דרור פויר / צלם: תמר מצפי
א. אתם ודאי מכירים את הסיטואציה מעשרות סרטים וסדרות: בן אדם מכובד, עמוד תווך של החברה, מלח הארץ, איש משפחה ואזרח למופת, חי ללא הפרעה את חייו השלווים. לפתע פתאום הוא נתקל בידיעה טריוויאלית בעיתון, וזו הופכת את חייו ברגע אחד. זיכרונות מודחקים, טראומה נוראית מעברו, תקופה אפלה שאותה התכוון להשאיר מאחור - כל אלה חוזרים לרדוף אותו. האם היה בעברו סוכן מוסד? אולי פושע מסוכן שנמצא בוויטנס פרוטקשן פרוגרם? האם ייצא גיבורנו למסע נקמה שיותיר שביל של גוויות חרוכות לאורך כביש 6? מי זה האיש הזה? הוא בכלל לא מה שחשבנו בהתחלה.
אני האיש הזה. ז'תומרת, אני כמעט האיש הזה. אבל בניכוי הטראומה, התקופה האפלה, המוסד, הפשיעה, הנקמה, עמוד התווך של החברה, מלח הארץ, החרדים והערבים - אני לגמרי האיש הזה.
סיפור שהיה כך היה.
ב. בכלל תכננתי לכתוב על "ועדת הרפורמות" החדשה של כחלון, ועד כמה נשגב בעיניי צירוף המילים הנ"ל, שמצליח לגלגל בשתי מילים את כל תולדות הביורוקרטיה. נראה כאילו ג'וזף הלר ("מלכוד 22"), דגלאס אדמאס ("מדריך הטרמפיסט לגלקסיה") וג'ורג' אורוול ("1984") התיישבו לליל שתייה ארוך בשמיים, שבסופו הגו יחד את השם הגאוני וצחקו צחוק גדול. אפשר להחליף בין המילים ולקבל את אותו הדבר בול. תגידו ת'אמת, נכון ש"רפורמת הוועדות" זה בול מה שהמדינה הזו צריכה?
על המקרר בבית הוריי היה מגנט שאמר ביידיש "אמענטש טראכט און גוט לאכט": האדם מתכנן, ואלוהים צוחק. אז תוך כדי שאני קורא על רפורמת הוועדות, נתקלתי בשתי ידיעות שהפכו את הכול.
הידיעה הראשונה סיפרה על עלייה משמעותית במספר המעצרים בשנה שעברה למרות הירידה בפשיעה. כ-70 אלף איש ואישה נעצרו ב-2014, לעומת כ-55 אלף בשנה שקדמה לה. זאת בגלל יישום מדדים של המפכ"ל היוצא יוחנן דנינו, שגרמו לכך שתחנות המשטרה נמדדות לפי מספר המעצרים שביצעו. הידיעה השנייה סיפרה על סקר שנערך ומומן על-ידי משרד הבריאות והרשות למלחמה בסמים והכריז על עלייה של יותר מ-60% בהתנסות בקנאביס בקרב בני-נוער.
קראתי את הידיעות, ויכולתי לחוש אותן מצטלבות על בשרי: גם אני נעצרתי בשנה שעברה. נעצרתי על אחזקה ושימוש בקנאביס. זהו סיפורי.
ג. זה היה לפני קצת יותר משנה. 4 חודשים קודם לכן עברתי ניתוח להשתלת כליה. כאב לי, וגם כתבתי על זה. אצטט את עצמי (מאי אשתקד): "בצר לי - וצר היה כל-כך - פניתי אל הקנאביס הרפואי... אני יודע שזה הופך אותי לעבריין. בואו ותעצרו אותי, אגן על עצמי בשמחה בכל בית משפט".
מה שקרה אחר-כך מדגיש שוב את הוד קדושתה של האירוניה הגדולה, מלכת היקום וטעם החיים עצמם.
חולה סרטן שקרא את מה שכתבתי ריחם עליי (כבר מצחיק), יצר איתי קשר ונידב לי כמה גרמים מהקנאביס שלו, ואני הודיתי לו בחום. למחרת, והקנאביס עוד בתיקי, ישבתי במושב האחורי של מכונית ביפו ועישנתי ג'וינט. שוטר תפס אותי על חם, חיפש לי בתיק, מצא ועצר אותי.
לא אפרסם את שמו, כמו גם את שמות שאר השוטרים שנתקלתי בהם - חלקם חמודים וחכמים, חלקם פחות - גם כי אין לי טענות אליהם (הם ואני רק חלק מהמכונה, פיונים במשחק), וגם כי אין לי חשק לבקש את תגובת המשטרה: אני עברתי על החוק, הם אכפו אותו. לא היה מחדל, לא הייתה אלימות או שום דבר לא בסדר. רק כרונולוגיה משעשעת למדי.
למה לא כתבתי על זה עד היום? כי אני לא גאה בזה. זו הייתה הפעם הראשונה שהסתבכתי עם החוק, והאחרונה ככל שזה תלוי בי. גם ככה אני סובל/נהנה מתדמית של סטלן, הרחוקה ת"ק פרסאות מהאדם הרציני שאני, ולא חפצתי לחזק אותה.
אבל אז בא כל הקטע מהסדרות והסרטים, ואמרתי לעצמי יאללה, נאוורר.
ד. ישבנו בנקודת המשטרה הקטנה ביפו, והשוטר שעצר אותי, איש טוב עם אובר-מוטיבציה ותסביך נפוליאון מכמיר לב, שהתייחס אליי יפה, מילא את דוח המעצר. המריחואנה - 2-3 גרמים - הייתה בתוך קופסת מתכת. הוא שקל הכול ביחד, ויצא משהו כמו 50 גרם. מחיתי, אבל לא עזר לי. התעקשתי שזה יירשם.
סיפרתי לו את האמת: ניתוח, כאבים, חולה סרטן. תוך כדי שהוא מקליד את הפרטים במחשב, קרא הקשר שלו שוב ושוב: דקירה ברחוב זה וזה, פריצה ברחוב כך וכך, אלימות במשפחה בכתובת זו וזו, קטטה פה, גניבה שם.
תגיד, שאלתי, לא נראה לך מוזר שאנחנו יושבים פה בעוד פשעים אמיתיים מתרחשים? אולי תלך לטפל בהם ואחכה לך פה? לא, ענה. כשסיפרתי לו שאני עיתונאי, אורו עיניו. אולי חשב על כותרת סקסית בעיתון.
אחר-כך הגיעה ניידת עם שוטר ושוטרת שלקחו אותי לתחנה. לא אזקו אותי. קצת הצטערתי, האמת, להיווכח שוב עד כמה לא מאיים אני נראה. גם השוטרים בתחנה לא התרגשו לפגוש פנים אל פנים את פבלו אסקובר מפתח-תקווה, ונתנו לי להמתין בכניסה לחדר המעצרים ולא בתוכו.
עוד רגע קומי נרשם כשביקשתי ללכת לשירותים. שוטר נאלץ ללוות אותי ולחכות לי מחוץ לתא הלא נעול. מול כל תא כזה עמד שוטר שחיכה לעצור שיסיים את ענייניו. בכל פעם שאחד סיים, פקד עליו השוטר שלו לשטוף ידיים. זה היה נחמד.
אחר-כך העבירו אותי את כל השרשרת: בדקו שאני לא במאגר. אני לא. לקחו טביעות אצבעות, צילמו אותי כמו שמצלמים פושעים - כל דבר כזה לקח שעות - והעבירו אותי לפקידה שהעבירה אותי לחקירה.
ה. הפקידה - כמה משעשע - הייתה אימא של חבר של הילדים מהקייטנה. היא חייכה כשראתה אותי. כך גם החוקר שהוצב למקרה שלי. "מה אתה עושה פה?", שאל בחיוך. הוא קורא "גלובס" ונהנה מאוד לפגוש אותי.
חזרתי על הסיפור שלי. "אתה רואה את זה", הצביע החוקר על ערימה ענקית של תיקים, "כל אלה דברים רציניים שאני צריך לטפל בהם, לא כמוך". הוא הציץ בשעונו. השעה הייתה ארבע. "לך הביתה", אמר, "תחזור מחר". חבר בא לחתום לי ערבות. 5,000 שקל.
למחרת התייצבתי לחקירה וסיפרתי שוב את סיפורי. גם החוקר השני היה נחמד מאוד, ואין ספק שהייתי החלק הטוב ביום שלו. אני יודע שאני עבריין, אמרתי לו, אבל אני לא פושע.
החוקר הסכים איתי, אבל ניסה לדלות ממני את שם זה שנתן לי את החומר. בחייאת, אמרתי לו, וזו הייתה הפעם הראשונה והיחידה שכמעט התחננתי, בן אדם חולה שעשה לי טובה, לא חבר קרוב, סך-הכול מישהו שקרא אותי, אל תבקש ממני את זה כי לא אתן לך. אעדיף ללכת לבית משפט. הוא היה הגון מספיק בשביל לא להתעקש ושלח אותי הביתה.
זו לא הייתה חוויה נעימה מי יודע מה, אף שגם הפושעים הזעירים שפגשתי וגם השוטרים היו בסדר גמור.
ו. כמה חודשים אחר-כך קיבלתי מכתב מהמשטרה על "הודעה בדבר החלטה שלא להעמיד לדין". עילת הסגירה: "נסיבות העניין אינן מצדיקות המשך חקירתך/העמדתך לדין". אני שומר אותו על המקרר. פרטיי עדיין נמצאים ב"רישומים הפנימיים של המשטרה", ואני רק מקווה שזה לא בתיקיית "טמבלים".
אפשר ללמוד מהמקרה שלי משהו על הכלל, נראה לי. כ-2,000 איש ואישה נעצרו על עבירות סמים בשנה שעברה, חלקם כמוני. אני לא מאשים את השוטרים, הם עשו את שלהם, אבל משהו צריך להשתנות. גם אצלי, כמובן, אבל לא רק.
