קשה היה שלא לשמוע בשנה האחרונה על עמותת "אור ירוק" ועל אבי נאור, העומד בראשה. העמותה העשירה, אולי בעלת ההשפעה הגדולה ביותר בישראל כיום, ניהלה קמפיין-ענק, בהשקעה כוללת של למעלה ממיליון דולר, ובו קראה לממשלה לאמץ תוכנית לאומית למלחמה בתאונות הדרכים. סלוגן העמותה והקריאה לחתום על "עצומת המיליון" בצבצו לעברנו מבין דפי העיתון, מנייר החשבון בסופרמרקט, מפרסומים בתחנות-הדלק, ממסך הטלפון הסלולרי, בפרסומות טלוויזיוניות, בשידורי "כוכב נולד". המסר, "תאונות דרכים זה לא גורל, זה מחדל", הושמע שוב ושוב בכל אמצעי התקשורת.
עם תקציב פרסום של חברה מסחרית (בקמפיין עטור סלבריטאים קודם של העמותה, בעניין ליווי נהגים צעירים, הושקעו חמישה מיליון שקלים), אתר אינטרנט מושקע, פרסומות בפריים-טיים של ערוץ 2, שיר של אברי גלעד, והרבה כתבות מפרגנות בעיתונים (העמותה אף מחלקת אחת לשנה פרס כספי בסך 10,000 שקל לעיתונאים שהיא מוצאת שקידמו את סיקור הבטיחות בדרכים) - סיכויו של הישראלי הממוצע שלא להכיר את שמו של נאור היום קלושים למדי.
קודם לכן, נאור היה מוכר כאחד ממייסדי חברת אמדוקס וכנשיאה לשעבר, שבמהלך שנות עבודתה בה הפך למולטי-מיליונר בדולרים. היום, עם תרומה של עשרות-מיליונים מאחוריו, והצהרות על כוונה לתרום מעתה 40 מיליון שקל בשנה לטובת המאבק בתאונות דרכים, נאור דוהר בבטחה אל עבר תואר הפילנטרופ של המדינה.
יש, כמובן, לברך על כך שאדם עשיר בוחר להשקיע חלקים ניכרים מהונו בקידום מטרה חשובה כל-כך. מדובר בתופעה נדירה, בקנה-מידה בינלאומי. כל ביקורת עליו צריכה להביא בחשבון כי אין מדובר בתפקיד ציבורי, אלא במי שפועל במסגרת עמותה פרטית, שהוא התורם היחיד שלה.
עם זאת, העובדות הן שעמותת אור ירוק הפכה בשנים האחרונות לגורם המשמעותי והמשפיע ביותר על השיח הציבורי בנושא מניעת תאונות דרכים. יותר מזה, היא משפיעה גם על הפעולות הנעשות בפועל בתחום הבטיחות בדרכים - לא פחות, ואולי אף יותר, מהרשות הלאומית לבטיחות בדרכים.
בעוד שעמותות וארגונים רבים פועלים לקידום הנושא זה שנים ארוכות, ללא יכולת השפעה ממשית ועם כוח מוגבל במסדרונות השלטון, באור ירוק המצב שונה: משאביה הכספיים הם כמעט בלתי מוגבלים. היא תרמה, למשל, 117 ניידות למשטרת התנועה, על כל המשתמע מכך. לכנס היוקרתי שעורכת העמותה אחת לשנה במלון הילטון בתל-אביב (שעלותו נאמדת בכ-450 אלף דולר) מתייצבים בכירי הממשל, לרבות ראש הממשלה. נאור אף מונה על-ידי אפרים סנה, כשזה כיהן כשר התחבורה, לעמוד בראש ועדת היגוי שיועדה להכין תוכנית לאומית למאבק בתאונות הדרכים.
אור ירוק הייתה זו שדחפה, בהצלחה, להקמתה של ועדה בראשות הכלכלן יעקב שיינין, המכינה בימים אלה תוכנית לאומית למלחמה בתאונות דרכים. בזמן שגופים שונים, דלים יותר באמצעים, מדווחים על ניסיונות כושלים להופיע בפני ועדת שיינין, נאור מדווח על קשר שוטף והדוק עם הוועדה. מנכ"ל אור ירוק לשעבר, דוד סיני, הוא אחד מחבריה והוא אף משמש חבר במועצת הרשות לבטיחות בדרכים ונציג ציבור בוועדת הכספים שלה. העמותה גם חילקה בשנה האחרונה לציבור עשרות-אלפי ערכות ליווי ומוכנה להציע לכל דורש את הערכה, שמטרתה להדריך את ההורים כיצד ללוות את ילדיהם בתקופה הראשונה לאחר קבלת הרישיון.
בינתיים, מספר הנפגעים בתאונות דרכים, למרות כל הפעולות הנ"ל, כמעט שאינו משתנה. האם הדרכים שבהן בחרה אור ירוק לפעול הן המתאימות ביותר והראויות ביותר להשקיע בהן הון עתק? לא מעט מומחים חולקים על כך. לטעמם, יש דרכים אפקטיביות יותר לצמצום מספר הנפגעים בתאונות - אך הן מצטלמות פחות טוב לעיתון. הטענות האלה מצטרפות לטענה חוזרת ונשמעת מפיהם של שותפיו של נאור לדרך, שהיו חלק מצוות ההקמה של העמותה, אולם בחרו לפרוש ממנה. לטענתם, רבות מפעולותיה של העמותה תורמות להאדרה עצמית של היושב-ראש שלה, לא פחות משנועדו לתרום למלחמה בתאונות.
החלום של יונה נאור
בעיתונים יודעים לספר, בכתבות שחלקן מופיעות גם באתר העמותה ללא תיקון, שנאור הקים את העמותה בעקבות מות בנו רן ז"ל בתאונת דרכים, ב-1997. אבל מי שהגתה את רעיון הקמת העמותה והייתה הרוח החיה מאחוריה בימיה הראשונים הייתה דווקא יונה נאור, גרושתו של אבי נאור, שהצטרף אליה כעבור זמן קצר. בעבר תיארה יונה נאור את העמותה במילים "המשימה של חיי. רציתי להציל חיים". לנו היא אומרת היום: "זה היה החלום שלי".
אלא שיונה נאור ויתרה מאז על משימת חייה, וכיום היא אינה פעילה עוד בעמותה. ולא רק היא: למעשה כל צוות ההקמה של העמותה, למעט חריגים בודדים, אינו פעיל בה עוד. מדובר בשורה לא קצרה של אנשי עסקים מובילים ובעלי מקצועות חופשיים, שבשלב זה או אחר מצאו את דרכם החוצה. ראשון היה איש ההיי-טק בני לוין, מייסד "נייס מערכות" ופילנטרופ בזכות עצמו. לוין הגיש את התפטרותו כבר בינואר 2003. כמה חודשים אחריו עשו את אותו הצעד תא"ל במיל' איציק לב-ארי, מנכ"ל חברת י.ל.א העוסקת במתן שירותי ייעוץ ניהולי; עו"ד שי גלעד, ראש ועדת התעבורה בלשכת עורכי-הדין; תא"ל במיל' מוטי בירן, לשעבר קצין משטרה צבאית ראשי והיום מנהל בכיר במוטורולה; ד"ר גדעון פינדלר, לשעבר הנוירוכירורג הראשי של בית-החולים שיבא; נעמי גבע, הפסיכולוגית הראשית של בית לוינשטיין; הפרסומאי שמואל ורשבסקי; איציק ליכטנפלד, בעל חברת הייעוץ אילת; והרשימה נמשכת. בעבר אמר אבי נאור על האנשים הללו: "אספנו קבוצה של אנשים מתחומים שונים... שנרתמו לעשייה באמונה ואהבה".
המשותף לעזיבת מרביתם הוא חוסר היכולת לעבוד בשיתוף עם אבי נאור, והתחושה כי הוא אינו מעוניין בשותפים אמיתיים לדרך אלא בשלטון יחיד, המתבסס על היותו התורם היחיד לעמותה. לא פחות משנאור מעוניין לפעול למלחמה בתאונות הדרכים, סבורים חלקם, הוא מעוניין להיות בעל הדעה הקובעת. "זה אכן הכסף של אבי - הכול נכון", אומר אחד הפורשים החושש להזדהות, "אבל אם כך, מדוע הוא צריך לפעול בכסות של עמותה? בעמותה שותפים כמה חברים, כל קול שווה. אצל אבי רק הוא מחליט, בלי לספור את היתר. הוא צריך להפסיק להגיד בציבור 'אנחנו' ולהתחיל להגיד 'אני' - הבעיה היא שזה כבר פחות פוליטיקלי קורקט. כשמיליונר אחד פועל מטעם עצמו זה מתקבל פחות טוב מאשר כשהעסק מוצג כעמותה".
117 ניידות התהילה
אולם מעבר לתחושת העלבון האישי, מעלים כמה מפורשי העמותה טענות רבות הנוגעות לעצם פעולתה בתחום הבטיחות בדרכים. הראשונה נוגעת לפרויקט-הדגל של העמותה - "פרויקט האכיפה", במסגרתו נתרמו למשטרת התנועה כ-117 ניידות, המהוות תגבור עצום לכוחה.
הקשר עם המשטרה היה הדוק מימיה הראשונים של העמותה, גם בשל יחסי החברות בין יונה ואבי נאור לשלמה אהרונישקי, אז מפקד מחוז תל-אביב ולימים המפכ"ל. אהרונישקי נכח בפגישות הראשונות של העמותה, וגם שמואל הרשקוביץ, אז ראש הרשות לבטיחות בדרכים, הגיע. לאחר דיונים ממושכים בדבר הדרך שבה צריכה העמותה לפעול, הוחלט על "פרויקט האכיפה". נאור הבהיר שאין לו בעיה לתת את הכסף בעבור רכישת הניידות. בעוד שאהרונישקי ויהודה וילק, אז המפכ"ל, קיבלו את הרעיון בהתלהבות, היועצת המשפטית של המשטרה התלהבה פחות. "היא אמרה, 'המשטרה לא מקבלת תרומה מאף גוף חיצוני, כי יש חשש, ולו למראית-עין שתהיה כאן השפעה פסולה'", מספר שי גלעד. לבסוף הושג סיכום, ולפיו העמותה תתרום את הניידות לרשות הלאומית, וזו תעביר אותן למשטרה. חברי העמותה צידדו ברעיון פה אחד.
הפרויקט התחיל בפיילוט של שלוש ניידות, ובהמשך התרחב עד למספר עצום של 117 ניידות חדשות, שבהן מסיירים מתנדבי המשמר האזרחי. "כשהגענו להיקפים הגדולים", ממשיך גלעד, "עמדתי על כך שבמקביל לניידות שלנו יימסר מספר ניידות זהה על-ידי המדינה". איציק לב-ארי: "דרשנו את זה כי לכל דבר יש גבול. כשאתה רוצה שהמדינה תתייחס ברצינות, יש מה שנקרא דמי-רצינות. אני אעשה הכול, אבל מה המדינה עושה בשביל מדינה?".
שמואל הרשקוביץ מהרשות לבטיחות בדרכים הרגיע את החברים: על כל דולר שתשים העמותה, הבטיח, תשים המדינה דולר. זה לא מה שקרה. אור ירוק תרמה את שלה - והמדינה לא העמידה דבר מנגד. נאור לא יצא מגדרו כדי לדרוש מהמדינה לעמוד בהבטחתה. למה? לפי לב-ארי, "מפני שזה נוגד את הצורך שלו בתהילה, זה לא הולך.
"עכשיו, תאר לך שאבי נאור - לא לעולם חוסן. יום אחד ייגמר, ואז מה? היום בזכות פעילותו נחסכים, נניח, 20 מיליון דולר בשנה. יום אחד זה יפסיק להגיע, ואז מה? התרגלנו. לכן יש בעיה גדולה בפער בין מה שהוא נותן לבין המחויבות שנותנת המדינה. צריכה להיות בקרה אתית על התן-וקח הזה, זה גבול מאוד עדין. אבל אם אתה רוצה להתחבק עם המפכ"ל ועם השר ועם ראש הממשלה, ואתה רוצה כותרות - אתה מתמסר. אפשר לטעון כלפיי שאני לא פרגמטי, אבל אני חושב שבסוף צריך לבוא למפכ"ל ולדרוש שהמשטרה תעמוד בהתחייבות הנגדית. אבל מה? אז אתה לא תהיה אהוב המפכ"ל ולא תבוא להצטלם באיזה טקס מסירת ניידות בכפר-סבא".
גלעד חושש מעניין נוסף: "מדובר באדם עשיר מאוד ונדבן מאוד, אבל הוא מחזיק היום את משטרת התנועה בכפות-ידיו. איש אינו תוקע כף לידי שבאינטראקציה שלו עם המשטרה הוא לא ינהג כפי שנהג איתנו, חברי העמותה ומקימיה. יש לו את הכוח לדרוש בן-לילה בחזרה יותר מ-100 ניידות שהעמותה תרמה, ולמוטט את משטרת ישראל. המשטרה מתבססת על הניידות שלו. אני כתבתי את החוזה בינינו לבין הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים בעניין תרומת הניידות, ושם נכתב שלאור ירוק שמורה הזכות הבלעדית לקחת את הניידות חזרה, וזה מפחיד".
לא בטוח שמשיכת הניידות אכן "תמוטט" את המשטרה, שהתקיימה גם לפני התרומה, אולם גם במשטרה עצמה אומרים: "אנחנו מאוד מוקירים את המהלך של העמותה. ישנן כ-117 ניידות, שבהן פועלים כ-7,000 מתנדבים. מזה ניתן להבין מה יקרה אם הניידות לא יהיו. זו תוספת מאוד משמעותית לתחום התנועה".
מה עושות הניידות בלילות
לימים גילו חברי העמותה שחלק מהניידות, אשר נמסרו לצורכי אכיפת תנועה בלבד, משמשות שוטרים לצורכיהם הפרטיים, או לצרכים מבצעיים שאינם קשורים בבטיחות בדרכים. ביקורים שערכו מתנדבי אור ירוק ביחידות העלו תמונה קשה, שלפיה מתנדבים משתמשים לעתים בניידות כדי להרשים את שכניהם, או כדי להפחיד שכנים המסוכסכים עמם.
עלו הצעות למשוך את הניידות חזרה. בישיבות העמותה דרשו חלק מהחברים להתערב בצורה עמוקה הרבה יותר בפעילות הניידות: היכן ממקמים אותן, באכיפת אילו עבירות הן מתמקדות, מה ההוראות שמקבלים השוטרים המאיישים אותן. "חשבתי שעלינו לחדור לעצמות של המשטרה ולבצע ביקורת הרבה יותר חודרנית על הנעשה עם הניידות, אומר גלעד. "להתערב או לפחות לפקח על ההוראות שמקבל כל שוטר".
"לתת ניידות זה פשוט, אבל לפעול 365 יום בשנה, ממטולה עד אילת, בקיץ ובחורף, ולוודא שהניידות מנוצלות במלוא הפוטנציאל שלהן - זה לא פשוט", אומר לב ארי. "יש את המעשים הנראים, ויש את המעשים הסיזיפיים, שאינם נראים ושאין בהם שום תהילה ושום דבר סקסי. את הדברים האלה 'אור ירוק' לא עשתה.
"כל פעילויות העמותה הן בסך-הכול נכונות, אבל לצערי אין איזון בין המשקל שניתן לפעולות הנראות לבין זה הניתן לפעולות שפחות-נראות, אך החשובות לא פחות. הפופוליזם חשוב יותר מהעבודה השחורה. כשאני רואה את הכנסים המפוארים עם כל האורחים המכובדים - ג'וליאני, ראש הממשלה, כל הדגלים והשלטים - אז אני אומר 'או-קיי, הבנו, זה חשוב', אבל איפה זה מול העבודה השחורה שצריך לעשות מלמטה, העבודה מהתחת?".
מה הסיבה להתנהלות הזו?
"קשה להילחם בטבע, והנפש נמשכת יותר לפעילויות באור הזרקורים מאשר בביבים. מה יותר סקסי? כל השואו-אוף הזה, או ללכת ב-12 בלילה לצומת העלייה-אלנבי ולראות אם בניידת יושבים ושותים קפה או עושים את העבודה שלהם? אני לא מזלזל בעוצמת הניידות, אך לעמותה אין שום מדדים לבחון את אופן ניצולן".
במשטרה מאשרים כי התגלו בעיות בשימוש בניידות, אך טוענים כי מדובר בתופעה שולית: "כל ביקורת שמבצעת 'אור ירוק' מקבלת את מלוא תשומת-הלב. מעבר לכך גם אנו עושים ביקורות. במקרים שנמצאים מתנדבים שעשו שימוש פרטי בניידות, אנו גורעים אותם ממצבת המתנדבים. כשיש תקלה מתמשכת ביחידה מסוימת, הניידת מועברת ליחידה אחרת. בסך-הכול מדובר על תופעה שבשוליים, מרב הניידות מנוצלות 14-15 שעות ביום".
חברים בעמותה העלו בעבר הצעות שאותן ראו כיעילות הרבה יותר מפרויקט הניידות, אך הן נדחו. איציק ליכטנפלד, למשל, טען על בסיס ניתוחים כלכליים שבהשקעה של חמישה מיליון שקלים ניתן לשפר את המצב בעשרות צמתים. "זה התמוסס - כי אלה פעולות הרבה פחות ראוותניות. אין לי צל של ספק שאת הכסף הזה ניתן היה לנצל הרבה יותר טוב", טוען אחד הפורשים.
אגם רודברג מצטרפת
המתיחות בעמותה הגיעה לשיאה עם העבודה על הפרויקט הגרנדיוזי השני שלה, "פרויקט החונכות". במסגרתו חולקו לציבור עשרות-אלפי ערכות ליווי לנהגים צעירים. לצורך העניין הוקם צוות גדול של מומחים ויועצים חיצוניים שונים, שהועסקו בשכר. בראש המינהלת הועמד משה בן-דוד, לשעבר אחד מאנשיו של נאור באמדוקס. ליכטנפלד, ששימש כראש ועדת ההיגוי של העמותה לנושאי חינוך, בדק את פעילות הצוות לאחר זמן-מה ונדהם ממה שגילה. "כשהוא ראה מה הולך שם, חשכו עיניו", מספר אחד מעמיתיו. "הם תכננו דברים שנעשו לפני 40 שנה והוכחו כלא-נכונים, והיום כבר לא מקובלים".
במאי 2003 העלה ליכטנפלד את רשמיו במכתב ששלח למנכ"ל העמותה, דוד סיני. "מתקיימת עשייה רבה", כתב, "אך קשה לומר שהיא בכיוון הנכון... בגוף הפיתוח חסר ייצוג לדיסציפלינות מקצועיות קריטיות להצלחת הפרויקט". ליכטנפלד הוסיף עוד כי המנהלת לא למדה באופן יסודי תחומים חיוניים, ולא קיימה דיונים מהותיים. "לחלק מאנשי המקצוע יש תחושה כי אין ביכולתם לקיים דיונים ברמה המקצועית הנדרשת ולתת ביטוי ללבטים מחד ולמקצועיותם מאידך. חלקם לא מרגישים שותפים לפרויקט", כתב.
בשלב מסוים אכן הודח בן-דוד, ועמו רכזת תחום החינוך בעמותה, מירב בועז. על רקע מצב הפרויקט התגברו המתחים בעמותה, וחלק מהחברים פנו לנאור וטענו בפניו כי המנכ"ל סיני שוגה בבחירת יועצים חיצוניים לא מקצועיים, שעלו לעמותה כסף רב.
בסופו של דבר יצא פרויקט החונכות של העמותה לדרך בסוף השנה שעברה, כשאת קמפיין הערכות מובילים סלבריטיז צעירים כאגם רודברג ומיכאל הנגבי. הקמפיין הזה, שהצטרף לקמפיין האחרון של העמותה ("תאונות דרכים זה לא גורל") - בכל אחד מהם הושקעו למעלה ממיליון דולר - הוא בעיני חלק מהפורשים ביטוי נוסף לנטייתו של נאור לקו יחצ"ני מדי ולא-בהכרח אפקטיבי. הקו הזה מפרסם היטב את העמותה ואת נאור, אך לדעתם מקדם את המלחמה בתאונות מעט פחות.
ד"ר גדעון פינדלר, למשל, סירב להתייחס לנסיבות עזיבתו את העמותה, אולם על הקמפיין האחרון אמר כי "זו הרבה מהומה על לא מאומה. אני הייתי פועל יותר מאחורי הקלעים, ומנסה להשקיע כספים באופן מעשי יותר. לקרוא לאמץ תוכנית לאומית זה דבר חיובי מאוד, כמו כל דבר נגד תאונות, אבל הייתי מעדיף דרך פחות דרמטית, שיש גם משהו בסופה. כעת זה נראה יותר כיחסי-ציבור לעמותה, ופחות כמשהו שיניב תוצאות מעשיות".
"למדינה נוח שיש אבי נאור"
עיקרו של קמפיין ה"גורל-מחדל" הוא בהטלת האחריות לתאונות הדרכים על הממשלה במקום על "הגורם האנושי", ודרישה ממנה לאמץ תוכנית לאומית למלחמה בתאונות. לכאורה, יוצא כאן נאור נגד הרשויות, אולם בה-בעת מוזמנים ראש הממשלה ושאר האחראים לטיפול בבעיה לכנסי העמותה, מתחבקים עם נאור וזוכים שם לכבוד הראוי. הגיעו הדברים לידי כך שבמהלך 2004 (ראו מסגרת) שקד צוות של העמותה על הכנת תוכנית לאומית למלחמה בתאונות דרכים, שאותה תכנן נאור להגיש לממשלה לביצוע - רעיון שנגנז לבסוף.
בעמותה הסבירו בעבר כי עבודה משותפת עם הרשויות יעילה בהרבה ממחאה חיצונית וקיצונית, אולם יש גם מי שטוען כי יש כאן הגזמה לצד השני. "זה אבסורד", סבור לב-ארי. "כשאתה מתחיל לנהל רומן עם השלטון, נוצרת בעיה. יש הבדל בין ריקוד פסדובלה, טנגו וסלואו - והריקוד של אבי עם השלטון נהיה ריקוד סלואו. הם מחובקים ולא יכולים להיפרד. ככל שאתה מחובר יותר, יכולתך להעביר ביקורת יורדת. אתה הופך למעשה לחלק מהמערכת".
המדינה מנצלת את אור ירוק כדי להתנער מאחריות?
"אני לא יודע אם זה בכוונת מכוון, אבל תוצאתית יש פה שימוש. כשמפכ"ל המשטרה צריך היום לשקול איך לחלק את התקציב שלו, אז אם בעבר הוא היה צריך לשים כמה מיליונים בצד לרכישת ניידות, היום הוא אומר, 'רכישת ניידות? זה בכלל אבי נאור'. הוא מתחיל להרגיש שהוא פטור מאחריות לעניין הזה. בדין-ודברים שניהלנו עם המשטרה, התיאבון שלה כל הזמן רק גדל: פתאום הם רצו לא רק את הרכבים אלא גם את הצ'קלקות, ואחר-כך את הלבוש והציוד למתנדבים. בקיצור - תקנה לנו משטרה קומפלט. והעמותה הסכימה להכול".
"למדינה נוח שיש את אבי נאור", אומר פורש אחר, "הממשלה נותנת לאבי להוציא כסף ומרעיפה עליו כבוד - אבל נותנת לו לעבוד לבד. בכל מה שנעשה הם לא השקיעו כספים נגדיים, כפי שהובטח. המשטרה מתייחסת לעמותה כאל פרה חולבת".
גם בקרב פורשי העמותה אין מחלוקת על מידת נדיבותו הכספית של נאור. כל חברי העמותה שהתראיינו לכתבה הביעו הערכה רבה לנכונותו לתרום הרבה כל-כך מכספו ומזמנו לטובת המאבק בתאונות. "אבי הוא נדבן מאוד גדול, אני לא מכיר מישהו שתרם כאלה כמויות של כספים גם אם הוא היה עשיר מאוד", אומר גלעד.
ועדיין, חברים בעמותה סברו שההישענות על מממן יחיד אינה בריאה. לאחת מישיבות העמותה הגיעו בני-זוג, אשר שמם שמור במערכת. רצונם של בני-הזוג לתרום למלחמה בתאונות הדרכים לא זכה להיענות ו"נפנפו אותם", כדברי חלק מהפורשים. נאור לא קיבל בברכה את האפשרות שלא יהיה המממן הבלעדי. היו מי שניסו לדבר על לבו של נאור. "רצינו לבחון טוב יותר את האפקטיביות של הוצאת הכספים, אבל אבי לא היה פתוח לביקורת", אומר אחד החברים.
איך הוא הסביר את הסירוב לצרף תורמים חדשים?
גלעד: "הוא אמר, 'אני לא רוצה שיבוא מישהו ויתרום 100 אלף דולר ואז יגיד לי מה לעשות עם כל המיליונים שתרמתי. הוא רצה להיות בעל הדעה היחידה, ולשם כך צריך להיות בעל המאה".
"היום אני לא שם, וזהו"
בהדרגה הרגישו חברי העמותה כי תפקידם הולך ומצטמצם. בקשותיהם לעיין ביומן הפגישות של המנכ"ל ולהצטרף לחלק מהפגישות - נדחו. הצעותיהם לעשות שימוש שונה בכסף התקבלו, לטענתם, בביטול. אחת לחודש הם התכנסו לישיבת דירקטוריון, ובה, אומר גלעד, "היינו אוכלים בייגלעך, רואים מצגות פאואר-פוינט, והולכים הביתה אחרי שהצבענו על משהו שלא היינו מעורים בו. מצאתי את עצמי נלחם על הזכות להילחם בתאונות דרכים. סיני אמר לי, 'אבי החליט - מי שרוצה להיות צמוד אליו, שילך אחריו באש ובמים, ואם לא - מוטב שייקח את הרגליים וילך'.
"היו כאלה שהורידו ראש ואמרו, 'הוא צודק - הוא בעל המאה, שיעשה מה שהוא רוצה'. והיו כאלה שלא ראו בכסף את חזות הכול, ואמרו שלא ייתכן שאחרי חמש שנים של פעילות בועטים בנו ואומרים לנו לשבת כמו מומיות בישיבות דירקטוריון.
"אחד האנשים שהכי הערכתי היה בני לוין. הוא איש רציני וגם בעל-ממון, והוא פרש ראשון, כשהסיבה הרשמית היא שהוא היה עסוק בפעילויות אחרות (לוין: "אני ממש לא יכול להסביר לכם למה עזבתי את העמותה. עשיתי מה שעשיתי בהתחלה, היום אין לי שום דבר להגיד לכאן או לכאן").
הפיצוץ היה בלתי נמנע. קבוצת "המורדים" ביקשה להיפגש עם נאור באופן בלתי פורמלי, וללבן את הדברים, אולם לדבריה הוא סירב.
נאור, לדברי מתנגדיו, הציב להם אולטימטום: או שהם יפרשו, או שהוא יפרוש מהעמותה. בסופו של דבר, הם החליטו לוותר ולפרוש. "גם אם הייתה לנו אפשרות חוקית לנפנף את אבי מהעמותה", אומר אחד מהם, "זה פשוט הפך לעסק לא נעים וכוחני, שלא התאים לנו".
"ראיתי שאנחנו הולכים בעצם לשרת מגלומניה אישית, שגם אם היא משרתת מטרה נאצלה, הדרך שבה היא נעשית פסולה", אומר לב-ארי. "אמרתי לאבי בשיחתנו האחרונה, 'שמע, זיהיתי את זה לפני הרבה מאוד זמן, ואני מצטער לגלות שצדקתי. לקחת מעשה של קבוצה שלמה, והפכת אותו למין מסע להאדרה אישית, כדי להיות עוד עשר-עשרים שנה מקבל פרס ישראל על מפעל-חיים פילנתרופי - 'המיליונר שהקדיש את חייו למלחמה בתאונות הדרכים'. אין לי דבר נגד זה, בתנאי שאתה לא דורס אנשים ופועל בדרך מכובדת ונעימה. חבל".
מי שעוד אינה פעילה כיום בעמותה, שהייתה אמורה להיות פרויקט חייה, היא יונה נאור. "אני הקמתי את 'אור ירוק', היום אני לא שם וזהו", היא עונה לשאלה מדוע פרשה מפעילות. "זה היה החזון והחלום שלי, אבל אני לא רוצה להשמיץ אנשים. אני לא רוצה לחטט בדברים האלה. אם אתה רוצה אינפורמציה נוספת, יש מספיק אנשים שעזבו יחד איתי את העמותה. היינו חבורה נפלאה".
את עדיין פועלת בתחום הבטיחות בדרכים?
"לא. זה מאוד אכפת לי, אבל מסיבות אישיות אני לא נוגעת בזה, למרות שהקמתי את העמותה מהמקום הכואב ביותר".
אבי נאור סירב להגיב לטענות שמועלות בכתבה.