עירית לינור / צילום: רונן פדידה
עירית לינור, יש לך 60 אלף עוקבים בפייסבוק. את כותבת כל יום, ויודעת שאת עלולה לחטוף קשות, כמו שחטפת כשכתבת שלתא"ל אופק בוכריס מגיעה הנחת גיבור.
"מזיז לי את חרטום הנעל. אני 30 שנה בתקשורת, זה חתיכת ותק, אני רגילה לחטוף עוד כשהיו כותבים מכתבים למערכת בכתב יד. אני זוכרת שאמא שלי - כמו כל אמא שיודעת שהבת שלה נחמדה, ורוצה שאנשים גם יחשבו שהבת שלה נחמדה - הייתה אומרת לי, 'אבל למה לעצבן'. אמרתי לה, 'אמא, אם לא הייתי מעצבנת, אולי הייתי היום פקידה בבנק'.
"יש דברים שאני יודעת שירגיזו, ואז או שלא אכפת לי או שכן, ואכתוב יותר בזהירות. אני לא אמיר חצרוני, אני לא כותבת בשפה בוטה. פעם אחת הורדתי פוסט, ויותר אני לא אעשה דברים כאלה".
איזה פוסט הורדת?
"כתבתי על טרנסג'נדרים, אמרתי שקייטלין ג'נר היא לא אישה. לא הורדתי את הפוסט בגלל הקללות, אלא כי התקשרו אליי פסיכיאטרים ורופאים, והיה רושם שאם הפוסט נשאר באוויר כולם מתאבדים. אני מצטערת שהורדתי, וזה דבר שלמדתי על פייסבוק: אם אתה אומר 'אולי נסחפתי ואולי הגזמתי' ומוריד פוסט, תמיד יש את אלה שצילמו מסך. אין 'מודה ועוזב ירוחם'. לא שהודיתי, אלא שעזבתי. אני עומדת מאחורי הפוסט הזה, וגם לא אכפת לי לספוג".
כבר 30 שנה שהישראלים מכירים את לינור כעיתונאית, תסריטאית, סופרת, במאית, שדרנית רדיו ופאנליסטית בטלוויזיה. לעתים נדמה שהיא תמיד הייתה שם, בטוחה בעצמה, מרגישה כבעלת הבית. היא אמנם מודעת לכוח שיש בכתיבה ובפייסבוק, אבל טוענת שלא שינתה את כתיבתה בעולם החדש של הרשתות החברתיות. "לא עשיתי שום אג'סטמנט, עשיתי פייסבוק כמו כולם", אומרת מי שבתחילה חשבה שהפייסבוק הוא השטן.
הפכת את הזירה הזו לממלכה שלך.
"בפרינט את אף פעם לא יודעת אם את מלכה או לא. את יודעת כמה המו"ל חושב שאת שווה, את לא יודעת כמה הקוראים חושבים שאת שווה. פייסבוק זאת שפה אחרת".
למה בסופו של דבר כן נכנסת לפייסבוק?
"חשבתי שזאת רשת חברתית, שאת שומרת על קשרים, כותבת מדי פעם דברים כמו 'עשיתי מרק, הייתי בסופר-פארם והנה הבת שלי'. ככה זה כשאתה לא יודע, וגם כשאתה יחסית קשיש. בהתחלה אישרתי את כולם, כי רציתי נורא להיות פופולרית. כשצנחה עליי ההבנה מה אפשר לעשות עם זה כבר היו לי 20 אלף עוקבים, ואמרתי 'היי, אני עיתון'.
"בדרך כלל אני לא כותבת יותר מפעם ביום, אבל אין שום דבר שהוא החלטה מודעת. כשנהיו לי הרבה עוקבים הבנתי שזה לא מדיום אישי, אבל מצד שני אף פעם לא כתבתי דברים אישיים. אני אומרת: אף פעם אל תכתבי על החיים האישיים שלך, זה נראה לי לא הולם, לא ליידי לייק. גם לא להתראיין על ילדים, בני זוג, בעלים ואקסים. יש דברים שלא מתאימים".
מה כן?
"חלק מאישיותך שאיתו את מרגישה נוח להיות בחוץ. יש אנשים שפייסבוק הוא כלי הביטוי שמשרת אותם יפה, ויש כאלה שטוויטר, כמו טראמפ. החוכמה היא למצוא את המקום שמתאים לך, שבו תוכל לא להשתנות.
"אנשים מדברים על לצאת מאזור הנוחות. את יודעת כמה שנים לוקח לאדם לבנות אזור נוחות? למה לעזוב? אנשים לא צריכים להשתנות. אם יש מקום שנוח לך, תהיי שם. מקום נוח הוא מקום טוב. אומרים לי 'תיכנסי לטוויטר', אם הייתי מרגישה שם נוח הייתי שם".
מה עוד למדת על ההתנהלות בפייסבוק?
"למדתי שלא צריך לענות לכולם, זה טבוע בי עוד מהימים של הפרינט. אני גם לא נכנסת לדפים של אנשים רק בשביל לריב איתם. למעט מקרים חריגים, אין אצלי תגובה בלי לייק. אתה רוצה להתווכח? כרטיס הכניסה הוא שתעשה לי לייק. אני גם מדרגת אנשים לפי אלה שלא עושים לייק אף פעם, ואני יכולה להגיד בהכללה גסה, ממחקר לא אמין לחלוטין, ששמאלנים לא עושים הרבה לייקים, גם לחברים שלהם".
אין לי דד ליין
היא בת 55, אם לילדה בת 17, גרושה מאלון בן דוד, חיה בזוגיות "עם גבר לא מהתחום", וזה כל מה שהיא מוכנה לומר עליו. יש לה דעות, זה נכון, אבל הגיל, היא אומרת, ריכך את הנחרצות. "אני באמת מאמינה שזקנה צריכה להביא איתה נינוחות. אם את מגורדת בגיל 50 כמו שהיית בגיל 30 מכל מיני דברים צודקים, מה עשינו בזה?".
מה עם בוטוקס?
"מי שמתווכח עם הגיל שלו - זה הולך להיות ויכוח ארוך וקשה והוא הולך להפסיד, אז חבל לטרוח. לא מזיז לי בוטוקס. פעם הייתי נורא שיפוטית על כאלה שעשו מעשה, היום אני כן יכולה להבין את זה. אני חושבת על עצמי בתור בחורה יפה, לא יעזור שום דבר, אנשים יכולים להמשיך להגיד מה שהם רוצים, זה עובר לי מתחת לרדאר ואני לא מבינה על מה הם מדברים. פעם היו לי תזות שלמות נגד טיפולי יופי, אבל אני מאמינה שצריך להפחית את כמות הדברים שאכפת לך מהם".
הכתיבה בעיתון לא חסרה לך?
"כמו שחסר לי לעבוד במלצרות. החברים שלי צועקים עליי, 'בעיתון ישלמו לך, למה לעשות בחינם בפייסבוק'. לא הכול זה כסף. פייסבוק זה יותר פאן, אין לי דד ליין, אין לי מחויבות, אין לי עורך - אם כי זה לא שאני לא עורכת את עצמי, אני מצונזרת עד לעפעפיים.
"כשאת רואה את מספר העוקבים שלך את אומרת, אוקיי, אני עיתון, אני כלי תקשורת, ומעכשיו צריך להתנהג באחריות, להיות מבוגר אחראי. אין בעצם סיבה לכתוב בעיתון ולא בפייסבוק, חוץ מהכסף. יש גם איזה משהו פגאני, אני מרגישה שאם אחזור לכתוב בעיתון אז לא אכתוב יותר ספרים".
למה?
"בגלל שאני מביעה את דעתי מלא. יש לי ארבע פעמים בשבוע את גל"צ, ושלוש פעמים בשבוע את 'הפטריוטים' (בערוץ 20). זאת העבודה שלי, ואני שמחה שעל הדבר הזה, שלא דומה בכלל לעבודה, אשכרה משלמים לי. זה הרבה נפח של הבעת דעות לבנאדם אחד".
לא קורה שאין לך דעה?
"באמת יש דברים שאין לי עליהם דעה, ובהיותי העורכת הראשית בתוכנית בגל"צ, לא אכניס אותם לליין אפ. וכן, לפעמים אני בוחרת נושאים שאני יכולה להמציא עליהם דעה. למה אין לי כבוד לדעות? כי אני יודעת איך זה. אם אנשים חושבים שכשהם מביעים דעה זה עושה אותם אנשים טובים יותר - אז לא. ובאותה מידה, זה לא עושה אותם לאנשים רעים יותר.
"אני זוכרת איזה צעקות היו כשמשה פרץ אמר שהוא אוהב שאשתו עקרת בית. מה אכפת לכם? זה עניינכם? אתם מבשלים לו? הכול פוליטי, ואנשים מרשים לעצמם לקבוע מה צריכה להיות מערכת היחסים אצל זוג שהם לא מכירים, וזה לא עניינם. תציקי לבעלך, מה את רוצה מבעלים של נשים אחרות?".
קחו ציפרלקס
בשנים האחרונות הפכת לנסיכת הימין.
"זה סיפור שאנשים מספרים לעצמם, שפעם הייתי שמאל ומקובלת ואז הלכתי לימין, למרות שתמיד הייתי מיינסטרים ותמיד חטפתי על דבר כזה או אחר, כי כנראה אני יכולה לעצבן לפעמים. 'ליידי גלובס' פרסם שאני ברשימת הנשים השנואות ביותר ברשת, אבל אם היית עושה כתבה על האהובות ביותר ברשת, הייתי נמצאת גם בה. למי שפופולרי יש הרבה תגובות".
אז אולי רק הברנז'ה מאוכזבת ממך.
"אחת ההטיות הבעייתיות של הברנז'ה זה שהיא חושבת שהיא העולם. אנחנו לא. אני שייכת לברנז'ה, אני עדיין שם, אבל תמיד הייתי מיינסטרים, לא היו לי חריגות לשום קצה אף פעם. אני לא בנאדם אידיאולוגי, אני מגיבה למציאות.
"מה שאת קוראת מעבר משמאל לימין הוא לא כזה. כשהיה נראה שיש אפשרות לבצע הסדר עם הפלסטינים, הסכם אוסלו וההתנתקות, אמרתי הבה ניתן לפרקטיקה לומר את דברה, ואם זה יעבוד אז סבבה. תמיד הייתי ציונית, תמיד חשבתי שזה המקום שלנו, הייתי מוכנה, וגם היום, לפשרות טריטוריאליות, אם באמת מדובר בסוף הסכסוך ובחיים שלווים לתקופת זמן ניכרת. זה לא השתנה הרבה, גם לא העמדה העקרונית שהציונות היא נס גדול ופרויקט נפלא וגם הדבר המוסרי. זה לא השתנה. המציאות משתנה, ואני מגיבה אליה".
בדברים שאת אומרת תמיד נשמע שיש לך הרבה יותר בוז לשמאל מלימין.
"אני לא חושבת שיכול להיות לי בוז לאנשים שהם החברים שלי, המשפחה שלי, אנשים שאני מכירה".
החברים שלך מתעצבנים עלייך?
"לפעמים כן, אבל אוהבים אותי. אין אף חבר או קשר שקרה לו משהו רע בגלל זה. לפעמים פוערים עליי עיניים, ואני ישר פוערת בחזרה ועונה כמו שצריך. קובי אריאלי אומר, והוא צודק במידה רבה, שזה סיפור של שבטים. אני שייכת לשבט שהוא מה שנהוג לכנות במילה המכוערת פריבילגי. לי יש תחושה של בעלת בית, והייתי שמחה שלכולם תהיה התחושה הזאת".
אולי זה מה שמעצבן: שלך יש את התחושה הזו, ולאחרים לא יכולה להיות.
"אני חושבת שאנשים שמתעצבנים ממני באמת, משהו דפוק אצלם. אני לא מבינה איך אפשר להתעצבן על בנאדם בגלל שהדעות שלו מעצבנות. אם זה שר בממשלה, ואז דעותיו מיתרגמות למעשים או חקיקה, אני יכולה להבין את הסלידה, אבל לי ממש לא מפריע מה אדם חושב על סוגיית אוסלו-עמונה-ביבי-נוני. אני אוהבת שיש ויכוח, אני נהנית מזה".
בניגוד אלייך, יש אנשים שמרגישים שקורים פה דברים חמורים ואנחנו הולכים לאבדון. את מסתכלת על זה בשוויון נפש, כמו סוציולוגית.
"אני לא נוטה לחשיבה אפוקליפטית, ותעלו את המינון של הציפרלקס, חברים. המיליה זה מנגנון שמזין את עצמו, אבל יש פה איומים חמורים יותר מהמדיניות של 'ידיעות אחרונות' או המדיניות של ראש הממשלה. את מכירה את הסיפור על הקומביין הפולני? הפולנים פיתחו קומביין חדשני שהוא גם חורש את שדה תפוחי האדמה, גם זורע, גם משקה, גם קוצר, גם מבשל וגם אוכל אותם. תחשבי מי החברים שלך, ואם תגלי בהם אחידות כללית, מן הסתם זה קצת כמו הקומביין הפולני".
אז את לא מתרגשת מפרשת ביבי-נוני.
"לא. זה לא חשוב, זה ברנז'אי. שוק התקשורת הוא שוק קשה ולא יציב, ואני יכולה להבין את החרדה הקיומית שאוחזת אנשים שנמצאים בו, אבל זה לא העולם. אני מאוד מתעניינת בפרשת ביבי ונוני, אני מכירה את האנשים, יודעת איך התקשורת עובדת, אני גם מתעניינת בשידור הציבורי ובתאגיד כי זה הגילדה שלי, אבל זה מעניין את הציבור כמו החתול שעבר פה עכשיו. זה כמו שפתאום נשים בכותרות הראשיות את הבחירות לאגודת עורכי הדין".
כלב השמירה של הדמוקרטיה אמור להיות חשוב לאנשים.
"אוי, בחייך, שתינו יודעת איך עובדת התקשורת. את יודעת שזה עסק כלכלי שעובד לפי אינטרסים, וכולם גם יודעים שאג'נדה לא נקבעת בעמודי הדעות, אלא בעמודי החדשות, איזו כותרת נותנים ומה מסקרים, זה נחתך ברמת הליין אפ. אנחנו יודעות את השיקולים שלפיהם נותנים שערים וכתבות. אז אותי נורא מעניין לראות מישהו שמשחק את המשחק עוד צעד קדימה".
פוסטר של נשיא
לינור מתעקשת שהיא לא מתעניינת גם בשרה נתניהו, ובפרשת השמפניה והסיגרים. או כמו שהיא קוראת לזה: "קשקוש".
"מה מדאיג אותי באמת מבחינת חשיבות לאומית? השוק, זה שיש לנו מגזר ציבורי מאוד גדול, שניסנקורן הוא ראש הממשלה, אף אחד לא מתעסק עם ההסתדרות והכוח שלה. זה מעסיק אותי הרבה יותר מסיגרים או שמפניה או כמה שילמו לקבלן ההובלות.
"אני רוצה ישראל חזקה, עשירה ומשגשגת עם שוק חופשי. אני רוצה להוריד את הרגולציה על כל כלי התקשורת, שהממשלה תמכור תדרים, תגבה עליהם הרבה כסף, ושלא יהיה רגולטור שיקבע מה צריך להיות ליין אפ של גוף שידור".
ואם ראש ממשלה מנסה לקבוע ליין אפ?
"בינתיים ראש הממשלה הוא מהבודדים במערכת הפוליטית שרוצה לפתוח את שוק התקשורת, ולהוריד את הרגולציה. הוא רצה לסגור את רשות השידור שעולה לנו מיליארד שקל בשנה".
אבל הוא התחרט.
"עוד עדות לכך שכמו כל ראשי הממשלה לפניו, וכנראה גם אחריו, הוא לא יכול לעשות את כל מה שהוא רוצה. יש פה ממשלה שרצתה להפחית ביורוקרטיה ורגולציה, והם לא כל כך מצליחים, זה מטריד אותי הרבה יותר".
בעינייך זאת ממשלה טובה?
"כן. אני מאוד מחבבת את ראש הממשלה הזה, כי הוא שמרן ולא עושה תזוזות פתאומיות, וכשמרנית בזכות עצמי זה מצוין. הוא לא אדם של מהפכות ענק".
פגשת אותו בפגישה שערך עם אנשי גל"צ. גם את התאהבת בו?
"הוא איש מאוד מרשים, אינטליגנטי ומוכשר. הניסיון לזלזל בו הוא אווילי. הוא מאוד מתמצא, והמקום הזה והמדינה הזאת חשובים לו. הוא בנאדם רציני. המדינה לא אמורה להיות גננת, היא אמורה לשחרר לאזרחים מספיק חבל כדי שהם יוכלו לדאוג לעצמם. פה יש במשך שנים גישה פטרנליסטית כלפי האזרחים, הרבה חקיקות שמתערבות מדי. בעיניי, אם את יוצאת מהבית והרמזורים עובדים, יש אספקת חשמל ואת לא ממוסה יותר מדי, נראה לי שזה בסדר".
מה עם החלשים בחברה?
"אני לא מדינאית, אני לא מתעסקת בכל דבר. צריך לתת לאנשים לעשות עסקים ולעזור לחלשים במסגרות המתאימות, אבל אין פה 900 אלף ילדים רעבים, ואנחנו לא חיים באפוקליפסה. אני רואה את זה גם בארה"ב: השמאל לא יודע להפסיד בכבוד. אתם מתמקדים בזה שזה לא ראש ממשלה שבחרתם, במקום להתמקד בזה ש'היי, אני יושבת בבית קפה ונהנית מהחיים'".
אז את אוהבת את דונלד טראמפ.
"אני מתה על טראמפ, קודם כל כי הוא לא הילארי קלינטון ולא ברק אובמה. לא סבלתי את אובמה מהתחלה. הוא פוסטר של נשיא, לא נשיא. נכון, יש לו קלאסה וסגנון, אבל אני לא אוהבת כאלה שלא אוהבים אותנו. אדם שהוא לא בעד ישראל - בטח כשאתה רואה את השכנים שלנו - אם אתה לא רואה את הנס היפה הזה, ואתה לא מבין שצריך לטפח ולגונן עליו, משהו פגום אצלך. אז משהו פגום באובמה, ובטראמפ לא".
הוא לא עושה רושם של אדם רציני.
"אני יותר מודאגת מאנשים שהם רדיקלים רציניים כמו אובמה. נולדתי ואמות שמרנית, פעם הייתי שמרנית צעירה ועכשיו אני שמרנית מבוגרת, אני בורגנית. אני חושבת שהבורגנות זה מה שמחזיק את העולם - כל המוסדות הבורגניים הם המסגרות הכי טובות לאנושות. חריגות מהמסגרות האלה, אפילו מכות קלות בכנף שלהן, מדרדרות את החברה.
"כשהולכים לכיוון האולטרה ליברלי כמו בסקנדינביה, מה קורה? הם מפסיקים ללדת, או כאלה שאין להם שאיפות בורגניות כמו העולם האסלאמי, הם נהיים רצחניים. דברים מתקלקלים כשהבורגנות לא חזקה. זאת הדרך הנכונה לחיות. שהמדינה תצא לנו מהחיים, תנו לנו לעבוד, להרוויח כסף, לחזור הביתה לנשים ולילדים שלנו. כשמרנית, רדיקלים מפחידים אותי מאוד. אלה שרוצים מהפכות הם אנשים מסוכנים. אני רק רוצה שלא ינענעו את הספינה חזק מדי. אני זוכרת שכשלמדתי על המהפכה הצרפתית, שאלתי מי המפלצות האלה עם שלום, רעות ואחווה ו-50 אלף איש בגיליוטינה בכיכר העיר".
אולי את פשוט מפחדת לוותר על הפריבילגיות שלך.
"זה שיח מרקסיסטי. אם יש משהו שאני שונאת, זה מרקסיסטים שחושבים שכל היחסים שיש בעולם הם יחסי כוח. זה לא נכון. כמעט כל מערכות יחסי הכוחות בעולם זה יחסים של חיבה ושיתוף. אנשים מחפשים את זה, וחותרים לזה.
"המרקסיסטים חושבים שתמיד יש חזק יותר וחלש יותר, ותמיד החזק לא צודק והחלש צודק. זה קשקוש שהמיט על העולם את רוסיה הסובייטית ואת סין ואת צפון קוריאה ואת קובה. תעזבו אותי מהשיח שלכם.
"אני שומעת הבניה, הדרה, הסללה, ובאמת, עם כל הכבוד, הראייה הזאת של העולם היא דוחה, לא אנושית ולא אוהבת. היא שונאת אנשים, חושדת בהם, היא עוינת אותם, והיא גם לא נכונה. גם המחשבה שאנשים אמורים להיות שווים היא לא אנושית. גם אם את לא הורגת חצי מהעולם כדי להגיע לשוויון הזה, זה עולם מדכדך. זה דכאני".
פתאום מסבירים על חפצון
היא מבדילה בין חטא לעבירה, לא מצפה מבני האדם להיות טהורים, ומציעה להיבהל פחות מהיצור האנושי. "צריך גם לאפשר חופש, וגם להבדיל בין עבריין לחוטא, ולא להכניס את החטאים באופן אוטומטי לעבריינות. למשל, חלקים מחוק ההטרדה המינית הישראלי הפכו חטא לעבירה, וזה דבר שאני לא אוהבת. אנחנו, השמרנים, לא מזדעזעים כשמישהו עושה משהו לא בסדר, כי אנחנו יודעים שהאדם הוא כזה. אנחנו יודעים שגם ביחסי מרות לפעמים המזכירה מתאהבת בבוס שלה, ולא הכול מרקסיזם".
או פמיניזם.
"גם הפמיניזם נהיה עם תפיסה מרקסיסטית כלפי מערכת שהיא טובה, יפה ואוהבת - מערכת היחסים בין גברים לנשים שאוהבים אחד את השני. פתאום מסבירים להם על חפצון ומיזוגניה, ומה שאת או אני יכולות להסתכל עליו כעל אחד הדברים הנחמדים בעולם, מסבירים לנו שהכול לא נכון ולא בסדר. ואז זה מגיע לחקיקה.
"המדינה נכנסת לתחומים שהיא לא צריכה להתערב בהם. איזה מין דבר זה להגיד שנשים צריכות להרגיש מחוללות, שכבודן נרמס, שהן לא יכולות לעמוד בתוצאות של הרפתקאות מיניות? בארה"ב הכניסו מושג, הדייט רייפ, שזה בסך הכול סקס בין שיכורים שאף אחד מהם לא זכר מה הוא עשה. הפמיניסטיות המרקסיסטיות אומרות שנשים שוות לגברים, אבל עדיין מתייחסות לגבר כמפקד של כל אינטראקציה בין המינים, גם כשהוא שיכור. הן טוענות שיש לו אחריות על הנפש ועל הרצון של בת זוגו השיכורה בעודו שיכור. אני לא מדברת על מקרים שמישהו שם סם אונס, או לא היה שיכור וקיים יחסי מין עם מישהי שהיא מעולפת, אבל זה לא הכי העצמתי בעולם".
מאיפה נובע הצורך להיות מעצבנת?
"את מתייחסת לשאלה למה אני מעצבנת, אבל את לא יושבת איתי בגלל שאני מעצבנת, אלא כי יש לי 60 אלף עוקבים, אז כנראה שיש אנשים שכן נהנים מזה. זו הגילדה שלנו שהיא קצת חמצמצת".
כי היא לוקחת ברצינות את הדברים שאת מזלזלת בהם.
"בגלל זה אני חושבת שהעניין של משפחות הוא עוד תרומה של הבורגנות ליציבות העולם. המשפחה מוסיפה הרבה פרקטיקה, ואם הכול עובד בסדר אז אתה מתעסק בענייניך, מכין אוכל ומבשל לשבת, ולא צריך לתת את הדעת על באיזה מקום אנחנו חיים ומה נהיה מאיתנו. לי המשקל של ההורות סידר את החיים. זה שאת יכולה סוף סוף לצאת מתוך הפופיק של עצמך, זה כל כך משחרר ומקל. זאת מחויבות ועבודה, וזה נפלא".
ומה עם האנשים שאתה כובש ולא יכולים לבשל, לא צריך לתת על זה את הדעת?
"רק אם את רואה אותנו בתור כובשים, וחושבת שכשהכיבוש הדמיוני ייפסק הם לא יהוו סכנה, אלא יקימו מדינה שיש בה מראית עין של דמוקרטיה, ולא שלטון אסלאמי רצחני טוטליטרי כמו בעזה. מי שמאמין בזכויות אדם, לא יכול לחשוב שזכות ההגדרה העצמית נעלה על כל הזכויות האחרות. היית מוכנה לצאת להפגנות על זה שתוקם צפון קוריאה? אנחנו צריכים להחליט איזו זכות יותר חשובה. אם זכויות אדם חשובות לך, את לא יכולה לתמוך בקיומה של מדינה פלסטינית עצמאית שתהיה שלוחה של עזה".
את לא חושבת שיש פתרון?
"אני לא חושבת שאפשר לפתור את הסכסוך. אנשים חושבים במונחים של פתרונות, וזאת חשיבה פזיזה. זה לא שאני לא רוצה לחיות פה בשקט ובבטחה, אבל את רואה את מקורות הסכסוך ככיבוש, ואני חושבת שזה חלק ממלחמה אסלאמית עמוקה יותר, וחוסר מוכנות לקבל נוכחות יהודית באזור.
"הארץ הזאת היא שלנו לחלוטין. מי שכובש זה הערבים. הם הגיעו לכאן אחרינו כעמים כובשים ומהגרי עבודה. הכיבוש הערבי והאסלאמי היה קודם. אנחנו חזרנו לבית שלנו שמתועד בארכיאולוגיה ובתנ"ך, זאת לא סתם טריטוריה שבמקרה הייתה פנויה. אני לא חושבת שיכולה או צריכה להיות פה מדינה פלסטינית. צריך לחשוב באומץ על פתרון אחר שינבע בתוך פרקטיקה".
מה מרגיז אותך בשמאל?
"הדבר היחיד שיכול להרגיז אותי זה אנשים שאני רואה אצלם עמדה מרת נפש בלי סיבה. מה רע לכם? הרי לא כל כך אכפת לכם מהפלסטינים, עם כל הכבוד, באמת לא נורא אכפת לכם. יש כאלה שנורא כואבים את זה, הם מיעוט, וגם הם, שיעלו את המינון של הציפרלקס. תכירו בזה שהם אויבים שלכם, לא צריך כל כך לאהוב את חנין זועבי. אתה מזייף אכפתיות בעודך באמת נהנה מהחיים, אתה יושב בשיחות סלון ואומר 'זה נורא, מה נהיה מאיתנו', אבל אתה לא חושב על מה נהיה מאיתנו אלא מה נהיה מהם, זה בסך הכול קטע רגשי של אגו של בעלי בית, שמרגישים שהם כבר לא בעלי הבית. ועדיין אתם חיים טוב, שולטים גם בתקשורת וגם באקדמיה.
"אם החיים היו גרועים, הייתי אומרת מילא. אבל צריך להודות על הטוב. אני קמה בבוקר ואומרת שהתמזל מזלי ואני אסירת תודה, ואז את רואה אנשים שהתמזל מזלם והם לא אסירי תודה, זה לא יפה".
לכתוב ספר זה טריפ
לפני שנתיים פרסמה לינור את הרומן 'גברת ורבורג', שהתקבל בחמצמצות במיליה הספרותי. הקהל אוהב את לינור, הרפובליקה הספרותית פחות.
את חושבת שבגלל העמדות שלך מתייחסים אלייך פחות ברצינות בעולם הספרות?
"הספרים שלי כולם מאוד הצליחו. 'גברת ורבורג' קיבל עכשיו פלטינה, 40 אלף עותקים, וזה הספר הראשון ולדעתי היחיד מאז חוק הספרים שהגיע למספרים האלה, בלי מבצעים וכלום.
"פעם ישבתי עם רמי אורן, שהיה המו"ל שלי כשיצא 'בנות בראון'. הייתי בנוירוזת סופרים. אסדוק קצת את מצג הבריאות הנפשית שהצגתי קודם: לפני ספר אני פחות או יותר שבר כלי. ישבתי איתו, כולי פקעת עצבים בלתי נסבלת. את רוצה שידברו רק עלייך ועל מצוקותייך, באמת גועל נפש, ואני אומרת לו, 'רמי, מה אתה אומר, מה יהיו הביקורות, יהיו ביקורות טובות?', והוא אומר במבט כזה של זן בודהיזם, 'את, אל תדאגי מביקורות, תדאגי ממכירות'.
"בסופו של דבר זה כיף לקרוא ביקורת טובה, ולא כיף לקרוא ביקורת לא טובה. כשיצא 'שירת הסירנה' לקחתי זנקס פעם אחת, וזה העביר לי את זה בבת אחת. אז הייתי בלחץ על הביקורות, שמרתי ביקורות. היום אני לא שומרת כלום, אני קוראת את הביקורת אם היא לא ארוכה מדי. את אמורה להיות מעל הדברים האלה, זה מטריד אותי לכמה דקות ואני ממשיכה הלאה. יש משהו בלכתוב ספר, זה כזה טריפ מטורף וכיף".
גם מזה את לא סובלת?
"זאת אופוריה. יש ייסורים לקראת יציאת הספר, אבל לא בכתיבה עצמה. אנחנו בתקשורת הרבה זמן, ונראה לנו באופן מוזר שהסבל יותר אותנטי מהשמחה".
שמחה זה לא אמין.
"שמחה יכולה להיות אותנטית כמו ייסורים, והייסורים יכולים להיות מזויפים באותה מידה. אני מכירה סופר או שניים, וכולם מאושרים כשהם כותבים. יש ייסורים אחר כך, ואם יש לך קצת קלאסה אתה מנסה להסתיר כמה שאתה חרד מביקורת, ממכירות, ואם תקבל פרס או לא. יש ייסורי קלאסה, ויש ייסורי פח. לא יפה להגיד שאני מפחד שלא אקבל פרס, והסיבה שאני רוצה אותו היא שמדובר בהרבה כסף".
החלום זה שלא תצטרכי להתפרנס ותוכלי רק לכתוב?
"זה הסיוט, מי רוצה את זה? צריך לחיות בעולם, על מה תכתוב אם תהיה תקוע בעליית הגג המהודרת שלך? וירג'יניה וולף הייתה עשירה ונוירוטית, וכתבה ספרים נורא מייגעים ומדכדכים. היא כתבה שאישה צריכה חדר, מרחב כדי לכתוב בו, והכנסה כדי שתוכל להתפנות לכתיבה, ולעומתה ג'יין אוסטן עשתה ספונג'ה ושמרה על האחיינים שלה וטיפלה באמא שלה. חדר לא היה לה, והיא הייתה סופרת יותר גדולה ויותר מצליחה מוולף. אוסטן חיה בעולם, וולף הייתה אריסטוקרטית.
"כמעט כל הסופרים שלנו עובדים. אתה לא אמור לחיות מספרות. סופרים אינם מורמים מעם, הם לא צודקים יותר, לא מבינים יותר בפוליטיקה או במוסר, וזכותנו לדבר שטויות כמו כל בנאדם אחר. העצומות שלנו הן לא ניחוחיות וריחניות יותר מחוות הדעת של האדם ברחוב".
מה את אוהבת בספרות הישראלית היום?
"יש לי כמה הפרעות נפשיות. אני אוהבת ריחוק, וכשאני קוראת ספרים, אם לגיבורה קוראים רונית זה קשה לי. איך יכול להיות סיפור על מישהי שקוראים לה רונית ובחור שקוראים לו עמית? אני מעדיפה שיקראו להם קתרין וג'ורג'. אני צריכה הזרה".
אז לא קראת את 'גדר חיה' של דורית רביניאן, שצונזר על ידי שר החינוך.
"לא קראתי את הספר, והוא לא צונזר. יש את רשימות הקריאה לבגרות, שהן סוג של דיכאון בפני עצמו - יושבת ועדה פדגוגית, אנשים שמונו בידי פקידי השלטון, והם קובעים מה ייכנס ומה לא. כמובן שממנים אנשים שעוזרים לפקידים לממש את החזון הפוליטי שלהם בתוך בתי הספר. בסופו של דבר, סחתיין על דורית רביניאן והלוואי עליי, זה מסע יחסי ציבור מעולה".
בסוף את פרפורמרית.
"נכון. זאת העבודה שלי, זה סוג של שואו, וזה נהיה מקצוע משום מה".
את לא לוקחת את עצמך ברצינות.
"בכלל לא. עם כל הכבוד לדעותיי, אין לי הרבה כבוד לדעות, גם לא לשלי. בזמנו כתבתי ביקורות טלוויזיה, ואז הוצאתי את 'שירת הסירנה', והבנתי שיש אנשים שעושים את וכאלה שכותבים על. העשייה היחידה שלי היא הסדרות והספרים שכתבתי, פה עשיתי משהו. בכל השאר אני טוקבקיסטית בתשלום, וכל הכבוד למי שמוכן לשלם לי על זה, כי זה לא מקצוע".