השופט ד"ר גבריאל קלינג, מבית המשפט המחוזי בתל-אביב, הוא אימת המושבים בכל הנוגע להרחבות לפי החלטות המינהל 612 מ-1993 ו-737 שבאה במקומה ב-1996. בשורה של פסקי דין, בעיקר בפרשת מושב בארותיים, הוא יצא נגד מה שנראה לו, כסמכות לא חוקית שניתנה למושבים ולקיבוצים, על ידי המינהל, לקבוע מי יהנה מן המיגרשים המוזלים ששווקו על פי שתי ההחלטות.
בפס"ד בארותיים (ניתן בחודש מאי 97', ה.פ. 3496) אמר השופט קלינג: "מסקנתי היא, שהחלטה 737 בטלה, ככל שהיא מתייחסת להאצלת הסמכות למושב בארותיים".
הנימוק: "בהחלט ראוי וסביר שמגרשים יועמדו לרשות כל תושבי ישראל, ללא כל אפליה. אלא שההחלטה מי מהם יזכה במגרש נמסרה על ידי המחוקק למינהל מקרקעי ישראל ולא למושב. התנערות המינהל מסמכות זו והעברתה למושב, היא האצלה שהמינהל לא הוסמך לעשותה".
פסקי הדין של קלינג, אילו עמדו במבחן הערעור בביהמ"ש העליון, משמעותם, למעשה, ביטול ההרחבות במושבים על פי החלטה 737, במתכונת שבה נעשו עד היום.
בסוף השנה שעברה הפך בית המשפט העליון את פסיקתו של קלינג (39697). השופט תיאודור אור קבע, כי המושב קיבל "תפקיד של גוף ממליץ בלבד", וכי הכוח להתקשר בחוזה נשמר ונשאר בידי המינהל. במושבים נשמו לרווחה - עד השבוע שעבר.
בשבוע שעבר, בהקשר של מושב מגשימים (ה.פ 8595), הנחית קלינג על ההרחבות את אותה המכה - אבל מכיוון אחר לחלוטין.
מכיוון שההרחבות במושבים הן סוג של הקצאת קרקע הנעשית ללא מיכרז, ניתח השופט קלינג את הבעיה מהכיוון הזה - האם מתקיימים בפרוייקטים אלה התנאים המאפשרים לשווק את המגרשים על פי החריג בחוק חובת מיכרזים (תקנה 1-25), בפטור מעריכת מיכרז. הפטור על פי תקנה זו יכול להינתן "למי שהוא בעל זכויות באותם מקרקעין או למי שיורה בעל הזכויות להעניקן".
החלטת בית המשפט העליון בענין בארותיים, בדבר מעמד ה"ממליץ" של המושב, היוותה עבור השופט קלינג מעין הרמה להנחתה, ובפסק הדין בפרשת מגשימים כתב קלינג כך: "ההחלטה על זהותו של מקבל המגרש נותרה בידי המינהל, אשר על פי ההחלטות של מועצת מקרקעי ישראל, יתחשב בהמלצתו של המושב. המלצה יש כאן ולא הוראה.
"מכל האמור לעין עולה, שאין תקנה 25 (1) (פטור ממיכרז - מ.ל.) חלה על הקניית המגרשים על פי המלצות המושבים, וכי הקנייה זו טעונה מכרז.. אין המינהל רשאי לפעול על פי החלטה 737 אלא בכפוף לחובה לערוך מכרז על פי חוק חובת מכרזים.. הנני מודע לכך, שיתכן והחובה לפעול על פי דיני המכרזים תרוקן את החלטה 737 מתוכן".
ימים אחדים בלבד לפני פסיקה זו, חטף מינהל מקרקעי ישראל גם חוות דעת חריפה מהיועץ המשפטי לממשלה, אליקים רובינשטיין, לפיה "המינהל העשיר שלא כדין רוכשי מגרשים בשכונות חדשות במושבים, תוך ניצול פסול של מדיניות מועצת מקרקעי ישראל".
היועץ רובינשטיין לא התייחס לשאלת הסמכות או לשאלת חובת המיכרז, אלא למחיר המופחת שמשלמים הזוכים במגרשים אלה. רובינשטיין אסר להמשיך לשווק את המגרשים במחיר המופחת אלא על פי שומה ריאלית, וחייב את המינהל לפקח על הקריטריונים אותם מפעילים המושבים בעת הקצאת המגרשים (ה"המלצה").
המינהל יכול להאשים רק את עצמו בהסתבכות של רעיון ההרחבות במושבים, מסיבה פשוטה: מצד אחד מכריזים כאילו מדובר בענין צודק של דאגה לדור הבנים במושבים, אבל, מצד שני - הן במתכונת המקורית של 612 ובוודאי במתכונת של 737 - הכסות של סיוע לבנים נפלה, ומה שנשאר מתחת לפני השטח הוא הרצון הסמוי של המינהל להשתמש בהרחבות הללו כדי לשחרר לחצי ביקוש, אותם התקשה לספק באותן שנים במסגרת השיווק הרגיל שלו. ואם באותה הזדמנות יש במושבים מתעשרים בקלות, או מוכרים את המיגרש מיידית ברווח למישהו אחר - ניחא.
יש לפרשת ההרחבות במושבים גם צדדים כאובים, למשל הסיפור של אילן גורדון וניר טל-בר, בנים למשפחות ותיקות במושב כפר מונאש שבשרון.
במושב פועל משקם מטעם מינהלת הסדר המושבים (על פי חוק גל), עו"ד אליהו בן ישראל. במושב כפר מונאש נעשתה הרחבה בעוד 75 בתים, אשר החלה ב-95' במסגרת החלטה 612 ונמשכה במסגרת החלטה 737. שני הבנים, אילן וניר, היו אמורים לקבל מגרש של 550 מ"ר, כנגד הוצאות פיתוח של כ-40 אלף דולר והיוון למינהל בגובה כ-20 אלף דולר. ההורים, חברי האגודה השיתופית, ויתרו על חלק מאדמתם לצורך כך.
כאשר בנק החקלאות שמע על התוכנית, הוא ביקש אצל המשקם צו מניעה נגד ההרחבה, בנימוק שחובות המושב עדיין לא הוסדרו. המשקם נעתר בשלב הראשון. בדיון במעמד שני הצדדים הועמדו בטחונות נוספים, 18 נחלות, אשר הספיקו לכסות את חוב האגודה לבנק.
אבל, המשקם דרש באותה הזדמנות עוד בטחונות. הוא דרש, שחבר אגודה, אשר עניין חובותיו מצוי בבירור אצל המשקם, וידוע שבנו הוא המועמד למגרש בהרחבה - לגביו יישאר צו המניעה עד להסדר החוב על ידי ההורים.
בעברית פשוטה: אם האגודה תטען שמישהו מחבריה חייב לה כסף, זה מספיק כדי שהמשקם ייקח כ"בן ערובה" את המגרש שהוקצה לבנו של אותו "חייב" לכאורה.
האינטרס של המשקם ברור, והיו אמנם חברים בכפר מונאש אשר נכנעו להחלטה. הם לא המשיכו את הוויכוח על גובה החוב, רק כדי לאפשר לבן או לבת להגיע למגרש. לחצים מהסוג הזה היו בהרבה מושבים.
ישר מהבטן עולה השאלה: האם, על פני הדברים, החלטה כזו - שלפיה פוקדים "עוון חובות" הורים על ילדיהם - עומדת בסתירה לכללי הצדק הטבעי? על אחת כמה וכמה כאשר ה"חובות" נתונים במחלוקת שלא הוכרעה.
מכיוון שהמינהל היה מודע לסבך של חובות המושבים כאגודות כלפי חוץ (למשל לבנקים), מול החובות הנטענים של האגודות פנימה כלפי חבריהם, רוח החלטות 612 ו-737 ברורה: לנתק את הקשר הבעייתי הזה על ידי כך, שאסור על בעל נחלה להשתתף ולהנות בעצמו בהרחבה. כפועל יוצא מכך, כל מה שמתרחש סביב החלטות 612 ו-737, אמור היה להיות מנותק מיכולתם של המשקם ושל המושב להפעיל לחץ על חברי האגודה. למשל, בשאלת חובות החברים כלפי האגודה.
בתביעה של אם ובת מבית נחמיה, ננלה ואורה כהנא (ה.פ.13897), האגודה סירבה לאשר לבת אפילו מועמדות למגרש, עד להסדרת החוב הנטען של האם.
הדיון התנהל אצל השופט המחוזי יהודה זפט. פרשנותו, בפסק דין שניתן בפברואר 98', היתה כדלקמן: "התניית הזכות להציע מועמד בתשלום חובו של החבר לאגודה לוקה בחוסר הגינות כלפי המועמדים לרכישת זכויות במגרש, פוגעת בשוויון ביניהם, ועושה שימוש לא ראוי בסמכות שהוקנתה לאגודה בהחלטה 737 לקבוע למי יוחכרו המגרשים בתוכנית ההרחבה, לשם השגת מטרה זרה שדבר אין לה עם הסמכות שנמסרה לאגודה בהחלטה 737".
אם כך אמר השופט זפט על מקרה שבו דובר על מועמד להשתתף בהרחבה, מה היה אומר על המקרה של אילן גורדון וניר טל-בר מכפר מונאש, אשר כבר שילמו לאגודה את מלוא עלות הפיתוח של הקרקע?
במקרה של כפר מונאש (ה.פ. 17496), עתרו הבנים לאכוף על האגודה את ההסכם. השופט קלינג ביקש מהתובעים לצרף לתביעה את המינהל, את מינהלת ההסדר (המשקם) והבנקים. הבנים ביקשו לצרף גם את הוריהם.
מבחינת יחסי ההורים וכפר מונאש, בחומר שהיה בפני קלינג הסתבר, שמשפחת טל-בר בהליכים בבג"צ וכלל אינם במסגרת חוק גל; משפחת גורדון אפילו מחזיקה פסק בוררות, לפיו נדחתה תביעת החוב של האגודה נגדה. האגודה ערערה על ההחלטה, אבל הפסק עומד בעינו עד להחלטה אחרת.
השופט קלינג צידד בעמדת המשקם, הפוך לגמרי מרוח החלטת השופט זפט. בפסק הדין, שניתן בחודש יוני 98', כתב קלינג: "אין ספק שהמשקם יהיה מוכן לשנות מצוויו אם תומצאנה ערובות מתאימות לפרעון חובותיהם של ההורים למושב".
בקביעה זו יש משהו מקומם, כי יש בה מעין "אישור" לכך שההורים כביכול חייבים משהו למושב - בעוד הדברים כלל לא היו כך בשלב בו הובאו בפני השופט קלינג, וגם כיום.
אבל, טענו גורדון וטל-בר לפי רוח השופט זפט, גם אילו היו ההורים חייבים משהו לאגודה: "אין זה סביר שמועמד לקבלת מגרש, שהתחייב בהסכם כלפי האגודה, שאין לו כל ענין ורצון להצטרף כחבר בה, יטול נטל בחובותיה של האגודה ותסוכל אפשרותו לממש את ההסכם בשל חבות הוריו".
את החלטתו, לדחות את בקשת הבנים, נימק קלינג כך: "דרך זו של הצגת הסוגיות מעוותת או מיתממת. החלטות מס' 612 ו-737 באו להיטיב עם המושבים ועם חבריהם. אין כל חוסר סבירות כאשר בא המשקם ואומר כי החפץ להנות מאותה הטבה ידאג לפרעון חובות".
השופט קלינג הטיל על כל אחד מהבנים סכום של 5,000 ש"ח לכל אחד מ-5 המשיבים (שאת חלקם השופט קלינג עצמו ביקש לצרף לתיק).
אם לגבי פסקי הדין של קלינג בענין יחסי מינהל-מושב יש עקביות והשקפת עולם מוצקה, זה לא לגמרי כך בענין יחסי מושב-משקם מול בן מושב הזוכה במגרש ביחס לשאלת החוב של ההורים.
סעיף 9 בהחלטה 737 אומר: "כתנאי להקצאת המגרשים על ידי המינהל תמציא האגודה למינהל אישור של יו"ר מטה הסדר הקיבוצים, או של מנכ"ל המנהלה במגזר החקלאי - לפי הענין". מנוסח הסעיף לא עולה בשום פנים שמדובר באישור הנוגע למצב החובות, האמיתיים או הנטענים, של ההורים.
במסגרת ההליכים בפרשת בארותיים, כשהוא מתייחס לסעיף 9, כתב השופט קלינג בהחלטה (לא בפסק הדין): "המינהל לא הוסמך להאציל מסמכויותיו, לא למושב בארותיים ולא למינהלה להסדרים במשק החקלאי".
אבל, בפסק דין כפר מונאש, שנה אחרי פסק דין בארותיים, השופט קלינג שינה את טעמו: "אותו רעיון גלום בסעיף 9 להחלטה 737, המזקיק את המושב לאישורו של מנכ"ל המינהלה להסדרים במגזר החקלאי. הגיונה של הוראה זו הוא בכך, שמי שהוסמך כחוק לטפל בהסדרת החובות של המושבים ואף למחוק חלק מחובותיהם, צריך לאשר למינהל מקרקעי ישראל, כי ניתן לגרוע שטחים מהמשבצת שהועמדה לרשות המושב, ואשר שימשו כבטוחה לחובו של המושב".
עם כל הכבוד לשופט קלינג, התחושה היא שלבנים אילן גורדון וניר טל-בר נעשה עוול מסויים: אולי זכייתם במגרש אינה מוצדקת מצד הסמכות של המושב, ואולי היא לא מוצדקת מצד בעיית המיכרז - אבל בוודאי שאין הצדקה לתקוע אותם רק בגלל טענה של חוב כביכול של הוריהם