לטוב ולרע, לגדולה ולנפילה, הנשיא, השר, סגן הרמטכ"ל, מפקד חיל האוויר, עזר ויצמן, הוא דוגמה לדור שלם, שהיה, שישנו ושיהיה. שילוב, לפעמים מופלא לפעמים קטלני, של להט צבא וביטחון, פוליטיקה גבוהה, וגם כסף. לא מספיק המעמד הצבאי הרם, לא די בכבוד ובהנהגה הפוליטית, רוצים גם ביזנס. כאילו בלי זה אתה לא זה. חלקם הצליחו ומצליחים. חלקם גבהו וקרסו.
נער הזהב, הצבר האולטימטיבי, הטייס מספר 1, חייל ופוליטיקאי. נץ ויונה. חם בלב ומקשקש בפה. כל הכינויים הללו ראויים לעזר ויצמן, שארונו מונח בשעות אלה בקיסריה ב' שלו, היא אור עקיבא.
המפגש הראשון בין ויצמן לעולם העסקים היה בתחילת 63', כאשר נפטרה אימו, אידה ויצמן, והורישה לו ולאחותו יעל את מניותיה בחברת ויצמן-רגבי. חברה קטנה, שבבסיסה חברה ותיקה שרשם יחיאל ויצמן, אביו של עזר ואחיו של הנשיא הראשון, ד"ר חיים ויצמן.
אידה ויצמן חתמה על ייפוי-כוח מקיף לבנה ולעו"ד הירושלמי הגדול דאז, צבי שוורץ, אביהן של האחיות ראומה ויצמן ורות דיין, אז רעייתו של משה דיין, פעם רמטכ"ל, אחר-כך שר ביטחון, שר חוץ, עוד פיסת היסטוריה.
כאשר ירש ויצמן את הבעלות על השותפות, הוא היה מפקד חיל האוויר, אחר-כך סגן הרמטכ"ל, יו"ר תנועת הליכוד, ולא היה מעורב בניהול. כתבה שפורסמה ב"מעריב" ב-82', סיפרה כי החברה מייצגת סוכנויות אמריקניות לייצור ביטחוני. מאוחר יותר פורסם, כי בתחילת שנות ה-70 קיבלה החברה לידיה חלק מעסקיו של סוכן הנשק הידוע באותם ימים פוקה הירש. עם כינון ממשלת מנחם בגין ב-77', ומינויו של עזר ויצמן לשר הביטחון, הוא התפטר מהנהלת החברה, ויחד עם בנו שאולי המנוח, מכר את המניות לשותף הוותיק שהחזיק בשליטה בחברה, יצחק אלמוג.
ויצמן היה קצין בכיר שעזב את הצבא היישר למפלגת הימין. במפלגת העבודה ראו בזה עריקה, והצטערו על שנתנו לחרותניק כזה להיכנס אל קודש הקודשים של המטכ"ל. למעשה, הוא היה זה שפרץ את השער שלימים נכנסו ונכנסים בו אחרים.
בשנת 70 מונה ויצמן לשר התחבורה בממשלת הליכוד הלאומי, בראשותו של לוי אשכול. ב-72' הוא עזב את תנועת החרות בטריקת דלת, בגלל קרע בינו ובין המנהיג מנחם בגין, ומיד נכנס לעסקים.
מחלוקת קשה עם שרון
מילה ברנר, בן משפחתו של עזר, החזיק אז, יחד עם יעקב מרידור, לשעבר מפקד האצ"ל, באחת החברות הגדולות בישראל שפרצו אל העולם כולו: 'החברה הימית להובלת פרי'. עזר מונה לתפקיד בהנהלת החברה, ובמקביל קיבל תפקיד נוסף: יו"ר חברת ציקלון, לייצור חלקי מטוסים ולשיפוץ טנקים, שהייתה בבעלות יוסף קרמרמן. קרמרמן נחשב לעוד בן למשפחת האצולה של תנועת החרות, בעלה המנוח של רחל מרידור-קרמרמן, פעילת ליכוד ותיקה ומוערכת במיוחד. בעיקרון, תעסוקה הייתה, אבל כושר המנהיגות האגדי של עזר שיחק לו פחות כשמדובר היה בניהול בעסקים אזרחיים.
בחברה הימית, שהסתבכה ושחוסלה, פגש ויצמן ברמי אונגר. התפתחה ביניהם ידידות רבת-שנים, שהובילה גם לעסקים משותפים. אונגר, בעל חברת טלקאר, הוא היום יבואן מכוניות דייהו ודייהטסו ובעלי חברת ספנות לאוניות להובלת כלי-רכב.
אחרי כמה שנים רצה ויצמן להיות עצמאי, בעל הבית. לימים למדו אנשים כמותו לכנות את המהלך הזה "אני הולך לעשות לביתי". ויצמן אמנם לא השתמש במליצה הזו, אבל כן הלך בנתיב שסללו כמה מקודמיו ושעליו יצעדו באון רבים אחריו: הוא התחיל לעסוק בסחר ביטחוני. כך הוקמה חברת 'אלול טכנולוגיות'. גם פה, בדומה למרבית הפעילות העסקית שלו, הצטרפו אליו צעירים ממנו, מבריקים, חברותיים בעלי קסם אישי.
באלול זה היה דוד קוליץ, בן למשפחת רבנים ולאנשי חרות מירושלים. באותה תקופה הוזכרו כקשורים לאלול גם מנחם עצמון מהחברה להובלת פרי לשעבר; מיכאל אלבין המנוח, שהיה מראשי קבוצת שאול אייזנברג בישראל; יורם גיל, רמי אונגר, דוד רובין ועוד אחרים. החברה, התחברה לקבוצת ג'נרל-דיינמיקס, יצרנית מטוסי הקרב האמריקנית הענקית, המוכרת מטוסים ואביזרים לחיל האוויר. בעל השליטה בה היום הוא קוליץ, שעימו נשמרה ידידות קרובה כל השנים.
שנים ספורות חלפו ועזר ויצמן עזב את העסקים, ושב כל-כולו לפעילות פוליטית. ב-77' הוא הוביל את גח"ל, גוש חרות-ליברלים, לניצחון הראשון, ההיסטורי, בבחירות. ניצחון, שהכתיר את מנחם בגין לראש הממשלה ואת ויצמן לשר הביטחון.
עברו מספר שנים בודדות, ושר הביטחון שכיכב בצילומים עם אנואר סאדאת הנשיא המצרי שנרצח, וכן בקאמפ-דיוויד, בממשלה ובכנסת, הודיע על התפטרות נרגזת. האמת הייתה, שעזר ויצמן הלך ונטה שמאלה, והייתה לו מחלוקת קשה עם מדיניות ההתנחלויות של אריאל שרון. אבל הגורם הפורמלי להתפטרות היה קיצוץ בתקציב הביטחון, שקבע שר האוצר דאז, יגאל הורביץ, המנוח. הורביץ, היה בן-דודו של משה דיין, שר החוץ בממשלת בגין וגיסו לשעבר של עזר ויצמן.
חבר ללאוטמן
אז מה נותר לפוליטיקאי מצליח ולאיש צבא עטור שבחים לעשות? ביזנס. הפעם עמד לצידו איש העסקים האמריקני, עו"ד ליאון צ'רני. יחד הם הקימו חברה בשם C.H.W, צ'רני-ויצמן, לנדל"ן ולייצוג חברות זרות. גם הקשר ההדוק עם צ'רני נמשך כל השנים.
במקביל, נכנס ויצמן להשקעה בחברת טלקאר, שבבעלות חברו הוותיק, אונגר. בסוף 81' חתמה טלקאר הסכם עם חברה יפאנית, לייבוא מכוניות דייהטסו, שביקשו לנגוס בשליטה דאז של מכוניות סובארו היפאניות בישראל. לימים רכשה החברה את סוכנות השכרת הרכב אוויס.
בעיצומה של מלחמת לבנון, בקיץ 82', בעוד שרון, שירש ממנו את תפקיד שר הביטחון בממשלת בגין, שועט קדימה, הודיע עזר ויצמן על הקמת "חברת גליל (נהריה) טכנולוגיות מתקדמות". השותף הבכיר: דלתא-גליל של דב לאוטמן. ויצמן מונה ליו"ר החברה, עם 3% ממניותיה. לצידו בדירקטוריון הושיב כמה מבכירי השמות דאז. החברה דיברה על מחקר-ופיתוח ברמות גבוהות, והקימה ועדה מייעצת עם מיטב השמות המדעיים-ביטחוניים דאז.
בעת הצגת החברה, בישר ויצמן על שורת פרויקטים: הפיכת פסולת חקלאית, תוך שימוש בפטריות, למזון לבעלי חיים; מכשיר למדידת התכווצויות הרחם בזמן לידה; מוניטור להזנת חולים קשים; המסת פוספטים בעזרת חיידקים; ציפוי מתכות בתמיסה שפותחה בכור הגרעיני בנחל שורק, ועוד. מיזמי היי-טק וביו-טק עוד לפני שמישהו בכלל דיבר על זה. אלא שהרבה לא יצא מזה.
במשך השנים הללו נרשם שמו של עזר ויצמן בעוד כמה חברות/התארגנויות/ שותפויות. בין ההתקשרויות - נופר-השקעות, ששינתה את שמה לישקונט-ספנות, שהצליחה במידה מסוימת לשבור את ההתנהגות המונופוליסטית של צים; קשר עם משפחת הספנות הוותיקה אלאלוף; עם צבי פירון וחיים סרוב; עם יחזקאל נוסבאום מאשטרום; עם עורך-דין חנינא ברנדייס, עוד חבר קרוב וותיק, שלימים הוזכר שמו בפרשה המביכה של כספי אדוארד סרוסי, שהועברו במשך שנים לחשבונו של ויצמן, ולימים הביאו להתפטרות מתפקיד נשיא המדינה.
ובחזרה לפוליטיקה. בקיץ 84' מונה ויצמן, אז ראש מפלגת יחד, לשר בלי תיק בממשלת האחדות הראשונה, אז בראשות שמעון פרס, ובתוך זמן הוא מכר מניות שנותרו בידיו.
באפריל 84', לפני כניסתו לממשלה, אמר ויצמן בראיון עימו כי "אנשים חושבים שיש לי המון כסף. אני מוכן שיבדקו במס-הכנסה ושיראו מה ההכנסה שלי. שיילכו לטאבו ושיראו מה הרכוש שלי. שיבואו לבנק שלי ושיראו כמה כסף יש לעזר ויצמן. כל הכסף שלי מונח בבנק כללי ובבנק הפועלים באור עקיבא. יש לי בית בקיסריה, פרדס של 18.5 דונם בגנות, שותפות בעסקים וזהו זה".
חמש שנים אחר-כך, ב-89', איים עליו ראש הממשלה דאז, יצחק שמיר, כי יסלק אותו ממנה, בגלל מגעים אסורים עם אש"ף.
פרשת סרוסי עולה לאוויר
ב-92' פרש ויצמן מהכנסת ומהפוליטיקה, ושנה אחר-כך, ב-93' הוא נבחר לנשיא המדינה. שנה לאחר מינויו לתקופת כהונה שנייה פרצה פרשת סרוסי לאוויר המדינה. הסתבר, שבמשך שנים קיבל ויצמן סכומי כסף, או הלוואות כספיות ללא החזר, מאיש עסקים והון יהודי, שאינו חי בישראל, אדוארד סרוסי, עוד חבר של ויצמן.
ויצמן נלחם את המלחמה האחרונה על שמו. האיש שעבר את רוב שנות חייו בהצלחות מתמשכות בביטחון ובפוליטיקה, היה צריך בזיקנתו להצדיק, להצטדק, לנמק, לתרץ ולהסביר פעילות כספית שלו. המשטרה חקרה, הפרקליטות הגישה דו"ח ציבורי חריף, וויצמן נאלץ לפרוש. "פרשה לא נעימה" הוא קרא לזה, האשים את הקינאה בו בהכפשת שמו, וחזר לקיסריה. שם הלך אתמול לעולמו. *