ביקורת בונה ביקורת הורסת, קריירה / צילום אילוסטרציה: Shutterstock
אחד החסמים הגדולים בעולם העבודה הוא טיפשות ארגונית. המחלה הזו פוגעת גם באנשים הטובים ביותר והיא מגיעה בכל מיני צורות, כשאחת הבולטות שבהן היא יחס שלילי כלפי הארגון המעסיק, בעליו ומנהליו. אם תסתכלו סביבכם תזהו די בקלות את האנשים האלה שרבים מהם נוטים לתפוס את עולם העבודה בכללותו כמקום עוין, לעיתים את המדינה כולה ואת עצם הקיום בה, כשהבוטים שבהם נשמעים בערך כך: "שוק העבודה זה בית מטבחיים", "כולנו עבדים", "מנהלים זה הרבה אגו ומעט יכולת", "ארץ אוכלת יושביה", "אין משמעות לכישורים הכל פרוטקציה וקשרים", "כולם מושחתים" וכו'.
חלקם חשים ניכור כלפי המעסיק גם אחרי שנים של עבודה, כשהמפוקחים שבהם מבינים את ההשלכות ומגבילים את ציפיותיהם מהעבודה לפרנסה בלבד, משתדלים לא לעבור את גבול הרעל שאחריו ימצאו עצמם מחוץ למערכת. לעומתם, התמימים שבחבורה מצפים להתקדם (או לפחות לשפר שכר) למרות הגישה האנטי ארגונית, שהולכת ומחריפה כשהדברים לא מתפתחים בהתאם לציפיותיהם.
כל פעם מחדש אני מופתעת לנוכח אנשים חכמים, מוכשרים ומשכילים שבטיפשותם הארגונית לא מבינים כי גופים חפצי חיים לא יכולים להרשות לעצמם גורמים עוינים מהזן שלהם, וכי מערכת החיסון הארגונית תתקוף אותם במוקדם או במאוחר. הם כל-כך לא מבינים שגם אחרי שלושה, ארבעה, חמישה ארגונים הם עדין לא מפנימים שהבעיה היא לא הארגון אלא התפיסה שלהם את הארגון, וכי הסיבה לכך שהם אינם מקודמים איננה משום שהם מאיימים על הבוס, אלא משום שהם מאיימים על הארגון.
מנהלים עם מנטליות של פרולטריון
לאחרונה פגשתי מנהל בן 43 שלמרות כישוריו הטובים לא מצליח להתקדם כבר למעלה מעשור. הוא מודה בפה מלא שהוא מתקשה להזדהות עם מעסיקיו ומסביר כי "ההזדהות שלי היא תמיד עם העובדים שלי ולא עם המנהלים", כאילו מדובר בווסאלים שהפאודל עושק ולא בעובדי חברת היי-טק שנהנים משכר נאה מאד, ככה וככה אופציות ורכב צמוד. כשאני מנסה להבין איפה הבעיה הוא מספר לי כמה המנהלים שלו לא מקצועיים ולמה, כמה בדיוק מרוויח המנכ"ל ואיזה קופה עושים בעלי המניות על הגב שלו ושל העובדים, לא מבין שהגישה הזו מחלחלת לכל עבר ומרעילה את הסביבה.
בסוף הצלחתי לשכנע אותו שזהו עקב אכילס של הקריירה שלו, שגישתו השלילית כלפי ההנהלה בפרט והארגון בכלל היא שתוקעת אותו כבר שנים, שקולגות שקודמו הם לא צבועים (כפי שהוא מעדיף לחשוב) אלא אנשים שמצאו את הדרך להזדהות עם הארגון ומטרותיו למרות חילוקי דעות מקצועיים, ניהוליים ולעיתים אף ערכיים.
האם הוא יכול להשיב את הגלגל לאחור? בארגון הספציפי בו הוא עובד הבחור נתפס כבעל מקצוע טוב אבל כמי שבאופן עקבי מעדיף את טובתו האישית על פני טובת הארגון, ולכן נראה שהתדמית שיצר לעצמו כל-כך מבוססת שכבר אין באמת סיכוי לשנותה. מאידך, במקום עבודה חדש הוא יכול לבנות לעצמו תדמית חיובית יותר, אבל זאת בתנאי שיעשה שינוי אמיתי, שילמד להרכיב משקפיים חדשים ולהסתכל על מקום העבודה מנקודת המבט של הארגון וצרכיו, דהיינו מלמעלה למטה, ולא מנקודת מבטו של הפרולטריון.
יורקים דם ומזדהים
במקרה כזה המלצתי היא לא לעזוב את מקום העבודה הנוכחי אלא "לנצל" אותו כמגרש אימונים לשינוי ורק אחר כך לצאת, אחרת גם במקום הבא הדברים יחזרו על עצמם, בדיוק כמו שקרה אצל כל מעסיקיו הקודמים. שינוי שכזה הוא לא טריוויאלי, לעתים לוקח די הרבה זמן לרכוש שכל ארגוני ולהפנים שהארגון הוא בעד הארגון ולא נגד עובדיו, גם במצבי קונפליקט.
אם תפגשו מנהלים בכירים בארגונים הגדולים במשק תגלו שרובם ככולם מזוהים מאד עם הארגונים אותם הם מובילים, אחרת לא היו מגיעים לאן שהגיעו. וזה לא משום שהחיים בצמרת דבש, להיפך, חלקם יורקים דם כדבר שבשגרה, רק שהם בעלי שכל ארגוני מפותח מאד ומבינים שהזדהות עם הארגון ומטרותיו זה תנאי הכרחי להצלחה בקריירה.
הכותבת היא מומחית לשוק העבודה. לתגובות: orna@rudi-cm.com