בגיל 10 ביקשתי מאבא שלי ללמוד ציור. הוא לקח אותי למקום שהיו בו המון ילדים שרועים על הריצפה עם צבעי פסטל. אני הזדעזעתי, אמרתי לו שהוא לא קולט כלום והראתי לו ציור של וואן גוך שמצאתי בספר קטנטן. ציור של צייר שהולך בנוף עם קן ציור על הגב - הוא הסתכל ושלח אותי לחוג ציור בנעמת. שם הייתי ילד בן 10 עם המון נשים בנות 40 ומעלה. מה שהכי הרשים אותי זה שבהפסקה הגישו לנו קפה וביסקוויטים. זאת היתה הפעם הראשונה שציירתי מודל עירום. די מהפכני לילד בן 10", מספר אלדר פרבר, 35, כשהוא עומד במרכז החלל הענקי של גלריית אלון שגב בתל אביב, עסוק בליטושים אחרונים לתערוכתו שנפתחה במקום ביום חמישי האחרון.
ציורי הנוף המאוד ריאליסטים שבתערוכה, צוירו במשך כחמש שנים. במהלך כל השנים האלו הסתובב אלדר במכונית שלו, או כמו שהוא קורא לה - הסטודיו הנייד שלי - ברחבי הארץ. אלדר הוא בין הציירים הבודדים המציירים מה שמכונה ציור ריאליסטי, או ציור מתוך התבוננות. ציירים העובדים באסכולת ציור זו עומדים מול אובייקט הציור שלהם ומציירים מה שהם רואים. ציור מסוג זה דורש מהצייר, בדרך כלל, לצייר את הציור בעונת שנה מסוימת ובאותה שעה של היום, אחרת האור ייפול בצורה שונה ואובייקט הציור יראה אחרת לגמרי. לכן, כאשר צייר אלדר את כיכר רבין הוא הגיע למקום במשך ארבע שנים רצופות כל יום באחרי הצהריים המאוחרים מאמצע יוני עד אמצע ספטמבר.
אולם השאלה מדוע צייר את ככר רבין נראית לו תמוהה למדי. "אנשים מצפים שתהיה בזה איזושהי אמירה, אולי משהו על רבין, ביקורת על העירייה, על סוציאליזם. אני, אין לי כלום עם חולדאי, לא חשבתי על זה במושגים מקומוניים, חשבתי על זה כעל סוגיות ציוריות, צורניות. הרחבה של העירייה עניינה אותי, היא נראתה לי כמו במה; כשבניין העירייה מהווה את הרקע, עץ האשל כמרכז הבמה והפסל של תומרקין כמו רעלה או מסך, זה נראה לי תיאטרון".
הצורה הנכונה
לדברי אלדר העיסוק המרכזי בציור איננו סיפורי או ניסיון לתאר תיאור אידיאלי את הטבע; אלא עיסוק בשאלות צורניות; כפי שעסקו בהן גדולי ציירי האבסטרקט כמו רוברט מאד'רוול או מארק רותקו."מה שיושב מאחורי הדברים הוא המבנה הצורני. כשאני מצייר אני מחפש מבנים בטבע ומגלה כמה הטבע מופשט. למעשה אני מנסה לפצח את הצופן הצורני של הטבע. למצוא את התמצית של הנוף; וככל שמתקרבים לתמצית מגלים שהיא מופשטת לחלוטין".
אלדר משווה את הפשטות הצורנית שהוא מגלה בטבע לפשטות של משוואות בפיזיקה. "אבל", הוא אומר כשחיוך קטן, ממזרי, מציץ מעיניו, "עם כל הדיבור הכמעט מדעי הזה, מה שקורה, למורת רוחי במידה מסוימת, הוא שכשאני עומד ומצייר את נוף ילדותי במדבר או בירקון אז אני מרגיש שייך".
ואכן הנופים של הארץ כמעט מחבקים אותך כשאתה נכנס לתערוכה. "טיילתי במדבר, זה סיקרן אותי. את מכתש רמון ציירתי במשך שלושה חודשים. גרתי שם, לא דיברתי עם אף אחד. קמתי כל יום בארבע בבוקר התעטפתי בשני סוודרים, כפפות, כובע גרב וכובע שולים". בחמש בבוקר, כשהשמש רק התחילה לעלות, היה אלדר כבר היה מוכן עם הקן שלו בנקודה שבחר. "בשעה הזו כל הרצפה של המכתש אדומה", הוא מצביע באצבעותיו הארוכות על אחד מציורי המכתש המונחים על ריצפת הגלריה מחכים לתליה. "הרצפה היא של חמש בבוקר, אבל השמים, הם כבר שמים של שמונה בבוקר".
בשיטוטיו הגיע אלדר יום אחד לירקון. אנחנו מסתכלים על אחד מציורי הירקון הרבים שבתערוכה ואלדר מסביר בהתלהבות על הקומפוזיציה המושלמת שהתגלתה לנגד עיניו על גדות הירקון. "כשראיתי את זה הייתי כל כך מרוגש, ראיתי שזה מבקש להצטייר, לא יכולתי ללכת הביתה. הייתי חייב להשאר שם".
הוא נשאר שם עשרה חודשים, "כל יום נון סטופ, כשהתחלתי בקיץ, הגדה היתה צהובה. כאן בציור היא ירוקה. זה היה מרדף אינסופי אחרי הזמן, השמש ועונות השנה".
צייר, לא יחצן
בתחילת דרכו עבד אלדר כאסיסטנט של האמן יעקוב מישורי, אז הייתה לו הזדמנות לספר לאחד המורים הגדולים של דור האמנים הישראליים הנוכחי שהוא רוצה לצייר כמו רמברדנט. כדי להיות רמברנדט הרחיק אלדר עד ל-Art student league בניו יורק, אבל דווקא בירושלים מצא את האדם שאפשר לו להתקרב לחלום - ישראל הירשברג - שהמפגש איתו, לדברי אלדר, היה הכי משמעותי בחייו.
אלדר למד שנתיים בסדנא לציור ורישום ירושלים שהוקמה על ידי הירשברג ולאחר מכן המשיך כמורה במקום. גם אלדר, כמו רבים מבוגרי המקום, מאמין בטוטאליות, "במידה מסוימת כל התפיסה הפוסט מודרניסטית, בה ההתעסקות היא כל כך לא ממוקדת. אתה גם פרופורמר וגם צייר וגם פרוייקטור וגם איש חברה.
התעסקות פלורליסטית כזאת מדללת את המהות ולא מעשירה אותה. מי שרוצה לעסוק בסוג כזה של ציור אין לו ברירה, אומר אלדר, אלא לרשום, לצייר, לצייר ולרשום, להגיע למצב בו אתה לא יודע איפה אתה נגמר ואיפה הציור מתחיל. אבל מה אני יודע", אומר אלדר ומושך בכתפיו, "אני, צר עולמי כעולם מכחול". *