בטקס האחרון של פרסי התיאטרון הושיבו את אלי ביז'אווי, אחד המועמדים לפרס מתרגם השנה, בכיסא הראשון, בשורה הראשונה. ביז'אווי, שבע אכזבות, אחרי שמונה מועמדויות ללא זכייה לאורך השנים, חשב לעצמו שאו שהושיבו אותו במיקום כל-כך אסטרטגי כדי שלא יוכל להימלט מהאולם מול המצלמות, אחרי עוד הפסד, או שסוף-סוף ייצא מהאולם עם פסלון. כששמו הוכרז מעל הבמה כזוכה על תרגום "רומיאו ויוליה" לתיאטרון באר שבע, נדרש לו רגע לעכל את הבשורה המשמחת, להתעשת ולשאת שם נאום ספונטני ושובה לב, שנשמע כאילו עבד עליו שלושה ימים. "הסיטואציה הייתה מאוד מצחיקה", הוא מחייך, עוצר בברקס את שטף הדיבור האסוציאטיבי, ממלמל פה ושם ש"נו, את כבר תסדרי את זה אחר כך", וממשיך לשעוט בקצב. "אפשר להגיד שהורדתי קוף מהגב, כי כבר חשבתי שאצליח להגיע לבמה הזאת אולי כשיעניקו לי פרס על מפעל חיים. באתי לבוש ככה, בג'ינס וטי-שירט, כדי לא לעשות מזה עניין, כי, סליחה על הקלישאה, הפרס האמיתי בשבילי הוא העשייה".
וביז'אווי אכן חזק בעשייה. הוא עומד מאחורי תרגום שני מחזות הזמר הגדולים של השנה עד כה ("בילי אליוט" ו"סיפור הפרברים"), הצגות חדשות בקאמרי ובהבימה, ובמקביל יוצאת כעת סדרה של שישה מחזות קלאסיים כרוכים של "לוקוס במה" - ארבעה מהם בתרגומו שלו, שניים בתרגומו של דורי פרנס. "ואני מרגיש צורך לסייע דווקא לספרים האלה, שיצאו בהוצאה קטנה שקוראת תיגר על ההוצאות הגדולות והחנויות הגדולות".
מאיפה זה נולד? מצאת שיש לזה קהל? שוק?
"זה התחיל כשהגעתי יום אחד לארכיון הקאמרי וראיתי ערימת שכפולים של התרגום שעשיתי ל'בית ספר לנשים' של מולייר. כשהתעניינתי למה זה מיועד, אמרו לי שבתיכון אלון ברמת השרון לומדים אותו לבגרות; ואיך שיצאתי, החלטתי שזה צריך לצאת בדפוס, כי חשוב שלתרגומים טובים וחדשים, שעברו פיות של שחקנים ואוזניים של קהל, יהיה אורך חיים גם אחרי שההצגה יורדת.
"התרגומים הישנים הם של סופרים ושל משוררים מצוינים, שלא הבינו שצריך לשחק את הטקסט שהם מתרגמים, לחיות אותו ולא להרגיש חצץ בפה. כיום, תלמיד שלומד את מולייר בתרגום אלתרמן, לא נהנה לא מהקומדיה ולא מאלתרמן".
אתה בעצם אומר שתרגום הוא אמנות נטו.
"לגמרי. זאת יצירה שצריכה לעמוד בפני עצמה".
ועדיין, התרגום יהיה נחות מול המקור, לא?
"אני מזמין אותך לראות את רומיאו ויוליה. יושב קהל צעיר וצופה בהצגה לא מתפשרת, שיוצרת חוויה שלמה. הגישה שלי היא ליצור משהו חדש בעברית, על בסיס מה שיצר היוצר המקורי, תוך שימוש במטען התרבותי של המקום והשפה שבה אני יוצר".
סלח לי על התעוזה, אבל אתה לוקח יצירה מקורית ומקלקל אותה.
"יש פה דבר תהליכי. לא מיד ישבתי ותרגמתי את שייקספיר ואת מולייר. קודם כול הייתי בקפיאה של חודש עד שניגשתי אליהם. חלק מהמעשה התרבותי הוא מערכת היחסים של היוצר והמתרגם, המתרגם והבמאי, והבמאי והשחקנים. אני עושה הפרדה בין עיבוד לתרגום. כשאני מתרגם, אני מזהה משהו ומחליט מה יהיה הפילטר של העבודה, עושה כל מאמץ לשמור על המקור ולתווך אותו לקהל - כל זה בלי לצמצם את העושר התרבותי שיש בו".
אתה נוהג לשנות את שמות הגיבורים?
"לא, כי אני מאמין בהרחקה. האינפוט של הסיפור יהיה גדול יותר אם לא אזרוק אותו בפרצופו של הצופה. אם אתה מעמיד מול הקהל מראה מגדילה, זה יצור אצלו התנגדות. מה שמקרב זו השפה, ההקשרים התרבותיים והאקטואליים. העברית היא שפה צעירה, שמשתנה ומתפתחת כל הזמן - זאת מתנה אדירה. העברית שתקה המון שנים והיא עדיין מתעצבת, ולכן מותר להמציא ולהדביק בין ישן לחדש, גבוה ונמוך.
"בתרגום קלאסיקה יש לי נטייה לשמור על משקל וחריזה כדי להרשות לעצמי גמישות בתוכן, כמו שאני נאמן למה שאומרת הדמות, אבל לא מילה במילה. בתרגום לתיאטרון, המילה היא המעטפת. אתה מתרגם את הדרמה והפעולה, את האספקטים התיאטרליים ולא המילוליים".
זאת הסיבה שאתה לא מתרגם פרוזה ושירה?
"אני בא מתיאטרון והאמביציה והלב שלי נמצאים בהתרחשות האנושית, בהתנהלות שלהם. חוץ מזה, הייתי קורא מאוד בינוני. הייתי בעמוד 17 ועדיין הייתי תקוע בעמוד חמש. לקראת סוף התיכון נוצר אצלי הצורך למלא פערים ולבנות עולם ויזואלי. ספרי המחזות שיצאו בזכות אורלי חפר מזיקית, הם חיבור נפלא בין ספרות לתיאטרון. שש הקלאסיקות שהוצאנו בדפוס, משוחקות על הבמה. אגב, המכון הצרפתי, ששותף להוצאת הספרים, לוחץ לדעת מה הלאה. אנחנו רוצים לפתוח את זה לעוד מתרגמים".
פועל יוצא מכך הוא שאתה מביים פחות.
"אני בוגר בימוי והוראת תיאטרון בסמינר הקיבוצים. כשנולדו הבנות שלי, התרגום תפס מקום יותר גדול, כי הבימוי מצריך השקעת זמן גדולה יותר".
והתרגום גם משתלם יותר כלכלית.
"זה ברור. תרגום הוא ממלכה מתגמלת, אבל יש בי בעירה ליצור תוכן בעצמי. אני אינדיבידואליסט ויש לי מה להגיד בעצמי".
אמרת שתרגום הוא יצירה בפני עצמה. תמיד תהיה בו חתיכה ממך.
"הברכה הגדולה היא שכבר 15 שנים אני עובר מדבר לדבר, מתרגום לעיבוד, וכמעט לא הייתה לי האפשרות לעצור וליצור משהו משלי - ברקס שקשה לי לעשות. יש בזה סיכון מחושב והימור. אם הכול כלכלי, אוכל לתרגם בהנאה עוד שנים רבות ולהתפרנס יפה. אבל אני חי פה, ופתאום לא מספק אותי לתווך תרבות אחרת למציאות שלנו, ונראה לי שמצאתי את הדרך המפתיעה לבטא את הקול שלי. זה בחיתולים לחלוטין, אבל אני עוסק בפיתוח של מיני סדרה להוט".
כתבת את התסריט לסרט "בננות" בעבר, כך שהתנסית כבר בכתיבה מהסוג הזה.
"כן, כתבתי את הסרט לאיתן פוקס. הצטרפתי בהנאה גדולה להרפתקה שלו. עכשיו אני רוצה להוביל, להגיד מה שיש לי לומר. הבחירה במדיום אחר, ולא בתיאטרון, קשורה בלצאת מהמקום שבו מצפים ממך להיות".
על מה הסדרה?
"ארמוז בעדינות שהיא עוסקת בדמות תנ"כית שמתכתבת עם המציאות של היום ובאופן שבו ההיסטוריה מוצגת".
אתה בא מבית מאוד פוליטי.
"וגם הסדרה שאני כותב פוליטית. אני אדם מאוד מעורב".
בתור "חצי מזרחי", אתה מרוצה מהייצוג שלך על-ידי השרה מירי רגב?
"הדרך לתקן עוולות היסטוריות, היא לא ליצור עוולות בהווה, לא לשסע ולסכסך אלא לחבר. יגידו שאני בר מזל שאני בן לביז'אווי מצד אבא ופוגל מצד אימא. אני נהנה משני העולמות, מחבר אותם והם בשבילי עולם אחד. ההפרדה השיטתית הזאת הורסת. אני בחיים לא אגיד, קחו תרגום שלי כי אני ביז'אווי. קחו אותו כי הוא טוב".