"השוחד יעוור עיני פיקחים ויסלף דברי צדיקים". (שמות כ"ג, ח).
"אין צורך לומר שוחד ממון; אפילו שוחד דברים אסור. כגון: שמואל שעבר פעם אחת על הגשר. בא אדם אחד ונתן לו את ידו. אמר לו: למה באת לסמכני? אמר לו: יש לי דין אצלך. אמר לו: פסול אני לך לדין". (כתובות ק"ה).
שופט שאל נאשם שהובא לפניו: ממה אתה מתפרנס? השיב לו: "מסתובבים, מסתובבים". אמר השופט: " הנה אתה יושב כאן, אני יכול להתפרנס אם אסתובב סביבך?" השיב האיש: "לא כך. יישב נא כבוד השופט במקומו וירשה לי להסתובב סביבו. שנינו נתפרנס מזה ברווח". (סיפור ערבי).
יהושע בן-ציון: הראשון
יהושע בן-ציון נחשב לעבריין הגדול והכבד, שמשפטו היה לסמל המלחמה בעברייני "הצווארון הלבן", ובו זמנית גם לתיחכומם כי רב.
בן-ציון, עו"ד במקצועו, בהיותו מנהל כללי של בנק ארץ-ישראל-בריטניה, שהיה בבעלות נחום ויליאמס, אבי רעייתו של בן-ציון, "ניקז" (כך במקור), כלומר גנב, באמצעות ארבע עיסקאות 47 מיליון דולר מנכסי הבנק. באוגוסט 1974 נתפס הבנק על ידי בנק ישראל ובן-ציון הועמד לדין. ב-1975 נגזרו על בן-ציון 12 שנות מאסר, והוטל עליו קנס של 25 מיליון לירות דאז.
באוגוסט 1977 החליט ראש הממשלה, מנחם בגין המנוח, שבאותה עת היה גם שר המשפטים, למנות את פרופ' עזרה זוהר לבדוק את מצבו של בן-ציון, שהתלונן על חולאים קשים ורבים. בממצאיו קבע זוהר, כי "מדובר באדם חולה מאוד, שתוחלת חייו היא קצרה גם בתנאים הטובים ביותר". בגין שלח את חוות הדעת לנשיא דאז, אפרים קציר, שחתם על חנינה מטעמי בריאות. בסך הכל ישב ב-ציון, שעודנו בין החיים עד 120, שנתיים ושבעה חודשים.
את הקנס לא שילם. תביעת מס הכנסה גם היא לא שולמה. הוא הוכרז פושט רגל, המדינה מינתה נאמן ויחד עם האפוטרופוס הכללי מתנהל מאז מרדף אחרי הכספים.
מיכאל בן-צור: הזעזוע
סמוך לפרשת בן-ציון, הזדעזעה צמרת המדינה כאשר התגלה, כי אחד מבכיריה, מיכאל צור, נאשם בקבלת שוחד, מירמה, מעילה באמון ועוד. צור, כך בפסק הדין, "מילא תפקידים ראשונים במעלה": מנכ"ל החברה לישראל, יו"ר ומנכ"ל צים ובתי הזיקוק.
ב-1976 פסק בית המשפט העליון, כי בדרכי תחבולות, הסוואת פעולות, טשטוש עקבות, חוזים פיקטיביים ורישומים כוזבים, העביר צור מיליונים רבים של דולרים לחשבונותיו הבינלאומיים של ד"ר טיבור רוזנבאום, בעליו של אינטרנשיונל קרדיט בנק בג'נבה, שהיה אחד ממשקיעיה העיקריים של החברה לישראל דאז. האשמה הכבדה ביותר היתה קבלת שוחד ממשקיעים גרמניים, והעברת כספי בעלי מניות אל כיסו שלו.
גזר הדין: 15 שנות מאסר. צור ישב בכלא. שוחרר, ניסה להשתלב בעסקים, ונפטר תוך כדי שבתו בבית קפה ירושלמי.
ברוך אבו-חצירא: ה"באבא"
ברוך אבו-חצירא, הידוע כיום כ"באבא ברוך", שימש ב-1976 כממלא מקום ראש עיריית אשקלון בשכר, ובתפקיד יו"ר הוועדה המקומית לתכנון ובנייה. באותה שנה פירסמה עיריית אשקלון מיכרז למכירת 35 דונם קרקע, במטרה להקים עליה מרכז ספורט ומועדון קהילתי.
על פי כתב האישום, קיבל אבו-חצירא יחד עם מהנדס העיר, איזידור ליבוביץ, שוחד מהקבלן יחזקאל אלעני בסך 110 אלף לירות, כדי שיסייע לו לזכות במיכרז לבניית מרכז הספורט. עוד קיבל שוחד בסך 40 אלף לירות מהקבלן עמרם רחמים, ועוד 100,000 לירות מקבלן אחר.
בית המשפט גזר על אבו-חצירא חמש שנות מאסר בפועל וקנס של 365 אלף לירות. אבו-חצירא עירער לבית המשפט העליון על חומרת העונש, בעוד שהמדינה עירערה על קולת העונש. שני הערעורים נדחו.
אהרון אבו-חצירא: העדתי
אהרון אבו-חצירא הורשע בתקופת היותו חבר הכנסת התשיעית באשמת גניבה על ידי מנהל, ובקבלת דבר במירמה בנסיבות מחמירות. אחרי הליך ממושך גזרה עליו השופטת ויקטוריה אוסטרובסקי-כהן 30 חודשי מאסר. בית המשפט העליון קיבל את ערעורו של אבו-חצירא, והפחית את עונשו לשלושה חודשי מאסר בפועל, והיתרה על תנאי.
השופט דב לוין אמר בהחלטתו: "השמירה על טוהר המידות בשירות הציבור מחייבת הטלת מאסר למען ישמעו ויידעו, שיהיו אשר יהיו הנסיבות המקילות שבמקרה פלוני, שום עובד ציבור המועל בתפקידו אינו יוצא בעונש קל מזה". אבו-חצירא היה הראשון אשר ניסה לגייס את הנושא העדתי לעזרתו בעת ההליך הפלילי נגדו.
אשר ידלין: הנגיד
אשר ידלין, שהיה יו"ר מרכז קופת חולים בשנים 1976-1972, הורשע בבית המשפט המחוזי בתל-אביב בעקבות הודאתו בארבעה סעיפי אישום, לקיחת שוחד, קשירת קשר לביצוע עוון ושותפות למעשה עבירה. בית המשפט גזר עליו חמש שנות מאסר בפועל, וקנס בסך 230 אלף לירות או שנת מאסר תמורתן. על העבירה בקשר לחוק מס שבח מקרקעין גזר עליו בית המשפט ששה חודשי מאסר בפועל וקנס בסך 20 אלף לירות. כל הקנסות הצטברו לסכום של 250 אלף לירות.
בכתב האישום נאמר, שידלין קיבל בשנים 1976-1973 שוחד מעו"ד חיים גושן בסכום כולל של 80 אלף לירות במזומן. בנוסף קיבל שוחד מהמתווכת חוה ארליכמן בסכום כולל של 37,500 לירות. במקרה נוסף התחמק ידלין מתשלום מס שבח בגובה 102,200 לירות. ידלין נתפס ערב מינויו לנגיד בנק ישראל.
ידלין עירער לבית המשפט העליון על חומרת העונש, אך ערעורו נדחה. בדברי הסיכום אמרו השופטים יואל זוסמן, מאיר שמגר ומרים בן-פורת: "מי שמפר את האמון שניתן בו על ידי כך שהוא מנצל מעמדו ועמדתו לשם הפקת טובות הנאה אישיות פסולות, גורר עימו למדמנה לא רק את אלה שאתם קשר קשרים ואשר בפניהם הציב את נותן השלמונים כתנאי מוקדם להיענות לדרישותיהם.
"הפגיעה היא, כאמור, רחבה הרבה יותר. הפיקוח שביצועו נדרש מנושא המשרה במסגרת תפקידו, הופך נלעג, כספי הציבור משולמים לריק והגרוע מכל, צומחות ועולות אמות מידה מעוותות ביחסי האנוש וביחסיהן של רשויות הציבור והאזרח, שבהן טמונה סכנה לחברה כולה".
יאיר לוי: העיסקה
יאיר לוי שימש חבר הנהלה ומנכ"ל קרן חינוך של "אל המעין", עמותה שנתמכה בעיקר על ידי משרד החינוך, משרד הדתות ורשויות מקומיות. לצורך ניהולה פתחה העמותה חשבונות בבנקים שונים שלוי היה מורשה חתימה עליהם. בתחילת 1987 החל לוי למשוך צ'קים מחשבונות העמותה, זייף אותם בעזרת אשתו והפקיד אותם בחשבונו הפרטי, ובסך הכל 311,791.89 שקל. כאשר הועמד לוי לדין, הוא היה ח"כ מטעם ש"ס - הראשון מבין בכירי תנועה זו שהועמד לדין.
התביעה הציע עסקת טיעון לפיה יודה לוי באשמה, ועקב כך יוטל עליו קנס בסך 275 אלף, וכן ארבעה חודשי מאסר בפועל ומאסר על תנאי. השופט אריה סגלסון החליט שלא לאמץ את עיסקת הטיעון וגזר על לוי מאסר של שבע שנים, מתוכן חמש שנים בפועל והיתרה על תנאי, וכן קנס בסך 275 אלף שקל. על אשתו של לוי הוטלו עבודות שירות.
לוי עירער לבית המשפט העליון, שהחליט לקבל את ערעורו והעמיד את המאסר בפועל על ארבע שנים.
שמואל רכטמן: הדירה
בתחילת 1979 הרשיע בית המשפט המחוזי בתל-אביב את ראש עיריית רחובות, שמואל רכטמן, בקבלת שוחד. על פי כתב האישום מכר הקבלן גיבור לרכטמן דירת גג במחיר הקרן. כאשר רכטמן ויתר על הדירה, הוא דרש מגיבור תשלום של 70 אלף לירות בשלושה תשלומים.
בית המשפט גזר על רייכמן שלוש שנות מאסר וקנס בסך 70 אלף לירות או 10 חודשי מאסר בתמורה לקנס. בית המשפט העליון בהרכב השופטים משה לנדוי, מאיר שמגר ומרים בן-פורת, דחה את ערעורו של רכטמן.
רפאל לוי: המושל
רפאל לוי היה הממונה על מחוז ירושלים במשרד הפנים במשך שנים רבות. במסגרת תפקידו טיפל בהנפקת דרכונים, תעודות זהות, רשיונות אחזקת נשק ונושאי תכנון ובנייה בתפקידו כיו"ר הוועדה המחוזית. בעיני ערביי מזרח העיר הוא נחשב כמושל כל יכול.
ב-1987 הוגש נגד לוי כתב אישום באשמת לקיחת שוחד, קשירת קשר, הפרת אמונים, סחיטה באיומים, הברחה ועברות על חוקי המטבע. בית המשפט המחוזי בירושלים גזר עליו 3.5 שנות מאסר וקנס בסך 10,000 שקל או שלושה חודשי מאסר בתמורתם. לוי הודה רק בעבירות על חוקי המטבע.
בית המשפט העליון דחה את ערעורו של לוי. השופט דב לוין אמר: "השוחד הינו סכנה חברתית מאין כמוה. סימן היכר מובהק של משטרים לבנטיניים שחלילה לנו להדמות להם. רחמנות יתרה כלפי הפרט בכגון דהא, עלולה לעלות כדי התאכזרות לחברה כולה פן היא תשקע ביוון המצולה של שוחד ושחיתות"