מצב החובות, החייבים, הנושים והגבייה בישראל הוא בכי-רע, פשוטו כמשמעו. החובות הבלתי נפרעים תופחים, כמות החייבים והנושים גדלה והליכי משפט וגבייה יקרים מוכיחים את עצמם כבלתי יעילים, סבוכים, יקרים ועקרים. כאשר מדובר בנושים גדולים, איתנים, ניחא; הם מצליחים לעמוד באותו חלק קטן מסך כל רווחיהם, של חובות בלתי נפרעים, שהגבייה בהם כושלת. אך מה יהא עליהם, על העסקים הקטנים, על האנשים הפרטיים, שהליכי הגבייה לא מצליחים לסייע להם?
מנגד, יש מי שטוענים כי הליכי הגבייה בישראל קשוחים יתר על המידה, פוגעניים ובלתי מידתיים. אלו, הקמים לזעוק זעקה בעלת אופי חברתי-סוציאלי, יטענו שהאמצעים הנוקטים בישראל לגביית חובות מהחייבים הקטנים הם בלתי אנושיים, בלתי חוקתיים ואינם עומדים בסטנדרטים הנוהגים במדינות העולם.
על רקע זה נפתח הערב (יום א') באוניברסיטת תל אביב כנס דיני חייבים ונושים, כנס שיתנהל בארבעת הימים הקרובים. זהו כנס ראשון מסוגו בישראל. הוא מתמקד בנושא פשיטת הרגל והוצאה לפועל של חייבים יחידים (לא של תאגידים גדולים). ישתתפו בו מיטב החוקרים והמומחים בתחום, מישראל, מארה"ב, מבריטניה, מקנדה, מגרמניה, מהונג-קונג ומקוריאה.
מעבר לעצם הדיון המהותי בבעיות שצוינו, מטרת הכנס היא להעלות את הנושא על סדר היום הציבורי. שכן, העמדה השלטת היא, שהמצב הנורמטיבי והמעשי בישראל הינו לקוי, בלשון המעטה. דרושים טיפול שורש, אימוץ של מודלים חדשים, תיקונים שורשיים. הגישה שאומצה בישראל בשנים האחרונות, של הכנסת שינויים נקודתיים מעת לעת, הן בפקודת פשיטת הרגל והן בהליכי ההוצאה לפועל, לא הוכיחה את עצמה.
ללמוד מהעולם הגדול
במושב הפתיחה הערב עתידים לשאת דברים הלורד הופמן, מהשופטים החשובים והמעניינים של בית הלורדים האנגלי, שופט בית המשפט העליון אשר גרוניס, המתמחה בדיני פשיטת רגל, המשנה ליועץ המשפטי לממשלה דוידה לחמן-מסר, פרופ' אריאל פורת ועוד.
בימים השני והשלישי יתקיימו מושבים בנושאי הוצל"פ ופשט"ר. בכללם, שימוש בכרטיסי אשראי ורגולציה של שוק האשראי, הסטיגמה הדבקה בפושטי הרגל, מידת ההגנה הנחוצה לדירות מגורים של חייבים, האם ראוי לערב את שווקי האשראי באחריות כלפי החייבים, ועוד. ביום הרביעי יתקיים שולחן עגול, אשר יפגיש את מקבלי ההחלטות בישראל עם האורחים מחו"ל, לדיון בהצעות הרפורמה התלויות בעת הזו.
דומה שמירב המעורבים יסכימו לתיאור המצב הקשה שהובא בפתח הרשימה. לשכות ההוצאה לפועל ברחבי הארץ עמוסות, ממש פקוקות, מאיימות לכרוע תחת כמות התיקים המתווספים בכל שנה ושנה. כיום ישנם שני מיליון (2,000,000!) תיקים תלויים ועומדים; מדי שנה גדל המספר הזה בעוד 150 עד 200 אלף תיקים חדשים. למרות זאת, ברוב התיקים החוב רק תופח, שכן לעומת הגבייה הדלה מהחייבים, החובות צוברים ריביות והוצאות בשיעורים גדולים משיעורי הגבייה.
לשכות ההוצל"פ לא ערוכות לאבחן בין חייבים בעלי יכולות כלכליות לבין מחוסרי יכולת; המידע המושג אודות החייבים הוא חלקי, במירב המקרים חסר תועלת של ממש. מאידך גיסא, כל ניסיון להרחיב את רשת המידע שחייב יידרש לפרוס, או שניתן יהא לדלות אודותיו, מציב ניגוד-לכאורי לזכות לפרטיות.
תיקי ההוצל"פ נפתחים ע"י נושים שהינם חברות ותאגידים גדולים וגם ע"י נושים פרטיים. ועדיין, ישנם גופים מסחריים גדולים שתופסים נתח נכבד של התיקים הנפתחים מדי שנה בשנה. כך, הבנקים, או החברות הסלולריות (שאחת מהן פותחת מדי שנה כ-60,000 תיקי הוצל"פ, רובם על סכומים נמוכים יחסית). "אולי עדיף לשכלל את חובות החייבים הקטנים במסגרת הרווחים העצומים ממילא שמפיקות חברות הענק, הנושות בחייבים", מהרהר בקול רם פרופ' רון חריס מהפקולטה למשפטים בתל אביב.
בפרשת פר"ח צימצם המשנה לנשיא בית המשפט העליון דאז, מנחם אלון, את האפשרות לאסור חייבים בגין אי תשלום חובותיהם. בימים אלו תלויה ועומדת בבג"ץ עתירה של התנועה למלחמה בעוני, שטוענת כי לאחר פסק הדין בפרשת פר"ח שוב חלה התדרדרות בהגנה על זכויות אלמנטריות של חייבים מעוטי יכולת.
כיום, בעידן "החוקתי", לא נתפלא אם בית המשפט העליון יסייג ממשית את האפשרות לאסור חייבים, מחמת היות המאסר בלתי חוקתי, בלתי מידתי. בארצות רבות של העולם אין אוסרים חייבים בגין חובות כספיים. מעניין איפוא יהיה לשמוע את דעתו של לורד הופמן בנושא.
ח"כ לשעבר אמנון רובינשטיין יזם תיקון לחוק ההוצל"פ (תיקון מס' 24), שעיקרו הפנייתן של תביעות בסדר דין מקוצר במישרין ללשכות ההוצל"פ. הכוונה היתה להקל דווקא על החייבים, תחת שריבוי הליכי המשפט יעמיס עליהם הוצאות הן של התדיינות בבית המשפט והן של ההתדיינות בהוצל"פ, ינוהל כל ההליך במישרין בהוצל"פ. התיקון, לאחר דחיות, נכנס לתוקפו בתחילת השנה. ואולם, לפני ימים ספורים החליטה שרת המשפטים ציפי לבני להקפיא אותו. לשכת עורכי הדין, ייאמר, נזעקה כנגד התיקון, מחשש להפסד שכ"ט לעורכי הדין המאוגדים בה.
פשיטת רגל, או הוצאה לפועל?
כאשר פונים לשדה האחר, שדה פשיטת הרגל, המצב איננו מעודד יותר. בעשורים האחרונים נעה המטוטלת משדה ההוצל"פ לשדה פשיטת הרגל. לעיתים סובר המחוקק שיש להדק את השימוש בהליכי פשיטת הרגל, וזאת מחמת שימוש יתר באמצעי זה, שימוש יתר המוביל במישרין לשמיטת חובות בסכומים כספיים ניכרים, ולפגיעה בנושים, פגיעה אנושה לעיתים, יש לומר. או אז, מושם הדגש על הפניית החייבים להליכי ההוצל"פ.
לעיתים מעודד המחוקק מגמה הפוכה דווקא. הפניית חייבים מהליכי הוצל"פ להליכי פשט"ר. לפני 9 שנים תוקנו תיקונים משמעותיים בפקודת פשיטת הרגל, אלא שלמרבה ההפתעה חלה דווקא ירידה בכמות הבקשות שהוגשו לבתי המשפט. מדוע? והרי לשכות ההוצל"פ דווקא מעודדות חייבים המתאימים לכך לפנות להליכי פשט"ר. האם בשל הרתיעה מהפרוצדורה הסבוכה? שמא מחמת הסטיגמה הדבקה בפושט הרגל? אולי מחמת היעדרה של פרקטיקה מספקת (בקרב עורכי הדין) לייצוג פושטי רגל?
תהיינה הסיבות לכך אשר תהיינה, אין ספק שהפרקטיקה בעשור האחרון (מאז תיקון הפקודה בשנת 96') הנחילה אכזבה לאלו שציפו ליתר שימוש בכלי פשיטת הרגל. שופט בית המשפט העליון אשר גרוניס, יש להניח, יידרש לסוגייה זו.
גם בתי המשפט מתקשים להפנים את השינויים שהוכנסו בהליכי פשט"ר. אם בעבר נבחנה תועלתה של הכרזה על פשיטת רגל מעיני טובת הנושים, כיום עיקר הדגש בפקודה מושם על יכולת החייב לפרוע את חובותיו. בכל זאת, שופטים רבים ממשיכים לסגל את הלך החשיבה הישן.
אחד מני הנושאים המרכזיים העשויים להיטיב את הליכי הגבייה כרוך במידע המושג לגבי החייבים. כאן דרוש איזון בין האינטרסים של הנושה, שהרי חיים אנו בעידן בו "מידע שווה כסף", לבין האינטרסים של החייבים, לשמירת פרטיותם. עד כמה ראוי לה למדינה לפתוח את מאגרי המידע שלה המכילים לעיתים מידע שלא יסולא בפז על החייבים ורכושם, בפני מי ובאילו סיטואציות? דעות באשר לשאלה זו ילובנו במהלך הכנס.
האם הגיעה השעה לאמץ פיתרונות מרחיקי לכת של מחיקת חובות, כאלו הנוהגים בארצות העולם? בארה"ב חייב פרטי המגיש בקשה לפשיטת רגל (לפי סעיף 7 לחוק פשיטת הרגל האמריקאי) נדרש למסור את נכסיו הבלתי פטורים, ותוך שבועות ספורים הוא זוכה למחיקת חובות. באנגליה, אם משתהים ההליכים מעבר לשנה עד שנתיים, מוחקים את יתרת חובותיו של החייב.
שיטת המשפט הישראלית רחוקה כיום מאימוצם של פתרונות שכאלה. קיים חשש מפני הרחבת-יתר של הליכי מחיקת החובות, פן יביא הדבר לעידוד חייבים שלא לפרוע את חובותיהם. יחד עם זאת, הליכי הגבייה אינם יעילים ממילא, וכמות הכספים הנגבית נמוכה כך או כך. אין טעם בהחזקתן ובמימונן של מערכות משפט וגבייה יקרים, שתועלתן (במתכונתן הנכחית) מפוקפקת.