זו היתה אחת השבתות הגרועות של חיי.
והאמינו לי שב-1983, היה צריך להתאמץ לא מעט בשביל לזכות בתואר הזה: כיתה ט' שלי היתה די מגעילה. החברים הספורים שלי למדו בכיתות אחרות ואילו איתי בכיתה היה אוסף נדיר של חננות שעתידים לפאר בעוד כמה שנים את ספסלי הטכניון, ביחד עם חבורה של מקרים גבוליים של אינטגרציה. הבנות התקיימו בחיי באותה העת בעיקר כפנטזיה (אם כי סמנתה פוקס ואני ניהלנו מערכת יחסים די אינטימית, גם אם חד-צדדית להחריד), אפילו ההורים שלי תרגלו פרידה קצרה שבוודאי לא הוסיפה לשלוות הנפש שלי. ג'ון לנון וקארל מרקס סיפקו אמנם נופך סמי-אינטלקטואלי לייסורי גיל ההתבגרות שלי, אבל חשובים הרבה יותר מהם בחיי היו שלומי שטיקר, עזמי נאסר ורונן רוקמן.
סיפור אהבה
כנראה שלא במקרה הפכה אז הפועל חיפה לפונקציה המשמעותית בחיי, ולפחות למשך איזה זמן, נדמה היה שמדובר בסיפור אהבה שמח: כבר מהמחזור השישי כמדומני, שבו הנחלנו הפסד בכורה להפועל אשקלון, הצלחנו להבקיע כמעט בכל משחק נתון. עד כדי כך שבמחצית הייתי נוטש את שער 9 בקריית חיים, זה של השרופים, ועובר לשער 2, כדי לשבת קרוב יותר להתקפה שלנו ולראות את הגולים. רק המשחק מול רמת עמידר קלקל את השורה: למרות שהתקפנו "הפוך" הקפדתי על האמונה הטפלה ועברתי לשער 2, רק כדי לראות איך יעקב שיינר מאפשר לאורחים לחדש את המשחק בעוד שחקני הפועל חיפה חוגגים עדיין את שער היתרון - ואחר כך מעניק להם פנדל שבעקבותיו פוצץ המשחק. אני לא יודע כמה אוהדי הפועל חיפה יצא לכם להכיר, אבל בשביל שאנחנו נפוצץ משחק כדורגל, האמינו לי שצריך להתעלל בנו כהוגן.
אותו משחק, מלבד הפסד טכני, גרר אחריו גם עונש של שלושה משחקי רדיוס ללא קהל. בכולם כמובן הייתי, ובכולם ניצחנו: באחרון שבהם, כמדומני מול בית"ר רמלה, בגשם אביבי שוטף במגרש של הפועל חדרה, צפיתי אחרי מעבר של גדר תיל שקרעה את בגדיי ובסיום קפצתי ישר אל הספסל שלנו, מצטופף עם השחקנים סביב טרנזיסטור שדיווח על התוצאות במגרשים האחרים וקבע: ניצחון בשבוע הבא מול בית"ר ת"א בשכונת התקווה, ואנחנו חוזרים ללאומית (אז עדיין הליגה הראשונה).
הגעתי כמובן לאותו משחק, שהיה החלש ביותר שלנו באותה עונה: הפסדנו 2-0 לבית"ר ת"א שעלתה במקומנו. בדרך לאוטובוס חזרה ספגנו גידופים קשים מתושבי השכונה ואפרופו אוטובוס: יש סיכוי סביר שאילו היו לו חלונות גדולים יותר, הייתי משליך את עצמי אל כביש החוף תוך כדי נסיעה: הכל כבר היה נראה לי עדיף מלחזור לחיים שלפחות בשלושת חודשי הקיץ הקרובים, לא תהיה בהם הפועל חיפה.
בדיעבד התברר שהקלישאה לפיה "אין דבר שלם יותר מלב שבור" התקיימה בי במלואה: באופן ביזארי, האהבה לקבוצת הכדורגל ששברה לי את הלב, הפכה לכזאת שאינה תלויה בדבר. בעונה הבאה כבר חוויתי תיקון מסוים: יצחק שמיר היה עדיין ראש ממשלה, צה"ל היה עמוק בלבנון והאינפלציה השנתית הייתה תלת-ספרתית, אבל הפועל חיפה חזרה, סוף סוף אל הליגה הלאומית, ולי הייתה גם חברה: פחות נדיבת מימדים מהגברת פוקס דלעיל, אבל נמצאת לפחות בעולם האמיתי, ראשונה לשושלת לא ארוכה במיוחד, אבל מפוארת, של נשים שנאלצו לחיות עם העובדה שמערכת היחסים בינינו תהיה, לכל היותר, רק שנייה לזו שאני מנהל בכל שבת עם האחת והיחידה.
למגרשים של אז היה טעם שונה: נסיעה למשחק חוץ בב"ש למשל, הייתה פרויקט של יום שלם, עם עצירה להתרעננות בסטקיית "לויקו-מושיקו" שבין גלילות להרצליה, ומשחק חוץ בעכו היה יותר בבחינת פיקניק על הדשא מאשר ביקור באצטדיון כדורגל.
לא בכדי הוזכרו כאן השמות הללו: שתי הקבוצות האלה, חזרו העונה - ביחד עם הפועל חיפה שלי - לליגת העל. ליגה שאין בה דבר מלבד טעמם המתוק-מריר של זיכרונות נעורים.
כדורגל? קניונים
הבעיה אם כך של הכדורגל הישראלי, היא בכך שהוא הפסיק להיות שזור בזיכרונות מימים רחוקים. אני מביט בבני בן העשר ובחבריו. רונאלדו, מסי ורוני הם בעיניהם גיבורים מוחשיים לא פחות, ולרוב אף יותר מאשר יניב קטן או ברק יצחקי. כשאני הייתי בגילם, יוהאן קרוייף ומאוחר יותר קווין קיגאן ובריאן רובסון למשל, היו בשבילי סוג של "אמריקה": משהו שרואים מדי פעם בעיתון או בטלוויזיה, אבל מסתפקים בידיעה שהוא קיים, אי שם מעבר לקשת, בלי לתכנן ממש פגישה בלתי אמצעית איתו. הילדים של היום הם צרכנים ביקורתיים בהרבה מכפי שאני הייתי בגילם: טלוויזיה רב ערוצית, מחשבים וקניונים מתחרים על תשומת ליבם. כדורגל הוא כבר לא המפלט האולטימטיבי שלהם ממשבר גיל ההתבגרות, וגם אם כן, לא מדובר עוד (רק) על כדורגל ישראלי.
מתי נרגיש את השפעתם על הביקוש למוצר הנוסטלגי הזה? האמת היא שהיא כבר מורגשת בשוליים, עם הרגלי צפייה שמעדיפים את "כוכב נולד" על פני משחק מרכזי מליגת העל, אבל מדובר רק בקצה הקרחון: כשיהפכו לעצמאיים, עוד יורגש חוסר העניין שלהם בכדורגל הישראלי ביתר שאת.
עבור בני, נפתחה עונת הכדורגל כבר ביום ראשון, עם הניצחון הדחוק של מנצ'סטר יונייטד על ברמינגהאם. העובדה שהפועל חיפה תתארח בשבת ב"קופסא" בנתניה, היא עבורו לא יותר מפרט טריוויה שולי. בשבילי, אגב, היא עולם ומלואו: עם זיכרון מספסלי העץ החורקים תחת משקל הצופים, ועם שער נדיר של אהרון פדידה בתיקו 2-2 ב-1985, שער שהצדיק את הכינוי שדבק בשחקן נמוך הקומה: דייגו ארמנדו פדידה.
זאת ליגת העל שלנו: ליגה שאין בה רמה סבירה, אין בה מתקנים, אין לה הסכם שידורים או כרטיסי נוער וחיילים, אין לה שירותים וכמעט שאין לה דורשים. אבל יש לה שק של סנטימנטים: ניחוחות של אקליפטוסים מהחורשה הצמודה לקריית חיים, של גדרות מוכתמות בשלוליות של שתן, של נסיעה באוטובוס לא ממוזג בכביש החוף, של אהבות ישנות ושל אכזבות. ובעיקר ריח של ימים רחוקים שלא ישובו עוד לעולם, מסוג החוויות שאפילו אבי לוזון וחבורת העסקנים שלו לא יוכלו למחוק לעולם.