לקראת סוף שנת 2000 נכנס שוטר בתפקיד למקום עבודתה של אשתו וירה למוות בה ובגבר שחשד בו כי הינו מאהבה. לאחר הרצח הכפול, שם השוטר קץ לחייו. הירי בוצע בנשקו האישי של השוטר שהוחזר לו מוקדם מהמותר, למרות תלונותיה של אשתו על אלימות כלפיה והסכנה הנשקפת לה מבעלה.
היורשים הגישו תביעה לבית המשפט המחוזי בירושלים, באמצעות עוה"ד אורי גלבוע ועמית אוריה, לתשלום נזקיהם בטענה כי הדבר הרצח התאפשר בשל רשלנות המשטרה. בתחילה הסכימה הוועדה הבינמשרדית לתשלום נזקים של חצי מיליון שקל, אך במהלך הדיונים - לאחר שעו"ד גלבוע חקר את חוקרי מח"ש - חזרה בה המדינה והסכימה לשאת בהוצאות הנזקים כפי שיקבע ביהמ"ש.
השופט יוסף שפירא מבקר בצורה חריפה ביותר את המשטרה ואומר כי "אין ספק כי המקרה דנן הינו חמור לאין שיעור. המדובר ברשלנות רבתי, הנובעת משיקולים של טיוח והגנה על שוטר שסרח. לדברי עו"ד טליה ששון - לשעבר בכירה בפרקליטות המדינה, שחקרה את אופן חקירת המקרה על ידי מח"ש - "החוקרת ננעלה נגד התלונה וקבעה דעה מוקדמת שהמתלוננת משקרת, וכך נראית החקירה כולה".
עם זאת, מציין השופט כי למרות האמור, המקרה איננו חורג מתחום הרשלנות ואיננו מצדיק הטלת פיצויים עונשיים כפי שביקשו התובעים. השופט החליט לפצות את המשפחה והתלויים בפיצוי של כ-2 מיליון שקל עבור הפסד השתכרות בשנים האבודות ובעוד 450 אלף שקל עבור קצור תוחלת חיים. עוד קבע השופט פיצוי של 1.7 מיליון שקל בגין הפסדי תמיכה בתלויים. סך כל הפיצוי הוקטן לאחר ניכוי תגמולי הביטוח הלאומי וניכוי תשלומי הפנסיה של המנוח שהגיעו לידי התובעים. (א' 4158/02).
