בישראל, חברת פולימוד, 100 אלף שקל לכיסוי הוצאות.
גם בנושא הזה, לגדולים ולחזקים קל יותר. להוכיח שתיק עם חיקויי פרחים של לואי ויטון מפר קניין רוחני, קל הרבה יותר מאשר להוכיח שג'ינס בעיצוב מסוים של יצרן קטן הוא כבר מוצר בעל מוניטין הראוי להגנה. עו"ד יעקב קלדרון, ממשרד חנה ויעקב קלדרון, מהוותיקים בארץ בתחום קניין רוחני באופנה, מספר על מלחמה עזה שניהל, בהצלחה בסופו של דבר, כאשר ייצג לפני כמה שנים חברת אופנה בשם טופאק אמארו שסאקס לטענתה העתיקה לה עיצוב של מכנסיים. סאקס בתורה שכרה את שירותיו כאשר חברה אחרת, לה מיראז', ייצרה בגדים מאוד דומים לשלה תחת המותג סמאקס. במקרה ההוא, בית המשפט פסק רק להוריד את התוויות אך התיר ללה מיראז' להמשיך למכור את הבגדים.
הזייפנים הקלאסיים הם חבורה מוכרת היטב לעורכי הדין העוסקים בקניין רוחני. מדובר לעיתים באותן דמויות, חמולות המתפרנסות יפה מהתעשייה המשגשגת. עו"ד ליעד וטשטיין ממשרד ד"ר שלמה כהן, המייצג מותגים בינלאומיים רבים בתחום הקניין הרוחני, משרטט קווים לדמותו של הזייפן, כפי שהם עולים בבית המשפט. "כולם בלי יוצא מהכלל פעלו בתום לב, צדיקים גמורים", הוא אומר. "ברגע שתופסים יבואן של מוצרים מזויפים, ב-50% מהמקרים הטענה היא, 'אני הזמנתי סתם ג'ינסים, או סתם תיקים, לא מותגים, ובאופן מפתיע היצרן הטורקי או הסיני שלח לי קונטיינר מלא ג'ינס רנגלר או תיקי לואי ויטון'.
הכירו את מדיאה
"לכולם גם יש בעיות כלכליות קשות ובעיות רפואיות קשות, והמון דימיון פורה בבקשת רחמים מול בית המשפט. אני זוכר במיוחד את מדיאה ז'נג'חשווילי. היא ובעלה זייפו ג'ינסים, נתפסו אצלם 7,000 רנגלר מזוייפים. הגשנו נגדם תביעה, הבעל נעלם, היא סיפרה בבית המשפט שהוא ברח מהארץ בגלל חובות, ושאין לה קשר איתו, ושהוא היה מכה אותה. שאלנו, התלוננת במשטרה? היא ענתה, לא, אצלנו זה מקובל. סיפרה שמצבה קשה, אין לה כסף. אלא מה, הגברת הופיעה לבית המשפט עם שעון רולקס מוזהב ומשקפי ורסאצ'ה. אמיתיים, לא זיוף. אז אם לא היה לה כסף, זה רק מרוב בזבזנות".
לדבריו, למרות שבהליכים אזרחיים בית המשפט יכול להחמיר מאוד ולקנוס בסכומים ניכרים, הרי שבהליכים הפליליים, מול המדיאות ושאר מפליאי הסיפורים, בתי המשפט יכולים להיות "רחמנים בני רחמנים", ולהוציא את החקיין בקנס של אלפי שקלים בודדים.
"טענה מקובלת אצל חקיינים", אומר עו"ד גבריאל קרמר ממשרד ברנר ושות', "הסיני הראה לי קטלוג ובחרתי. אבל הקטלוג הסיני האמור הוא פשוט קטלוג של מותגים להעתקה. עם נעליים של כל הפירמות הידועות בעולם".
טענה אחרת היא, מדובר בייבוא מקביל. עו"ד יעקב כץ ייצג כך אדם שנתבע על זיוף כובעי NBA. הלקוח הגיע אליו כאשר המכס עיכב לו קונטיינר, וטען שמכרו לו את זה כסחורה מורשית.
* ומה קרה בסוף?
"התברר שהקליינט שלי פשוט שיקר, שהוא ידע שהמטען לא חוקי. בסופו של דבר התפשרנו".
עוד עניין טיפוסי: כאשר הם מפסידים במשפט תמיד הם מבקשים לגזור את התווית ולמכור את הג'ינס, להחזיר את הסחורה ליצרן בחו"ל או למכור אותה בשטחים.
בעניין השטחים, התעורר דיון משפטי מאוד מעניין לפני חמש שנים כאשר נתפס במכס משלוח של נייקי מזויפים. המקרה, נייקי נגד חבוב, הוא אחד מפסקי הדין החשובים בענייני זיופים. היבואן, אחים חבוב מעזה, מספר עו"ד וטשטיין, אמר, לי יש חנות בעזה, לא בישראל, אם נייקי רוצים, שיבואו לבית משפט בעזה. העניין נדון גם במחוזי בתל אביב ואחר כך בעליון, ובשתי הערכאות נקבע שגם אם מדובר במעבר, מותר להשמיד את הסחורה. "זה קריטי", אומר וטשטיין, "כי על פי הסכמי אוסלו היבוא לפלסטין חייב לעבור דרך תחנות יבוא ישראליות. וזה הרי סוד גלוי שברגע שהמוצר נכנס לפלשתין אין לו בעיה להגיע חזרה לישראל".
המקום הכי טוב לתפוס ולחסום את הזיופים הוא כמובן המכס. לעצור בשערי הכניסה. עו"ד וטשטיין משבח את שיתוף הפעולה של המכס בהקשר זה, ומספר על השמדה של יותר ממיליון יחידות בשנתיים האחרונות עוד לפני שנכנסו לארץ.
אמצעי שני הוא שיתוף פעולה עם יחידת הקניין הרוחני של המשטרה. האמצעי השלישי הוא הגשת תביעות אזרחיות שבמסגרתן נפסקים צווי חיפוש ותפיסה שמסמיכים אותנו להיכנס לשערים, למפעלים, למחסנים. "אנחנו נוקטים מהלכים יזומים, כגון סקרי שוק, או מפעילים חוקרים פרטיים, בפעולות שמתחילות מללכת לחנות לקנות דוגמה ומגיעות עד להקמת חנות פיקטיבית כדי ליצור קשר עם זייפנים. וכמובן קיימים הסוכנים בארץ של המותגים שמגיעות אליהם ידיעות על זיופים.
"לא תמיד מגיעים לזייפנים כשהסטוק ברשותם. לפעמים תפסנו זייפן עם דוגמאות בודדות והוא קיבל קנסות של מאות אלפי שקלים. כדי להרתיע הגשנו גם תביעות נגד בעלי חנויות. תבענו בעל חנות ג'ינסים שמכר אולי 20 ג'ינסים מזויפים, קיבלנו נגדו פסק דין של 50 אלף שקל".
את סגנון "דניאל פיין שוז" מכירים היטב בעולם הקניין הרוחני. הג'ינס לי מצאו בשוק את "רן לי" ואת "לי קול". ג'אנספורט גילו את צורת הלוגו שלהם עם שמות אחרים, נייק וריבוק מצאו וריאציות על הסמלים שלהם. ככה שזה גם ייראה כמו נייקי וגם אפשר יהיה להגיד בבית משפט שזה משהו אחר. אפילו קישור אסוציאטיבי שנוצר למותג ידוע יכול להיחסם על ידי בית המשפט. אבל בהקשר הזה יכולים להתעורר ויכוחים מאוד מעניינים. עו"ד קלדרון ייצג אדם שנתבע על שהעתיק את הסמל של אופנת כאוס, שלושה חצאי סהר, והוא חקר ומצא שבעצם מדובר בסמל של בית מלוכה צרפתי מהמאה ה-15, ועל כן טען שהסמל הוא נחלת הכלל ולכל אחד מותר להשתמש בו.
משחק של חתול ועכבר
הדרך הטובה ביותר להגן על הקניין הרוחני שלך היא לרשום אותו. זה קל כשמדובר בסימני מסחר. אבל מה קורה כשמדובר על עיצוב? אז הדרך היא לרשום מדגם. הדרך הזאת מצוינת למוצרים בעלי אורך חיים רב כגון ברזים, רהיטים, כלים מסוגננים. אבל היא לא אפשרית כמעט כשהמדובר באופנה. קודם כל, אופנה מתחלפת כל עונה, ולפעמים גם באמצע העונה, ותהליכי הרישום אורכים זמן. שנית, חברת אופנה יוצאת כל עונה לא עם פריט אחד אלא עם קולקציה שלמה, לפעמים של 100 או 200 פריטים. אין מושג איזה מאותם פריטים יהפוך ללהיט ואיזה לא. לך תרשום 200 פריטים, זה לא יעיל, זה יקר (בסביבות 1,000 שקל לכל מדגם) ואיטי, כמו כל הליך בירוקרטי, ובקיצור זה לא ריאלי. בתי המשפט הבינו את זה, ועל כן הסכימו לגייס לטובת הנגזלים סעיפי חוק אחרים, כגון "גניבת עין" ו"עשיית עושר לא במשפט".
עונה באופנה חולפת מהר, הליכים משפטיים, גם המהירים שבהם, איטיים יחסית. לכן הדרך האפקטיבית ביותר לפעול במקרה הזה היא צו מניעה זמני, שיעצור את החקיין שלך, ואחר כך נדבר בבית משפט. החקיין אגב כמעט תמיד מרוויח. הוא בוחר את הלהיטים, "רוכב" על גל הצלחתם, אין לו עלויות עיצוב ואין לו עוד 199 פריטים, הרווחים שלו הם מאות אחוזים, עוד לפני שהחברה או המעצב שמו לב בכלל.
אז נכון שבית המשפט קשוב, אבל כדי להוכיח שמישהו מתפרנס מדגם שלך, צריך להוכיח שיש לדגם מוניטין, ואת זה קשה לעשות למוצר שאורך חייו קצר. מעצבים מנוסים מתעדים את כל הפרסומים שלהם, את ספר הייצור, דואגים לרשום בנפרד כמויות מכירה של כל דגם, הכל כדי שיוכלו, אם יהיה צריך, לבוא מוכנים לבית המשפט ולהוכיח: הדגם המסוים הזה מכר אלפים, הוא שלי והוא ראוי להגנה.
"זה משחק של חתול ועכבר", אומר עו"ד קרמר, "וכל עונה שמתחלפת, זה מתחיל מחדש. מעצבים חדשים שנתקלים בזה, כל הרוח יוצאת להם מהמפרשים. תחושת העוול שנגרמת להם מאוד חזקה, והציפיות שלהם בקשר לצדק שייעשה מאוד גבוהות, הרבה מעבר למה שאפשר לעשות. הם אומרים, אין צדק, ומאשימים את המערכת. אבל הם לא צודקים.
"הצעדים הם דרקוניים ודרסטיים, אנשים עושים בזה שימוש לרעה, מוציאים צווים נגד מתחרים, ובית המשפט צריך לאזן ולבדוק. צריך לזכור שצו מניעה זמני ניתן בעקבות דיון קצר, לא משפט שלם, ובית המשפט נזהר, פוסק סכומים לכיסוי הנזקים לצד השני אם הצו לא היה מוצדק. מצד שני הפגיעה כל כך קשה עבור יצרן שחטף צו. יש תחושה של פגיעה במוניטין, מה יגידו בברנז'ה, מה יגידו בשוק. בקרב מעצבים זה ממש בזוי".
הבעיה היא שלא תמיד מי שתובע, באמת עיצב את המשקפיים או הבגד שבדיון. לפעמים גם התובע קיבל השראה, במלים עדינות, בביקור בחו"ל. אבל כאשר מישהו מחקה את הדגם הוא נרעש, באמת ובתמים הוא חושב שזה שלו, ותובע. הרי עולם האופנה בנוי במידה רבה מאוד על חיקויים והעתקת סגנונות, ובעצם כל העולם מעתיק כמה מעצבי אופנת עלית, כל עונה. "כולם נוסעים לשבוע האופנה בפריס פעמיים בשנה ומעתיקים את המודלים של שנה שעברה ואחר כך מתחיל הוויכוח מי העתיק ממי", אומר עו"ד כץ. ורסאצ'ה יוצא עם קו, רשתות קמעונאיות בארצות הברית הולכות על ייצור המוני של שמלות שהן לא בדיוק ורסאצ'ה אבל בהחלט בסגנון. לכן לפעמים יתברר בבית המשפט שזה שחושב שהעתיקו לו וזה שנחשד בהעתקה, ביקרו שניהם באותה תערוכה בפריס.
לדברי קלדרון, ברוב המקרים המלחמה המשפטית כדאית רק כשמדובר בהפרה של סימני מסחר. ואז יש סיכוי שבית המשפט ייתן צו. ובשאר המקרים, לדבריו השוק פרוץ לגמרי.
* המציאות מפיך נשמעת אחרת מאשר מפי עו"ד וטשטיין.
"משרד שלמה כהן מייצגים מותגים גדולים ומפורסמים, אבל רוב המסחר זה לא נייק ואדידס, וגם לא גלי, פוקס וקסטרו. רוב המותגים לא מבוססים עד כדי כך, והרבה יותר קשה להגן עליהם".