גלובס - עיתון העסקים של ישראלאתר נגיש

"דור שלם עבר, ואני זוכר כל פרט"

"קצת לפני המלחמה הייתי הסגן של גוני הרניק ז"ל, בסיירת גולני. היינו אמורים להשתחרר ב-6 ביוני 1982. כשיצאנו לחופשת שחרור, משה קפלינסקי שהיום הוא סגן הרמטכ"ל, החליף את גוני בפיקוד. בדיוק שבוע לפני המלחמה התחתנתי, וירדתי לירח-דבש באילת. לא ידעתי בכלל שהמלחמה פרצה, כי הייתי במועדון הים-התיכון. הייתי אמור לנסוע עם גוני לטיול בארצות-הברית, אבל כשביום השחרור עליתי למעלה, והבנתי שיש מלחמה ואין שחרור, הגעתי בדרכים-לא-דרכים לאזור נבטיה, עם סיום הקרב על הבופור, שבו השתתפה הסיירת. קפלינסקי נפצע בדרך ליעד, וגוני שהחליף אותו נהרג על הבופור.

"המח"ט הודיע לי בקשר, שמעכשיו אני מפקד הסיירת. שמעתי כל מיני אמירות ציניות, כמו 'מה אתה רוצה שיכתבו בעיתונים, שבוע אחרי שהתחתן, נהרג בלבנון?'. לקחתי נשק וחגור של חיילים שנהרגו בקרב, ואיכשהו גיבשנו את המערכת. היינו צריכים להיכנס מיד להילחם בנבטיה, שהייתה ידועה כקן-צרעות. היה מאוד לא נעים עם כל ההרוגים, כל מה שקרה לסיירת, אבל המשכתי לפקד עליה שלושה חודשים, עד שקפלינסקי החלים, ואז שוחררתי.

"יש זיכרון שתופס אותי עד היום: כשהוכרזה הפסקת-אש אחרי שבוע הלחימה הראשון, שהיו בו הרבה פצועים והרוגים, היינו פשוט רעבים. כשהגיעו חבילות מהבית, התנפלנו על האוכל בהיסטריה. הזיכרונות היותר מסובכים וקשים הם של החיילים שהיו איתי ושנהרגו. עבר מאז דור שלם, אבל זה כאילו היה אתמול: אני זוכר כל פרט, כל שנייה. איך נהרגו, מי שהיה לידי בנגמ"ש, איך עשינו פינויים, ואיך המסוק הסורי הופיע בדיוק מלפנינו בעיקול.

"מתוקף תפקידי אני נוסע המון בעולם ומוצא את עצמי במטוסים. קורה לי הרבה פעמים שאני פתאום תופס את עצמי וחושב על דברים: אני מסתכל אחורה ונזכר בחברים שנהרגו, במשפחות השכולות, שואל את עצמי אם אני בסדר או לא בסדר, אם הרמתי להן טלפון בפסח האחרון, עושה דין וחשבון. זה קורה לי כל הזמן, ואני בטוח שלא רק לי. אני שומר על קשר שוטף עם חלק מהמשפחות של החיילים שהיו איתי בסיירת עד היום". "

2. גיורא ענבר, יו"ר ניו-פארם:

"מה שעושה תמיד מבוסס על העבר שלך"

"אני אלך איתך ישר ללבנון. יש לי בעיה, כי כל ה-25 שנה האחרונות שלי בצה"ל מורכבות מזיכרונות, מלבנון בעיקר. אני רוצה דווקא להעלות ממדפי הזיכרון אירוע חיובי יחסית: בראשית 1980, אני מפקד סיירת גולני, אנחנו מבצעים פשיטה על מאהל מחבלים בוואדי חצביה. מטרת הפעולה הייתה לחסל חוליית מחבלים שהשתתפה בפיגוע בקיבוץ משגב-עם. המאהל נמצא כ-20 קילומטר בעומק השטח הלבנוני. אנחנו מבצעים את הפעולה, ובמהלכה מצליחים להרוג 12 מחבלים, לחסל את המאהל על כל המחבלים שיושבים בו, ולחזור לשטחינו עם אור ראשון ללא נפגעים. במחלקת ההיסטוריה של הצבא המבצע הזה נקרא 'מבצע ורדה'.

אחריי מונה למפקד סיירת גולני, גוני הרניק ז"ל, שנהרג בבופור. אני במלחמת לבנון הייתי מפקד שלד"ג. הובלתי את היחידה להשתלטות רגלית על המוזיאון, 'ההיפודרום' קראו לזה, בביירות. זה היה היעד שכולם ידעו עליו, שישב בו קומנדו סורי כל הזמן. כשניתנה פקודה לכבוש את מערב ביירות, על היחידה שלי הוטלה המשימה, ככוח חי"ר במסגרת אוגדת שריון 162, לכבוש את המוזיאון - וכך עשינו. גם שם לא היו נפגעים.

חלק מהיכולת לסיים פעולות כאלה ללא נפגעים קשור בתכנון ובהכנות. היחידות האלה, ככל שהן מיוחדות ועם רמה גבוהה של כוח-אדם, מגיעות לאיכות מאוד גבוהה בתכנון, במשמעת המבצעית, באמצעים שמתאימים לאותה פעולה. אני לא רוצה לרמוז חלילה שהיום אין יחידות כל-כך טובות, ושהן לא מוכנות כל-כך, נהפוך הוא, אני חושב שכל הזמן הדור משתבח, אבל כדי שהפעולות יצליחו צריך להשקיע המון בהכנות, זו המון מקצוענות - וצריך גם מזל. מזל הוא טוב תמיד. הוא טוב בעסקים, הוא טוב במלחמות, ולשמחתי אני זוכר גם שתי דוגמאות שבהן גם המזל שיחק לנו. היום אני עוסק במלחמות אחרות, למשל בעולם העסקים, אבל תמיד מה שאתה עושה מבוסס על העבר שלך". "

3. אלי דוד, מנכ"ל יפנאוטו:

"תחושה מאוד דומה לעכשיו, פשוט דז'ה-וו"

"סיימתי קורס קצינים בגולני חודשיים לפני מלחמת שלום הגליל, והתמניתי למפקד מחלקת המרגמות בגדוד 51, שעליו פיקד גבי אשכנזי. נכנסנו ללבנון ב ציר המרכזי שעבר דרך הבופור ורמת נבטיה. מטרת האוגדה שלנו הייתה לפתוח את הציר המרכזי לכיוון כביש ביירות-דמשק. בדרך נלחמנו במחבלים בכל מיני מקטעים לאורך הדרך. הגדוד סבל אבידות קשות, הייתה עלייה על שדה-מוקשים. מצאתי את עצמי הרבה מאוד בסכנת חיים. הסיטואציה הקריטית ביותר הייתה בחודש השני למלחמה, כשנלחמנו בגבעות שמעל מנצוריה. הייתה עלינו הרעשה ארטילרית כבדה מאוד, היו הרבה מאוד נפגעים, ומלבד מחבלים נתקלנו גם בחיילי הקומנדו הסורי, שהתבצרו בפאתי העיר וירו עלינו.

"אספר לך סיפור שמעולם לא פתחתי אותו, אפילו בקרב החיילים שלי. במהלך הלחימה התברר שאחד החיילים במחלקה נפצע, וכשהודיעו לי הוא כבר היה די מרוחק. לקחתי איתי חיילים מהמחלקה ויצאנו לחלץ את הבחור, שנמצא בשטח שהיה חשוף לירי. לאחר שנפתחה עלינו אש של צלפים סורים, שאלתי את עצמי כמה פעמים 'נו, מתי יפגעו גם בי?'. אחרי כמה ניסיונות הגענו אל הבחור, שהיה פצוע קשה, ומשכנו אותו למקום יותר מוגן, והבאנו אותו לבית-חולים-שדה. חלק מהחיילים שעזרו לי נפגעו בעצמם.

"את הבחור עצמו ביקרתי אחר-כך בבית-חולים, והוא התאושש. כשתפסתי טרמפים לרמב"ם, ופתאום נחשפתי לזה שבחיפה אנשים מבלים וחיים כרגיל כשאנחנו נלחמים שם בגבעות, זו הייתה הרגשה מאוד משונה. אבל כבחור צעיר הרגשתי שזו מלחמת חובה כדי לייצר שקט בצפון. מאוד דומה לעכשיו, פשוט דז'ה-וו.

"בדיעבד, המחיר ששילמנו היה מופרז ביחס לעובדה שלא הצלחנו לייצר שינוי בלבנון, אבל אז הייתה תמימות. מה שקורה היום מעלה אצלי זיכרונות ומחשבות, ואפילו שהייתי בין אלה שבצורה עקיפה שילמו את המחיר, תחושת התסכול מול המתרחש בגבול הצפוני היא אותה תחושה - שצריך ליצור שינוי. עברו 24 שנה, ולא השתנו הרבה מאוד דברים בתחושה". "

4. דן ללוז, יו"ר מגדל שוקי-הון:

"יצאנו בשיטת על החיים ועל המוות"

"ב-1988, בתגובה ל'ליל הגלשונים', התקיים מבצע 'כחול וחום' שבו הרבה מאוד חיילים, על בסיס חטיבת גולני, נכנסו דרך אוניות של חיל הים לנועיימי בפאתי ביירות, ליד שדה התעופה. המטרה הייתה להגיע לבתי המחבלים ולבונקר של ארגון אחמד ג'יבריל, שהחדיר את הגלשון לקריית-שמונה, ולא אגיד 'לעשות שמח' אבל לפגוע כמה שיותר, להכאיב ולחרב כמה שאפשר.

"כשהחיילים הגיעו, החלו חילופי אש עם המחבלים. אני הייתי טייס מסוקי קרב, וחיכיתי שיקראו לי אם העסק מסתבך. באמצע הלילה הוזנקנו לסייע לחלץ פצועים ואת המג"ד אמיר מיטל, שנהרג במטח הראשון. שעה וחצי היינו שם, מסייעים לכוחותינו באש תחת איום של טילי קרקע-אוויר והרבה מאוד ירי מהקרקע. האזור שרץ מחבלים בקנה-מידה מטורף.

"חזרנו לישראל, וזמן קצר אחר-כך הוזנקנו שוב. ארבעה חיילים איבדו את הכוח הראשי ונשארו בשטח. ניסינו ליצור איתם קשר, ללא הצלחה. נגמר הדלק, וחזרנו לישראל בתחושה שהסיפור נגמר הכי רע שאפשר. בבוקר הוזנקנו שוב, ארבעה מסוקים. יצרנו קשר עם החיילים, והתברר שהם מתחבאים סביב אזור המבצע ששרץ מחבלים, ומבקשים חילוץ. במשך שעה וחצי היינו בסכנת חיים קיצונית, הרבה מעבר למה שאפשר לצפות. כל הזמן יורים עליך, ומסוק הוא מאוד פגיע. כדור במקום הלא-נכון, והוא נופל כמו ברווז.

"יצרנו קשר עם הכוח, שהתחבא בין השיחים כ-400 מטר מהבתים של נועיימי. חיל האוויר עזר לנו עם פצצות, ועשו אנדרלמוסיה שלמה, כדי שהמחבלים לא יסתכלו עלינו כל הזמן. בסוף, הצלחנו לנחות ליד הכוח, החיילים נתלו על המגלשיים ויצאנו בשיטת 'על החיים ועל המוות'. זה הצליח. זרקנו את החיילים למים ליד אוניית חיל הים שמשתה אותם, ובשאריות הדלק נחתנו ליד ראש-הנקרה. כשהיינו בפנים חטפנו הרבה צרורות ופגיעות במסוק, אבל לא הפילו אותו. אין ספק ששרדנו במזל. מכיוון שהם כבר פגעו במסוק, אז הסטה של 20 סנטימטר לכאן או לכאן, הייתה יכולה לפגוע במקומות הרגישים, והמסוק היה נוחת באותו רגע". "

5. אברשה בורשטיין, מנכ"ל מירס:

"דברים שמספקים תובנות ונשארים לכל החיים"

"במלחמת יום-כיפור הייתי סרן בקבע, קצין קשר של חטיבת גולני. פעמיים טיפסנו לכיבוש החרמון, ב-8 וב-22 באוקטובר. מפקד החטיבה באותה תקופה היה אל"מ אמיר דרורי ז"ל, ועצם ההשתתפות האישית שלי בהליכה ברגל 11 שעות, בתוך התהליך של כיבוש החרמון, היא מהדברים היותר מיוחדים וקשים, שנשארים איתם בזיכרון לאורך שנים. בקרב השני החטיבה טיפסה ברגל ממג'דל-שמס לחרמון, עם שלושה גדודים. זה היה בסמוך למועד הכרזת הפסקת-האש עם הסורים, כך שזו הייתה ההזדמנות האחרונה להחזיר את החרמון לידינו.

"ניהלנו את הקרב הקשה הזה פנים-אל-פנים, ואת החוויה של אותם הקרבות שמרתי לכל אורך הדרך. הייתי בחוליית הפיקוד של מפקד החטיבה, ומאחר שהוא נפצע, והמג"ד יודק'ה פלד נפצע, עליי ועל קצין האג"ם הוטל כל ניהול הקרב והלחימה. היו גם מראות קשים. שני מטרים ממני המח"ט חטף כדור והייתי צריך לדאוג לפנות אותו.

"כשאני מסתכל היום אחורה, אין ספק שזה היה אחד הדברים היותר מעצבים שלי. זה מתבטא גם בניהול של החיים האזרחיים ובחברה. ברור שזה מה שמעצב לך את יכולת הניהול, את התפיסה, הגישה, משהו שמספק לך הרבה מאוד תובנות. אלה דברים שנשארים לכל החיים". "

6. אבי צור, מנכ"ל מרצדס:

"ינקנו שקיות סוכר כדי לקבל אנרגיה"

"התחלתי את מלחמת שלום הגליל כמפקד-מחלקה, וסיימתי אותה כמפקד-פלוגה. היינו קבוצת אנשים מאוד קרובה, וכשהגענו לגדודים כקצינים נפרדנו ונכנסנו למלחמה כל אחד ממקום אחר. היחידה שלי חטפה את כל ההפגזות מהבופור, והחברים שלי נלחמו על כיבוש הבופור. אני זוכר, שחברנו מתחת לבופור ושזו הייתה פגישה מאוד מרגשת. היינו הראשונים שנכנסו עם חטיבה 188 לכפר סיל מעל ביירות. זה היה המקום הראשון שסבלנו בו מהרוגים בגדוד.

"יש דברים שמדחיקים ושהם עולים מדי פעם באזכרות או בכל מיני פגישות של החבר'ה. יש דברים שמשויכים לסיטואציות כאלה ואחרות. אני זוכר למשל את הנושא של אוכל. כשנכנסנו, הלוגיסטיקה לא הייתה הכי מאורגנת, ורצנו קדימה בלי שום מערכת תומכת מאחור. אני זוכר כל מיני ארוחות מעניינות שהיינו מערבבים בהן את הכול. עד היום כשאני רואה מנת תירס זה מזכיר לי, או השימוש שעשינו בשקיות סוכר כדי לקבל קצת אנרגיות. עכשיו, אני בשדה-תעופה ורואה שקיות סוכר, וזה מזכיר לי איך הייתי יונק שם עוד כמה לגימות של אנרגיה.

"זיכרון אחר הוא דווקא מהיום שיצאתי הביתה, חודשיים אחרי תחילת המלחמה. הלכתי על שפת הים, ונשמעה שריקה של מציל, מיד עשיתי שם פזצט"א שכולם הסתכלו עליי. אימי, עפרה מאירסון, הייתה באותו זמן מהמתנגדות הגדולות למלחמה. בתקופה ששהינו בביירות סביב שדה התעופה, שהייתה מאוד ארוכה ומעייפת, היו לי פקפוקים לגבי ההצדקה שבנוכחותנו שם. הייתה תחושה שיש איזו התלהמות מצד הרמטכ"ל, הליכה עם איזה ראש קשה. אחרי זה, זה קצת מצחיק, אימי נישאה לרפול, ויצא לי לדבר איתו בדיעבד.

"בתקופה ההיא הרגשתי, שבאיזשהו שלב איבדנו את הדרך תוך כדי הריצה. השיחות איתו לא שינו את דעתי. הוא בא ממקום אחר, הייתה לו ראייה של הדברים בשחור-לבן, היה לו מאוד ברור שיש כאן סוג של עם שמבין רק כוח, ושצריך להרחיק אותם כמה שיותר מהגבולות שלנו. אני מאוד מעריך אותו בדיעבד על נחישותו, אבל לא ממש הסכמנו אחד עם השני בקטע הזה". "

7. ארז מלצר, מנכ"ל אפריקה-ישראל הנכנס

"התחתנו בהפסקת-אש ועד היום לא יצאנו לירח-דבש"

"ב-1982 קבעתי את מועד החתונה שלי. חודש וחצי לפני החתונה פרצה מלחמת שלום הגליל. בתקופת המלחמה גויסתי לשלושה-ארבעה חודשים, ואת ההזמנה לחתונה אשתי שלחה לי ליחידה הצבאית וכתבה שם: 'בתקווה שתצליח בכלל להגיע'. הייתי אז מפקד-גדוד שריון, והיינו ממוקמים בתוך לבנון, מול הגבול הסורי. לא ידעתי אם אצליח להשתחרר, אבל שבוע לפני החתונה הייתה הפסקת-אש ראשונה, ובסופו של דבר הצלחתי להגיע. החתונה הייתה בערב, ולמחרת בשבע בבוקר כבר חזרתי ללבנון. שבוע-שבועיים אחר-כך נכנסה הפסקת-אש שנייה, ויכולתי להשתחרר. אבל עד היום לא היה לי ירח-דבש.

זיכרון אחר שלי הוא מימי האינתיפאדה הראשונה, שבה נפצעתי ממש בשבוע הראשון שלה. אני זוכר, שמצאנו את עצמנו מול כמויות של מאות אנשים חמושים בכל הכלים, ועמדנו למעשה בפעם הראשונה, כשעוד לא פותחה אפילו צורת ההתמודדות מול היחידות האלה. מגובה של בניין בן שלוש קומות זרקו בלוק על החזה שלי. הפרטים פחות חשובים בעיניי, אבל זו הייתה חוויה מעניינת ומאתגרת.

באינתיפאדה גם הבנתי בפעם הראשונה את המשמעות שמאחורי ניהול גלובלי של ארגונים גדולים. כל מג"ד שריון גדל על זה, שכמג"ד הוא יכול לשלוט עד רמת הטנק הבודד. אתה רואה מה היחידות הבודדות שלך עושות. באינתיפאדה הראשונה אתה מוצא את עצמך פתאום כשאף אחד מהחיילים שלך לא מאומן בלוחמה בשטח בנוי, או בעימותים מול אזרחים וילדים. השטח שאתה אחראי עליו גדול מאוד, וברוב המקרים אתה ללא יכולת להיות בקשר מיידי עם הכלי הבודד. אתה לא יודע איך המפקד הבודד ינהג באירוע של זריקת אבנים על-ידי ילד בן עשר.

"כאן נכנסה כל התפיסה של ניהול מוכוון משימה, והאצלת הרבה מאוד סמכויות. היום אני כבר הרבה מאוד שנים מנהל חברות גדולות, ופועל מול אלפי אנשים בכל רחבי העולם - ואתה בסופו של דבר לא יודע איך כל מנהל בודד יתמודד מול כל לקוח, כי אתה לא נמצא שם, וכאן באה לידי ביטוי תרבות האצלת הסמכויות שהיא חלק מהתפיסה. לימים, התפיסה הזו עזרה לי בתפקידיי כמפקד-חטיבה, וזה ממש רלבנטי גם לעולם הניהולי העסקי".

8. יוסי אנגליסטר, מנכ"ל אליאנס:

"33 שנה אחרי, והתמונות חרותות עמוק בראש"

"במלחמת יום-כיפור הייתי במחלקת סיור ג'יפים של גדוד שריון ברמת-הגולן. גייסו אותי בשעות אחר-הצהריים, הגעתי לימ"ח, ובדרך שמעתי את הדי ההתפוצצויות מעל רמת-הגולן וראיתי את פטריות העשן. אף אחד לא ידע מה קורה, הייתה אי-ודאות גדולה, וכשהגענו לימ"ח בשעות הערב היו שמועות שמצבנו מאוד קשה, ובלגן נורא. כל טנק שהצליח להזדווד עלה לרמה, ואחר-כך בשעות הלילה המאוחרות גם שמעתי שנתקלו במארבים, והיה מצב ממש לא נעים. הייתה תחושה של סכנה קיומית.

"לצערי, הגדוד שלי הושמד ממש בימים הראשונים של המלחמה, ואנחנו במחלקת הסיור התחברנו לפלוגת הסיור של החטיבה. כשהגדוד הושמד הייתה מועקה קשה מאוד, אבל לא הייתה ברירה אלא להמשיך. אחרי זה היו עוד כמה ימים של לחימה קשה, ואז גם שמענו בקשר על כל היתקלות שהייתה בין פלוגה של טנקים לבין הכוחות הסורים. רפול היה אז מפקד האוגדה, ובאיזשהו שלב שמעו אותו אומר בקשר 'תחזיקו מעמד עוד זמן קצר'. זה היה מין רגע של משבר כזה, תחושה, שאם לא היינו מחזיקים מעמד, הם היו שועטים פנימה.

"לשמחתנו, הקערה התהפכה. הסורים התחילו לסגת, הטנקים זינבו אחריהם ואנחנו נסענו אחרי הטנקים. עברנו את קונייטרה ונכנסנו לתוך השטח הסורי, ולאט-לאט העמקנו שם וראינו את הפגיעות שהיו בטנקים שלהם ובטנקים שלנו. זו הייתה הרגשה מאוד-מאוד קשה. לקח משהו כמו עשרה ימים עד שראינו שהמצב הרבה יותר טוב, עד כדי כך שאפילו העבירו חלק מהכוחות שלנו לסיוע בדרום.

"התמונות שאני מספר עליהן נראות מבחינתי כאילו זה קרה אתמול. אני זוכר, שמדי פעם היינו צריכים לעשות סיורים, או שהיו שולחים אותנו לאתר טנקים שנפגעו, ולראות אם יש בהם שרידים של חיילים שלנו או גופות שצריך לחלץ. ראיתי מחזות לא קלים. 30 וכמה שנים אחרי, התמונות האלה חרותות אצלי עמוק בראש". "