כפי שפרצה "במפתיע" האינתיפאדה בשטחים בדצמבר 1987, אחרי שנשמעו אזהרות מפני חבית חומר נפץ שדי בגפרור כדי להצית אותה - כך נראה מצב השכונות הערביות בלוד, ולא רחוק מכך גם ברמלה ועכו. המצב הזה, של סוללת זבל המפרידה בין הווילות של מושב ניר צבי המבוסס לשכונת פרדס שניר בלוד, שרובה היא בנייה בלתי חוקית וחסרת תשתיות - יתפוצץ לנו בהכרח בפנים.
הכפרים הבלתי מוכרים, בעיקר של בדואים, מרביתם בנגב ומיעוטם בגליל - היא תופעה ידועה שזכתה לפרסום, אבל למי באמת אכפת. אז יש כמה מאות פחונים שלא מחוברים לחשמל, וילדים שהולכים בבוץ לבית הספר. זה רחוק מהעין, ורחוק מהלב. והם בכלל בדואים, נוודים, מה הם צריכים ביוב ומים זורמים?
גם על ערביי מזרח ירושלים אנחנו מצפצפים. כן, אנחנו בעד ירושלים המאוחדת בירת ישראל לנצח, אבל 200 אלף ערביי מזרח העיר, שלצערנו נמצאים שם ואפילו על הר הבית, הם מעין תופעת לוואי מטרידה לעיר הקודש. ואולי בכלל נוציא את רובם מחוץ לגדר (וזאת מבלי לחלק חלילה את ירושלים), אז מדוע להשקיע שם בתשתיות? אין צורך. הם לוקחים ביטוח לאומי, זה מספיק.
הערים הערביות גם הן לא ממש מעניינות אותנו. הן לא בין גדרה לחדרה, אין לנו מה לחפש שם, ואם צפוף להם - שיבנו לגובה סוף סוף, או שיפסיקו להביא שבעה ילדים. את הגבעות המוריקות של הגליל אנחנו שומרים למצפים ולגבעת מכוש ד'.
אבל איזו הצדקה יש לנו, איזה תירוץ אפשר לדלות, לשכונות שלמות בנות אלפי אזרחים, במרחק 20 דקות מת"א, שנמצאות לידנו ובתוכנו, וימשיכו להימצא בתוכנו גם לאחר חלוקת הארץ וחילופי שטחים? שכונות שאין בהן כביש, קופת חולים, בית ספר, שירותי תברואה, ביוב. שלא לדבר על מדרכות, תאורת רחוב, גינון ומתנ"ס. בתים שאין להם כתובת. אין רחובות. אין זכר במפה.
את הבית של מאהא אל-נאקיב מלוד לא פשוט למצוא. איפשהו, לפני שכונת גני אביב שעל טהרת היהודים, קרוב לפסי הרכבת, מצד ימין. אין הרי כתובת. דרך עפר צדדית סוטה מהכביש, ואחרי ערמות הזבל מתגלים מספר בתים. וכאן באה ההפתעה: לא מדובר בבית מאולתר עם גג מפח, או בית אבן ערבי ישן. גב' אל-נאקיב, 34, אם לשלושה, לא עונה על סטיגמת הפאטמה, של ערבייה עבת בשר עם כיסוי ראש. מדובר בווילה נאה וחדשה בת שתי קומות, אומנם עם אוכף סוס שמונח על המעקה, אך מצוידת ומרוהטת בסגנון מודרני, ובאישה מוסלמית חטובה, לבושה בגופייה ומכנסיים, אקדמאית, דוברת עברית רהוטה ונטולת רגשי נחיתות.
אל-נאקיב, עד לא מכבר רכזת שטח של עמותת שתיל, המייעצת לעמותות למען שינוי חברתי, גרה בבית שנבנה בבנייה בלתי חוקית, נהרס על-ידי עיריית לוד ב-1999 ונבנה מחדש. הקרקע עליה בנוי הבית רשומה בטאבו על שם משפחת אל-נאקיב, אך מוגדרת בתוכנית המתאר מאז ומתמיד כקרקע חקלאית. כל ניסיונות המשפחה והשכנים להביא להכרה חוקית במעמדם, גם בתמורה לתשלום, כשלו. אין להם לאן ללכת. אין להם מקום אחר.
מתקרת הווילה של אל-נאקיב משתלשלים חוטי חשמל חשופים, ללמדך שמשהו בכל זאת מוזר פה. בתי השכונה מחוברים לתשתית החקלאית הסמוכה, לאותה נקודת מים וחשמל. בזק, אגב, הסכימה לחבר את הבית. גם צלחות לוויין יש בשפע באזור. מסלון הבית נשקף נוף מתחלף: כל שתי דקות חולפת רכבת, באחד הצמתים העמוסים של רכבת ישראל. המרחק בין הבית לפסים לא עולה על 20 מטר. מסביב - זוהמה. ערימות זבל ופסולת מכל סוג - חוץ מבקבוקים של פחות מליטר וחצי. חוק הפיקדון עובד.
"מקום המדינה ועד שנת 2001 נבנו רק 170 יחידות דיור חוקיות לערביי לוד. מאז 2001 הוחל בבניית שכונת נווה שלום, ובשלב א' שלה הוקמו כ-50 יח"ד. זאת, למרות שבדואים רבים היגרו לעיר מהנגב, בעיקר בשנות ה-80, והם מהווים כיום כמחצית מערביי לוד. מדובר באוכלוסיה חלשה, צעירה, המתגוררת על קרקע חקלאית ללא שום שירותים עירוניים, ומהווה כר פורה לפשע וסמים", אמרה אל-נאקיב. "חלק מהבתים אף נדרשים לשלם ארנונה, למרות שאין אפילו שירות בסיסי של פינוי אשפה. החיבור לביוב הוא פיראטי. בשכונת פרדס שניר לבדה ישנם 1,500 בתים כאלה. כ-40 בתים נהרסו ע"י העירייה, ו-400 צווי הריסה הוצאו ועוד טרם בוצעו, מאחר והבתים מאוכלסים ומחכים לכתב אישום".
לטענת אל-נאקיב, מקובלת בלוד שיטה של תשלום קנסות "בתמורה" לאי ביצוע צו הריסה למבנה בלתי חוקי. "אני אישית שילמתי 40 אלף שקל קנס לוועדה המחוזית מרכז, וידוע לי על רבים אחרים שמשלמים בלית ברירה סכומים זהים, בעיקר לעירייה שבפשיטת רגל, מחשש להישאר ללא קורת גג", היא אמרה.
בעניין זה מסרה עיריית לוד בתגובה, כי הטענה על קיומו של תשלום מסוג זה משוללת כל יסוד ואף גובלת בהוצאת דיבה: "מדובר בהאשמה חמורה ביותר, שמקורה ככל הנראה ברכילות זולה. האשמה זו צריכה להיבדק במשטרה, ואם חלילה הדבר נכון ולו אף במקרה בודד אחד, ישמח ראש העיר באם עיתונכם יסייע לעירייה ו/או למשטרה לגלות במי מדובר".
לוד מונה 74 אלף תושבים, 26% מהם ערבים. במועצת העירייה 19 חברים, שלושה בלבד ערבים. בעיית הבתים הלא חוקיים אינה מסתכמת בבנייה חדשה יחסית בניגוד לתוכנית המתאר - גם חלק מהבתים שנבנו עוד לפני 1948, שבהם גרו משפחות דורות על גבי דורות - לא מופיעים על המפות של ה"יאהוד".
ד"ר חיים יעקובי, אדריכל ומתכנן במקצועו, חקר במסגרת עבודת דוקטורט את העיר לוד, על שלל בעיותיה החברתיות והדמוגראפיות. לדבריו, "לתהליכים הדמוגראפיים בלוד יש ביטוי מרחבי מובהק, המאופיין בתבנית סגרגטיבית, בה קיימת דומיננטיות של האוכלוסיה הערבית באזוריה הצפוניים והמערביים של לוד, בעוד האוכלוסיה היהודית מתגוררת בעיקר באזור הדרומי והמזרחי. במתחם הצפוני של העיר, הכולל את אזור התעשייה ואת שכונת נווה ירק, ובמתחם המערבי, הכולל את שכונת פרדס שניר ושכונת הרכבת, מהווה האוכלוסיה הערבית רוב ניכר (מעל 90%), וזהו אף האזור בו מרוכזת כמחצית מהאוכלוסיה הערבית בעיר. גם בשכונת רמת אשכול הצמודה למרכז העיר ניתן להבחין בתהליך כניסתם של ערבים לשכונות שהיה בהן רוב יהודי ניכר עד לראשית שנות ה-80".
לדברי יעקובי, יחסי האוכלוסיה הערבית בלוד עם רשויות השלטון, הבעיות המאפיינות את האוכלוסיה הזו והיחס הגזעני של השלטון, הן מיקרוקוסמוס של יחס המדינה לאזרחיה הערבים בכלל.
שכונת הרכבת בלוד, הידועה לשמצה בפשע וסמים (שם נערך המבצע המתוקשר של המשטרה למיגור ה"כספומטים"), היתה פעם אחת משכונות היוקרה של ארץ ישראל המנדטורית, ובה התגוררו קצינים בריטיים. גם בשכונה זו בתים שנבנו לפני הכרזת המדינה ושאינם מוכרים - השירותים ניתנים בשכונה היהודית הסמוכה. סאמי אבו-שחאדי, יליד שכונת הרכבת, אומר, שבילדותו הדבר נראה לו טבעי ומובן מאליו - שאם צריכים קופת חולים הולכים לשכונה היהודית, ולבית הספר צועדים חצי שעה בבוץ. "אין פלא שתמצא יותר בוגרי בתי ספר מלוד ורמלה בבתי הכלא מאשר במוסדות להשכלה גבוהה", אמר. בלוד אין בתי ספר מעורבים ליהודים וערבים, וחינוך סביר ניתן לקבל רק בבתי הספר הפרטיים, אך צריך פרוטקציה כדי להתקבל אליהם - 80 תלמידים בשכבה בלבד.
מעברה השני של שכונת גני אביב החדשה, אותה הקים הקבלן דודי אפל, משתרעת שכונת פרדס שניר. הכביש שמוביל לשכונה, רח' מיכה רייסר, מסתיים בקצה השכונה, ולא ממשיך לתוככי פרדס שניר. התחושה במקום היא של שכונת עוני בעולם השלישי: גבול השכונה הוא סוללת פסולת ארוכה, עליה קופצים הילדים היחפים. הסוללה מפרידה בין "לוד" לבין מושב ניר צבי, שבתיו הקיצוניים רחוקים רק 200 מטר מהשכונה. חברי המושב התלוננו על גניבות, וכך נותק פיזית הקשר בינו לשכונה. הבנייה בפרדס שניר צפופה מאוד, המראה הוא של עוני עלוב. בחורף מתמלאות סמטאות השכונה בבוץ, ועל תחבורה ציבורית אין מה לדבר. לא מפתיע שקם בשכונה מרכז גדול, ויש אומרים קיצוני, להפצת האסלאם.
לשכונה לא מוכרת נוספת אין אפילו שם. תושביה מכנים אותה נווה עתיד (דהמשאש). מדובר ב-73 משפחות, המונות כאלף תושבים (אזרחי מדינת ישראל), הממוקמות במשולש שבין כביש 44 (יפו-רמלה), מסילת הרכבת ורח' החשמונאים ברמלה. אלפי כלי רכב עוברים בכביש הסואן בכל יום, ולא יכולים לנחש מה מתרחש מתחת לאף. מזבלות בכל פינה, בתים רעועים ותנאי מחייה לא אנושיים.
אף רשות מקומית אינה מכירה בשכונה - לא רמלה ולוד השכנות, וגם לא מועצה אזורית עמק לוד, אליה משויכת השכונה מוניציפאלית. כניסה אחת לשכונה, מלוד, היא בדרך עפר שחוצה את המסילה, ולרכבת ישראל יש תוכנית להמשיך דרומה את בניית החומה משני צידי המסילות, ובכך לחסום את הכניסה; כניסה שנייה, מרמלה, צפויה להיחסם גם היא עם הקמתו המתוכננת של מתחם מכבי, שכונה חדשה של רמלה. "איך הם מצפים שניכנס לביתנו? בהליקופטר?", שואל יו"ר ועד השכונה, ערפאת איסמעיל. "מדובר בשטח של 160 דונם, הרשומים בטאבו כקרקע פרטית על שם התושבים, אך מוגדרים כקרקע חקלאית. לא מדובר כאן בפולשים, אלא באזרחים המתגוררים במקום 54 שנה, ומבקשים לחיות חיים נורמליים. תוכנית המתאר שבתהליכי אישור, לה/1100, עומדת רק להחריף את מצבנו ולנתק אותנו מכל דרכי הגישה", אמר איסמעיל.
לדברי איסמעיל, תושבי השכונה משלמים למועצה האזורית עמק לוד ארנונה על הקרקע החקלאית ועל מבנים חקלאיים, אך לא מקבלים כל שירות שהוא. הפתרון המועדף על תושבי השכונה הוא הכרה כיישוב חקלאי עצמאי במסגרת המועצה האזורית עמק לוד.
ראש המועצה האזורית עמק לוד, מנשה משה, דוחה את טענותיו של איסמעיל. משה אמר ל"גלובס", כי הקרקע אומנם שייכת לתושבים, אך מדובר בקרקע חקלאית שאין בה הכרה תכנונית, ולכן השכונה נבנתה שלא כדין. לדבריו, לא מדובר ב-73 משפחות אלא בהרבה פחות, ולתושבים יש עניין לנפח את המספרים כדי להעצים את הבעיה.
לדברי משה, "בשבילנו המצב הזה לא קיים. לא ניתן להכשיר בנייה בלתי חוקית. עליהם לפנות למדינה, ואם המדינה תסכים להכשיר את הטריפה - בבקשה. הפתרון הראוי הוא סיפוח ללוד או לרמלה, משום שסגנון החיים שלהם שונה מאוד מסגנון יישובי המועצה האזורית". בנוגע לדרישת התושבים להכיר בהם כיישוב חקלאי עצמאי, אמר משה, כי התושבים אינם חקלאים ואין להם קרקע מתאימה לחקלאות, ולכן הדרישה חסרת בסיס.
לא הכל פסימי. תוכנית מתאר חדשה ביוזמת משרד השיכון, לד/1300, מבקשת להסדיר, באיחור ניכר אך ברצינות, את מעמדה של השכונה הלא-מוכרת הבעייתית ביותר: פרדס שניר בלוד. שטח השכונה הוא 950 דונם ובה 3,500 יחידות דיור, ממערב למסילת הרכבת לוד-ת"א. התוכנית מציעה שינוי אזור שייעודו חקלאי/נוף כפרי פתוח, לאזור עירוני. השטח חולק ל-6 מתחמי תכנון, המקודמים במקביל בלי תלות בין המתחמים, ובתאריך 7.11.2001 החליטה הוועדה המחוזית מרכז להפקיד את התוכנית בתנאים. התוכניות שהועברו להפקדה לא תאמו את המצב הקיים בשטח, בשל הבנייה הבלתי חוקית, וכך חלפו השנים עד שהוועדה המחוזית דנה שוב בתוכנית, ב-28.3.2005, והחליטה להפקיד אותה בתנאים, ביניהם אישור נספח מים וביוב ע"י משרד הבריאות, ואישורים אחרים ממשרד התחבורה. אחת ההקלות שניתנו היא אפשרות לבנייה במרחק 5 מטרים מגבול רצועת המסילה.
לדברי משרד הפנים, לא ניתן כיום להקים בפרדס שניר מבני ציבור ולפתח תשתיות כגון מערכת ביוב, כבישים וחשמל, משום שאין תוכניות מאושרות. המשרד מכיר בכך, שבמשך עשרות שנים מתגוררים אלפי תושבים במבנים בלתי חוקיים ובתנאים קשים, דבר הפוגע גם בערכים חברתיים.
יו"ר הוועדה המחוזית, ד"ר שוקי אמרני, קיים סדרת פגישות עם מנהלי מחוז המרכז של משרדי הממשלה, עיריית לוד, מפקד מחוז המרכז במשטרה ונציגי השכונות, במטרה למצוא דרך להכשיר בדיעבד את הבנייה ללא תוכנית מאושרת, ולאפשר את תחילת עבודות הפיתוח.
מליאת הוועדה המחוזית בחנה את מכלול השיקולים ואת העמדות השונות, והחליטה להפקיד את התוכנית, תוך קביעת תנאים מינימליים המביאים לביטוי מירבי את המציאות הקיימת בשטח. כן הוחלט על מינוי צוות מלווה שיעקוב אחר הביצוע, במטרה לסיים ההליכים להפקדת התוכנית במהירות ולאפשר הקמת מבני ציבור, כבישים ותשתיות עירוניות.
אמרני: "אין ספק שמדובר בהחלטה חריגה של הוועדה המחוזית, המנסה לתת מענה תכנוני למצב קיים. שקלנו את מכלול השיקולים ובפרט את האינטרס הציבורי הנובע מהצורך להביא לסיום מציאות, שבה אוכלוסיה גדולה מתגוררת וחיה במבנים לא חוקיים כדבר שבשגרה. מצב זה הוא פגיעה חמורה בשלטון החוק וערכים חברתיים חשובים".
עם זאת, המחוזית קובעת, כי יהיה צורך בהריסת מבנים המצויים על קרקע המיועדת לתשתיות וצרכי ציבור, ושללא הריסתם אין סיכוי לפיתוח השכונה. נציגים מתושבי השכונה התחייבו לדאוג לפינוי שטחים אלו ושמירתם מפולשים.
הדרך לאישור התוכנית ומתן היתר ראשון אינה קצרה: הוועדה המקומית לוד תצטרך לאשר תוכנית בינוי שלמה, אשר תציג קווי בניין לכל אחד מהמגרשים, פתרונות נגישות וחניה, מפלסי פיתוח, פתרונות ביוב, ניקוז, אשפה וכיו"ב, לרבות בחינת הצורך בתוכנית איחוד וחלוקה. בתחום שבין 5 ל-40 מ' ממסילת הרכבת יוגש דו"ח אקוסטי לאישור המשרד לאיכות הסביבה, שמסקנותיו יכללו בהיתר הבנייה. עיריית לוד מסרה בעניין, כי הוועדה המקומית, שבראשה עומד ראש העיר, תעשה כמובן את כל הנדרש כדי לקדם את תוכנית לד/1300, בהתאם להנחיות והמלצות הוועדה המחוזית.
יזם התוכנית, משרד השיכון, העביר ב-26.7.05 לוועדה המחוזית את התוכניות המתוקנות, לקראת הפקדתן. עם זאת, לדברי אמרני לא ניתן להעריך מתי יחלו העבודות בשטח, מאחר וההליך התכנוני כולל דיון בוועדה לקרקע חקלאית ושטחים פתוחים בטרם הפקדתה, וגם לאחר ההפקדה יתקיים הליך של התנגדויות.
עיריית לוד: נהרוס כל אבן בלתי חוקית
עיריית לוד מוסרת בתגובה לכתבה: "חרף הבעיות התקציביות הקשות, עושה עיריית לוד כל מאמץ כדי למצוא מקורות מימון במטרה לפתור את הבעיות שמהן סובלים תושבי השכונות מהמגזר הערבי, שקופחו והוזנחו במשך עשרות שנים. בעניין זה עושה העירייה כל שביכולתה כדי לצמצם פערים, לבצע אפליות מתקנות ולבנות יסודות של שוויון, במטרה לפתח שכונות חדשות ולמצוא פתרונות דיור מודרניים.
"לצורך העניין מקדמת עיריית לוד בהנחיית ראש העיר בני רגב, תוכנית ייחודית (לד/1300), שנמצאת כיום בהליכים מתקדמים בוועדה המחוזית, שתאפשר בין היתר הכשרתם של כ-3,000 יח"ד במגזר הערבי, לרבות הבנייה הבלתי חוקית. כאשר תושלם התוכנית, בכפוף לכל הקריטריונים הנדרשים, היא תצא אל הפועל בתוך זמן קצר.
"פתרון לא יוכל להתבצע אלא במסגרת תוכנית שבה יהיו שלובים משרדי הממשלה השונים, תוך ראיית והכרת הנושא כבעיה לאומית ובכפוף לתוכנית עבודה מפורטת שתעניק טיפול יסודי ושורשי. יש לציין את תמיכתם של משרד ראש הממשלה ושל שר הבינוי והשיכון, יצחק הרצוג, בקידום התוכנית, לרבות הקצאת תקציבים בלתי רגילים לכבישים, מדרכות, תאורה ותשתיות.
"לצד הדאגה וחיפוש פתרונות למצוקות הדיור במגזר הערבי בלוד, נוקט ראש העיר רגב במדיניות בלתי מתפשרת נגד עבירות בנייה. הבנייה הבלתי חוקית, שרובה בוצעה על קרקעות מדינה, הינה תופעה שהגיעה בעבר למימדים מדאיגים, ורגב בלם אותה כמעט לחלוטין. עשרות צווי הריסה הוצאו, ולמעלה מ-35 בתים בלתי חוקיים נהרסו. צוות פיקוח בנייה מיוחד, המורכב מאנשי מינהל, משטרה ועיריית לוד, מסייר בקביעות וכנגד כל התחלה של בנייה בלתי חוקית נרשמים צווי הריסה מינהליים ומתבצעות הריסות.
"רגב הודיע לא אחת ובאופן חד-משמעי לנכבדי המגזר הערבי, עמם נפגש יחד עם מפקד המחוז, ניצב בני קניאק, כי יהרוס כל אבן שתונח לצורך בנייה בלתי חוקית, וכי בעניין זה לא יהיו שום פשרות. בשנים 2003/4 הוגשו 91 כתבי אישום, מתוכם ניתנו 39 גזרי דין הכוללים צווי הריסה. בשנים אלו נחתמו 37 צווי הריסה מנהליים, מתוכם בוצעו 24 (הריסה אחת במגזר היהודי). בכל המקרים מדובר בהריסת מבנים בשלבי בנייה ראשוניים. בשיתוף המשטרה בוצעו עשרות הריסות נוספות לאחר הידברות ובהסכמה עם הבונים".