עבירות שמייחסת המשטרה לרוב החשודים שנעצרו בפרשת הריגול העסקי, הן הכנת והפצת נגיף מחשב וחדירה לחומר מחשב לפי חוק המחשבים, האזנות סתר, קשירת קשר לביצוע פשע, מירמה בנסיבות מחמירות וכן עבירות על חוק הגנת הפרטיות. במשטרה סבורים, כי כל היירוטים הישירים של קבצי מחשב ומסמכים הם בגדר האזנת סתר אסורה.
עו"ד דבורה חן, לשעבר מנהלת המחלקה הפלילית-ביטחונית בפרקליטות המדינה, וכיום יועצת למשפט פלילי וחוקתי במשרד מ.זליגמן, אומרת כי העבירות המרכזיות בפרשה הן לפי חוק המחשבים משנת 95'. "החוק כולל סעיפים של החמרה ("בנסיבות מחמירות"), כאשר החדירה למחשב נעשית במטרה לבצע עבירות פליליות נוספות".
"לפי הפרסומים בתקשורת, עבירות פוטנציאליות נוספות הן קבלת דבר במירמה בנסיבות מחמירות או קבלת דבר בתחבולה, לפי חוק העונשין, במידה שהחדירה למחשבים נעשתה תוך שימוש בטענות כוזבות. עבירות נוספות הן לפי חוק האזנת סתר, במידה שהמידע הושג באופן המוגדר בחוק כהאזנה אסורה, וכן עבירות על חוק הגנת הפרטיות".
ברור, כי השאלה המסקרנת היא אילו עבירות ניתן לייחס לגורמים השונים בחברות שהזמינו את הריגול העסקי, דרך אותם חוקרים פרטיים. עו"ד חן סבורה, כי "ניתן להעמידם לדין כמבצעים בצוותא, במסגרת דיני השותפות, אולם יש להוכיח יסוד נפשי של מודעות לביצוע העבירה. בנסיבות מסויימות, גם 'עצימת עיניים' תהווה יסוד נפשי מספיק".
השאלה אם ניתן יהיה להעמיד את המזמינים ה"בכירים" לדין, מוסיפה עו"ד חן, תלויה בראיות שיצליחו גורמי אכיפת החוק לאסוף, לצורך הוכחת המודעות. "להערכתי, קיים ספק אם יספיקו ראיות נסיבתיות בלבד, כגון אופי המידע שסופק".
חן אומרת, כי הדבר תלוי, בין השאר, "באופי ההתקשרות בין אוסף המידע לגוף העסקי, אורך תקופת ההתקשרות ביניהם, ואופיו של מידע שנמסר בעבר". היא סבורה, כי "הסעיף המופיע במרבית הסכמי ההתקשרות, המחייב את אוסף המידע לפעול על-פי חוק, יכול לפעול רק לטובת מזמין המידע. זאת, נוכח מקרים רבים שנידונו בבתי המשפט בשנים האחרונות, העוסקים בהעמדתם לדין של חוקרים פרטיים".
"לפי זה, כמעט מובן מאליו שמזמין מידע ידגיש נושא זה של פעילות חוקית וקשה מאוד לפרש עניין זה כסוג של 'עלה תאנה'".
עו"ד ד"ר שחר אלדר, מרצה למשפט פלילי ועבירות מחשבים בקריה האקדמית אונו, אומר כי אפילו בעניינם של החוקרים הפרטיים עשויה להתעורר בעיה של חופש הביטוי. "גם בעבירות לפי חוק המחשבים והגנת הפרטיות, צריך להתחשב בכך שהאדם משתמש בזכותו לביטוי, הכוללת ביטוי מסחרי. השאלה אם יש כאן יותר עבירה או יותר חופש ביטוי תתברר בבית המשפט, אם אכן יוגשו כתבי אישום".
מבחינה מוסרית, הוא אומר, "מזמיני המידע אשמים יותר מה'פועלים השחורים', שהשיגו את המידע ברמה הפיזית. אולם יש להניח, שבתיק הזה, כמו בתיקים דומים אחרים, מזמיני השירות שמרו על רמה מסויימת של חוסר ידיעה, באשר לדרך שבה המידע מושג".
"השאלה המרכזית תהיה, עד כמה הגיעו לידיהם אותות אזהרה שהמידע שהם מקבלים הוא מידע אסור ופסול. יכול להיות, שבהמשך הפרשה נגלה שהחוקרים יירדו לאט לאט בדרגות של החשודים בתוך החברות ויגיעו בסוף עד הש.ג.".
צריך לזכור, שהמנהלים מורידים הנחיות כלליות לעובדים להשיג מידע שקשה להשיגו בדרכים חוקיות, ולא אומרים להם מפורשות להשיגו בדרך לא חוקית. הם דואגים לא לדעת ואפילו לא לקבל מידע חלקי, שיכול להוביל אותם למסקנה שמדובר בחומר שהושג בעבירה. יותר מכך, למראית עין הם מחתימים את החוקרים הפרטיים על סעיף שמחייב אותם לעבוד לפי החוק".
אלדר מעריך, כי למרות שכרגע גם בכירים בחברות נעצרו ונחקרו, "כתבי אישום יוגשו נגד דרגים פחות בכירים מהם. בחינת העבר מראה, שבתי המשפט נוטים לקבוע יחס הפוך בין רמת הבכירות של הנאשם לבין רמת הידיעה שהוא יודע לגבש. ככל שהאדם בכיר יותר, כך יש נטייה לראות בו תמים יותר, שפחות מודע לפרטים הקטנים של החיים ולעובדות הפרוזאיות כמו איך משיגים חומר רגיש על מתחרה וכל האלמנטים הביצועיים כביכול נסתרים מעיניו".
"לכן, גם חומר שאמור להיות ברור שהושג בעבירה, לא בטוח שיורשעו לגביו. פסק הדין המנחה הוא בעניין שמחה דיניץ, שם קבע ביהמ"ש שעקב תפקידו הבכיר כיו"ר הסוכנות, הוא לא גיבש את ההבנה הנחוצה בנושאים פרוזאיים, כמו באיזה כרטיס אשראי הוא משתמש כשהוא קונה לעצמו חפצים פרטיים. בשל הסטנדרט שנקבע שם, אנו רואים הרבה זיכויים בתיקי צווארון לבן".
אלדר מפתיע ואומר, כי הסעיף בחוזה המחייב את החוקרים לפעול לפי החוק, עשוי לשחק לרעת החברות המזמינות. "מצד אחד, החברות דורשות שלא לגלוש לצד הלא חוקי. אבל מנגד, עצם ההחתמה על תנאי כזה מלמדת שהם מודעים לכך שחוקרים פרטיים יכולים לחרוג מהמותר. אם נחבר עובדה זו לאפשרות שמידע שאי אפשר להשיגו אלא בעבירה, הגיע בכל זאת למנהלים הבכירים, זה יפעל לרעתם".
עו"ד מוטי לוי, המתמחה במשפט פלילי ועבירות מחשב, אומר כי "כמו בכל עבירה פלילית, יש את המזמינים ויש את המבצעים. צריך לבדוק כמה כל אחד מהחשודים היה בקשר ישיר עם הגורם המבצע את החדירה למחשב. היכולת להאשים את המנהלים תלויה באפשרות לקשר ישירות בינם לבין המבצעים, הן ברמה של ידיעה ממש והן ברמה של עצימת עיניים".
"אם מנהל מקבל לידיו מידע מעובד שלו, והוא לא מתעניין מהיכן הושג המידע, זו עצימת עיניים. בחלק מהעבירות הפליליות, עצימת עיניים כמוה כידיעה ממש. שיהיה ברור, זו לא חובה מוסרית, אלא חובה משפטית. העובדה שהמנהל לא מתעניין במקור, אינה מעידה בהכרח שלא ידע עליו".
"עם זאת", מדגיש לוי, "אני לא בטוח שהמנהל צריך להתעניין בדרכי הפעולה של החוקר הפרטי, אם הוא לא בא במגע ישיר עימו. המנהל מניח, שפנה לאיש מקצוע היודע מה מותר ומה אסור לו". לדבריו, יש לבחון האם המנהל היה רגיל לקבל את אותו חומר במהלך העבודה הרגיל, אז הוא אינו צריך לחשוד שהחומר הושג בעבירה. "רק אם הוא מקבל חומר חריג מבחינת אופן הקבלה או אופי המידע, מוטלת עליו חובה לברר".
לדבריו, יש לבחון גם את המסננת שעוברת בין אנשי הקשר של החברות עם משרדי החקירות לבין המנהלים. "אם האסטרטגיה של המנהל היתה 'תביאו לי מידע בכל מחיר', הוא בהחלט בבעיה".
סעיף הפטור בחוזים, אומר לוי, "לא יכול לפעול לרעת החברות, אלא אם היו קריצות עיניים נלוות, שכן הוא בא להגן על שוכרי השירותים מהחוקרים הפרטיים. אם הייתי חוקר המשטרה, הייתי בודק אם החוקר לא התחיל פתאום להעביר מידע משמעותי יותר אחרי חתימת ההסכם, יותר מזה שהשיג לפניו".
עקרונית, אומר לוי, "אם המנהלים ידעו והמשיכו לתת לזה לקרות, הם אשמים כמעט בכל העבירות של החוקרים, אבל בפרקטיקה לא יאשימו אותם בכך. הם יואשמו לכל היותר בקבלת דבר במירמה או קשירת קשר לביצוע פשע ובפגיעה בפרטיות".
עו"ד ד"ר יוסי כהן, המתמחה בדיני חברות ועבירות צווארון לבן, אומר כי "עקרון האחריות הכפולה קובע, שמנהל בחברה שביצעה עבירות פליליות או עוולות נזיקיות, אחראי ביחד עם החברה לביצוע העבירות, ובלבד שידע על ביצוען או שנטל בהן חלק". לכן, לדבריו, "אם לא יוכח שהמנהלים ובעלי המניות ידעו על העבירות או הזמינו אותן בעצמם, לא ניתן יהיה להעמידם לדין. אם איש הביטחון בחברה או המנכ"ל חשב שזה טוב לחברה והזמין מידע, מבלי שביקש הסכמה מבעלי המניות והדירקטוריון, ניתן להרשיע רק אותו".
גם כהן סבור ש"במקרים מסויימים, לא יהיה צורך בידיעה ממש, וגם עצימת עיניים ורשלנות יספיקו לשם הרשעה. למשל, אם יימצאו פרוטוקולים המעידים שהמנהלים או בעלי המניות דנו בחומר חסוי השייך לחברה אחרת, זה מספיק להוכיח ידיעה. הידיעה נלמדת גם משברים של ראיות ומשיחות של המנהלים בעניין אותו חומר רגיש".
"כמובן", אומר כהן, "שהמנהלים יטענו שהם לא חשדו ולא היתה להם סיבה לחשוב שהחומר הושג באמצעים לא כשרים, או שלא ידעו שזה חומר כה חסוי ורגיש. לדעתי, יהיה להם קשה להתמודד עם הטענה 'איך האמנתם שחומר כזה מושג בדרכים כשרות'".
כהן מסכים עם ד"ר אלדר, כי סעיף הפטור בחוזים יכול לשחק גם לרעת המנהלים. "זה סעיף כסת"ח", הוא אומר. "זה עלול לשחק לרעתם, כי זה מראה שהם חשדו שהחוקרים עלולים להשיג מידע בדרכים לא חוקיות". בכל מקרה, אומר כהן, "אם ידיעת המנהלים תוכח, הם יורשעו כשותפים לביצוע אותן עבירות בהן יורשעו החוקרים. אין צורך להוכיח שהם ידעו באילו אמצעים בדיוק הושג המידע".