כותרות העיתונים יצאו בהכרזה בדבר "ניצחון החולים", הלחץ הציבורי והתקשורתי עשה את שלו והממשלה אישרה פה אחד את התוספת השנתית הגדולה ביותר שניתנה אי פעם לסל התרופות: 150 מיליון שקלים. ואני שואל, האמנם ניצחון? מי ניצח את מי? אומר בצורה ברורה: החולים ניצחו אך אנו כבר הפסדנו. הבקענו גול עצמי. ההתנהלות הפוליטית בפרשת החולים מלמדת על כך באופן ברור.
נדמה כי יותר משמאבק החולים מסמל ניצחון, הוא מסמל את העיוות שבכללי המשחק. עיוות זה מחריף על רקע קיומו של ריק ערכי בחברה הישראלית בכל הקשור לתנאי המחיה ולתנאי הקיום האנושי של האזרח הישראלי. והבריאות בתוכם.
התנערות מאחריות
החל משנות ה-90 אנו חווים תהליך של התנערות מאחריות לקביעת הערכים שינחו אותנו. בכל הקשור לזכויות האזרח המלכנו את בית המשפט העליון, ובכל הקשור לזכויות חברתיות כלכליות המלכנו את פקידי האוצר. כאשר בג"ץ ניסה להתערב בזכויות החברתיות-כלכליות הוא ננזף על ידי הנבחרים שלנו והן על ידי גורמים באקדמיה. לצנינים היה בעיניהם הניסיון של בג"ץ לקבוע ערך סוציאלי אמיתי במקום שבו הערך הכלכלי-חברתי המושל בכיפה הוא הערך הכספי-קפיטליסטי.
בג"ץ קיום אנושי בכבוד
בפרשת השילוב, העתירות של ית"ד ומרציאנו (לתקצוב צורכיהם של ילדים בעלי צרכים מיוחדים), קבע בג"ץ כי על המדינה להקצות מיידית מימון לביצוע הוראות החוק, אם כי במגבלות התקציביות הקיימות (בג"צ 6973/03 מרציאנו נ' שר האוצר 24.12.03). בעתירתם של הארגון "מחויבות לשלום ולצדק חברתי", האגודה לזכויות האזרח והתנועה למלחמה בעוני, נגד קיצוץ קצבאות הבטחת ההכנסה של כ-100 אלף משפחות, הוציאו צו על תנאי המורה למדינה להציג סטנדרט לקיום אנושי בכבוד (בג"צ 888/03 האגודה לזכויות האזרח נ' המוסד לביטוח לאומי 5.1.04) שקיבל ביקורות רבות הן מצד פוליטיקאים והן מצד גורמים באקדמיה.
לכן אין תימה, כי הנבחרים שלנו נזקקים לתכסיסי הטעיה שונים ומשונים כדי להתגבר על המבוי הסתום שנוצר בחברה הישראלית בכל הקשור להבטחת מוצרים ציבוריים שבמחסור, כמו בריאות, חינוך ועוד.
הדרך היא פשוט לעורר מחאה ציבורית, בצורה טקטית צרה, בתקווה שמחאה זו תשפיע על הממשלה. שיטה זו איפיינה את ניצחון החולים. ביורוקרטים ממשרד הבריאות, בעצה עם שר הבריאות, מקצצים בתרופות למחלות הקשות כמו סרטן, לב ואיידס, מתוך כוונה כי הקיצוץ יגרום לקבוצות הנפגעות האלה לצאת בקול זעקה. וזעקה זו אכן תפעל כי מדובר כאן במחלות שהן בבחינת קו אדום בעיני כל אחד ואחד מאיתנו. דרך זו היא מסוכנת.
נכון, המחשבה לחזור אל הציבור היא סממן של השתתפות פוליטית מהותית שהינה ערך יסוד בדמוקרטיות. ואולם הטקטיקה הזו פועלת לטווח הקצר בלבד. וכשהיא מלווה בתרבות פוליטית בלתי לגאלית (שפרינצק, 1986) הרי שלא ירחק היום שכדי לקדם תהליך התנתקות יבחר מאן-דהוא מהפוליטיקאים שלנו, בטירוף רגעי בלתי מודע, לקדם בצורה טקטית הצתה במתחם הר הבית כדי שהצתה זו תעורר מחאה ציבורית מצד אזרחים ערבים, על מנת לאלץ את מדינות העולם להתערב בנעשה בישראל. מטורף, נכון? הכל נמצא בכללי המשחק, וכשאלו כבר מתמרצים את נבחרינו לעבוד בצורה בלתי לגאלית בתחום הבריאות, בל נצפה שהם יעצרו בתחומים אחרים. *
הכותב הוא ד"ר למשפט ומדיניות ציבורית ומזכיר האגודה למדע המדינה