תעשיית סרטי המקור החרדיים החלה לפני כשנתיים. עד אז צרך הציבור החרדי סרטים הוליוודיים רגילים שצנזרו רבנים. מדובר בעיקר בסרטי פעולה ובסרטים היסטוריים.
חסידות חב"ד היא שפתחה את הסכר להפקות המקור בציבור החרדי. בשונה מהרתיעה המסורתית של הציבור החרדי מכל מה שקשור לטכנולוגיה, הרב מנחם מנדל שניאורסון (המכונה הרבי מלובביץ'), מנהיג חב"ד שנפטר ב-1994, קרא לחסידיו להשתמש בכל האמצעים הטכנולוגיים להאדיר ולהלל את הקב"ה.
יריית הפתיחה של הפקות המקור הייתה סרט תיעודי שנעשה על הרבי עצמו בשנת 1994. נושא הווידאו בציבור החרדי עלה לכותרות בדצמבר שנה שעברה, כשהבעלים של חנות הצילום והווידאו פוטו אלן, אלחנן בן-חקון, קושר למותו של הרב יהודה שלמה סאמט, איש העדה החרדית שהפגין מול החנות.
פוטו אלן, שממוקם בלבה של מאה שערים החרדית, מכר סרטים לא מצונזרים (וגם סרטים חרדיים "קלאסיים") וזכה לביקורים תכופים של אנשי העדה החרדית שאיימו עליו שייצא מהשכונה. באחת ההפגנות הסוערות יצא בן-חקון בן ה-62 החוצה, וסאמט בן ה-86 נפל למדרכה. סאמט הובהל לבית חולים, ושם נפטר מהפגיעה.
המקרה של פוטו אלן מעיד על הכלל. לציבור החרדי קשה מאוד לחדור עם השפעות זרות מערביות כמו סרטי וידאו או אינטרנט. הציבור החרדי הוא כוח צרכני שפועל על פי צווים הלכתיים, ולא על פי חשק או פרסום טוב.
תחנה ראשונה: המחשב
הסרטים פרצו לעולם החרדי עם הכניסה של המחשב למעגל העבודה החרדי. לפני כשנתיים הותר לציבור החרדי, שנקלע לקשיים כלכליים, לעבוד בחברות מחשבים.
כדי לענות על הביקוש נפתחו מכונים רבים ללמד חרדים שהחליטו לעשות הסבה למחשבים. כניסת החרדים לשוק העבודה בתחום המחשבים פתחה בעיה חדשה בפני פרנסי העדה. חרדים רבים ביקשו אישור להכניס את מחשב לבתיהם כדי שיוכלו לעבוד מהבית.
לאחר ויכוחים פנימיים רבים הוחלט בפלגים רבים בעולם החרדי על אישור עקרוני להכניס מחשב לבית לצורכי עבודה.
המחשבים שבבתים הפרטיים יצרו קרקע נוחה לפריחה של שוק הווידאו החרדי, שוק שרובו מסתמך על וידאו שמגיע בדיסק למחשב. מתאם מיוחד שנמכר בציבור החרדי ומסוגל לחבר וידאו למסך של מחשב (במקום לטלוויזיה) זוכה גם הוא לפופולריות גבוהה, ומחזיק גם את שוק קלטות ה-VHS על הרגליים.
חוץ ממחשבים המחוברים למכשירי וידאו בבתים פרטיים, זבנים בחנויות חשמל באזורים חרדיים מדווחים על ביקוש מוזר לטלוויזיות 14 אינץ', טלוויזיות לא פופולריות במיוחד בקרב שאר האוכלוסייה. הטלוויזיות נרכשות בגלל האפשרות להחביא אותן בארון כשהחברים של הילדים באים לבקר.
תחנה שנייה: קדושת העיניים
הפקות המקור החרדיות עוסקות בעיקר בהעברה למסך הווידאו של תסריטים "כשרים" שנכתבו כדי לחנך את הדור הצעיר. מדובר בעיקר בתסריטים מקוריים שמשוחקים בדרך כלל ברמה חובבנית, והמטרה העיקרית היא להעביר את המסר החינוכי. רבים מהמפיצים של סרטי הווידאו רואים בעבודתם שליחות חינוכית.
יגאל הושיאר, מנכ"ל ניצוצות של קדושה, החברה הגדולה בארץ להפקת סרטי מקור חרדיים, הוא חסיד חב"ד שפותח כל שיחת טלפון בברכת "יחי אדוננו מלך המשיח", הרומז ללובביצ'ר. הושיאר רואה בעבודתו עבודת קודש של ממש, והוא לא סבור שיש פה בכלל עניין עסקי: "מבחינתי כל העבודה פה על הסרטים היא לשם שמים, וההפצה היא החשובה. המטרה שלנו היא למכור כמה שיותר כדי שיותר יהודים יקבלו את התכנים החשובים האלו".
כאדם שרואה בסרטים האלו צעד חינוכי ולא כלכלי, להושיאר גם היו ספקות בנוגע לנחיצותם של הסרטים: "חששתי שילדים יתעסקו רק בסרטים ולא בספרים, אבל מצד שני היה חשש שהם ילכו לרעות בשדות זרים. לפי ההשקפה החסידית, אנחנו צריכים להפוך את כל העולם למקום של קדושה. כל מדיות הווידאו הן עניין של ראייה. בעיניי ההשפעה הגדולה ביותר על הנפש של האדם היא הסרט. כשילד נולד אנחנו שמים ליד המיטה את 'ברכת הילד', אנחנו מקיפים אותו, כי עניין הראייה נטבע בנפש. אני חושב שכל בעיות החינוך התחילו בטלוויזיה ובווידאו. התיקון לזה הוא להראות לכולם סרטים על טהרת הקודש. הרוח המערבית שנכנסה לפה הביאה את כל הבעייתיות בחינוך החילוני וגם הדתי. אלימות בטלוויזיה, גניבה, אי יושר, אלו דברים שנטבעים בנפש. התורה מזהירה ושמה דגש על שמירת קדושת העיניים".
שלא כאנשים אחרים בתעשייה הושיאר הסכים לפרסום שמו, והוא רוצה שהסרטים יגיעו גם לציבור שאינו דתי. בעיני הושיאר, שאינו חושש להיתפס כמיסיונר, כל הסרטים הם עניין של תיקון הנפש, ולכן חשוב מבחינתו שכולם יראו אותם.
תחנה שלישית: חברות ההפצה
שוק הווידאו מחולק לחברות שמפיקות את הסרטים ולחברות הפצה, שבעבר התרכזו רק במוזיקה, והים הן מפיצות את הסרטים לחנויות. חלק מהמפיקים של הסרטים גם מפיצים את הסרטים דרך חנויות גדולות במרכזים חרדיים.
החברות הגדולות ביותר בתחום ההפצה הן גל פז וגל סטאר. ברשותן רוב הזכויות לסרטי הווידאו החרדיים. בתחום התוכן אפשר למנות את ניצוצות של קדושה, האחים גרובייס, גרינטק, וולקומדיה (בבעלות הד ארצי) ונועם הפקות הוותיקה.
באופן תמוה ולא טיפוסי, קהל הקונים החרדי הולך בעיקר אחרי השמות הגדולים. האחים גרובייס נחשבים למותג הכי חזק היום, והסרטים שלהם נחטפים בדרך כלל בתוך זמן קצר. הציבור החרדי, שבדרך כלל קונה לפי סוגי כשרויות והמלצות רבניות, קונה סרטים לפי אמת מידה מערבית. בעיקר משום שאף רב לא ירצה לתמוך בגלוי בסרטים וכך לתמוך בעקיפין במחשב או בווידאו בבית.
הציבור החרדי מחולק לשלושה זרמים עיקריים. הזרם הש"סניקי, הזרם החסידי והזרם הליטאי. הזרם הליטאי, הקטן ביותר, כמעט אינו צופה בסרטי הווידאו המוצעים לחרדים. הצופים הכבדים הם בעיקר הציבור החרדי-ספרדי והציבור החסידי (בעיקר חב"ד). הליטאים, ממשיכי דרכו של החזון איש, בוחרים לא להתמודד עם התהליכים המודרניים, ומבכרים להסתגר בד' אמותיהם.
הליטאים, שהם מיעוט בקהילה החרדית, לא משקפים את דפוסי הקנייה של הציבור החרדי, למרות שראשי הליטאים הם בדרך כלל גם הפוסקים הכי נחשבים מבחינת ההלכה.
הפסיקה של הרב אלישיב להכניס מחשב (שלא כשאר הרבנים שאסרו אינטרנט) לא התקבלה בציבור חרדי גדול. גורמים בענף אומרים שהם מזמן ויתרו על כוח הקנייה של הליטאים, והסרטים שהם עושים לא מופצים בדרך כלל בריכוזים ליטאיים (אזורים בקרית ספר, אלעד ובני ברק). החלק המכריע של קהל הקונים מצוי בשכונות החרדיות של ירושלים, באשדוד ובעיר ביתר.
סרטים מוצלחים במיוחד נמכרים בכ-3,000 עותקים, להיט ממש גדול מגיע אולי ל-5,000 עותקים.
מחיר של סרט נע בין 40 ל-70 שקל, ובדרך כלל אין פער גדול במחיר בין דיסק של מחשב לקלטת וידאו עם כותר זהה.
המפיצים מנסים להתמודד עם תופעת הגמ"חים לדיסקים. הציבור החרדי שרוי באינפלציה של ארגוני גמילות חסדים שמשאילים לכל מבקש כל דבר, מעגלת תינוק, דרך ספרי לימוד ובזמן האחרון גם סרטי וידאו. מפיצים יודעים לספר על בנייני מגורים שקונים יחד דיסק אחד לכל הבניין. הם מספרים שפעמים רבות הם עומדים בפני דילמה, מצד אחד הם רוצים להפיץ כמה שיותר את החומרים החינוכיים, אך מצד שני מדובר בגניבה שוודאי אסורה מבחינת ההלכה, אבל נעשתה נורמה. בעיקר בגלל הקלות הבלתי נסבלת של העתקת סרטים למחשב.
תחנה רביעית: האינתיפאדה
רוב החברות שמפיצות סרטים משתמשות בציוד צילום ועריכה סטנדרטיים, אבל עקב אכילס שלהם הוא בדרך כלל התסריט המוגבל מבחינה רעיונית. בסרט חרדי לא יצולמו נשים כלל, והנושאים תמיד יהיו צפויים ולא מאתגרים. חוץ מן התפקיד החינוכי שהסרטים מעבירים, הם גם באים למלא חלל אצל אנשים שלא רואים טלוויזיה ולא חשופים לתקשורת החילונית. בציבור החרדי, אולי למורת רוחם של קברניטיו, יש צימאון גדול לכל מה שקשור לפוליטיקה ולמה שמכונה אקשן. למרות שעמדתו הפוליטית של הציבור החרדי אינה ימנית קלאסית, בחודשים האחרונים זכו להצלחה סרטים שטיפלו גם בבעיה הפוליטית מזווית ימנית-דתית. "הסוכן הפלסטיני" הוא סרט שהוציאו האחים גרובייס וזכה לצלחה גדולה. הסרט כולל פחות תכנים ימניים ויותר תכנים תורניים, והוא מוביל את כל המשתתפים בסרט חזרה לחיקה החמים של היהדות.
הסיפור מדבר על פלסטיני שגייס השב"כ הישראלי (מוטיב גבורה חשוב אצל החרדים). הפלסטיני מגלה את הניצוץ היהודי מהר מאוד, וגם מגיע לוויכוחים תאולוגיים עם חוקרי השב"כ החילוניים (והכול בעברית צחה). האחים גרובייס נכנסו לעסקי הסרטים לפני שלוש שנים, והסרט הראשון שצילמו היה הצגת ילדים.
אחרי שהניסיון צלח הם עברו לסרטים עלילתיים, והשחקנים היו בדרך כלל המשפחה הקרובה והחברים. עם גל החזרה בתשובה אצל אמני הבמה, השתפרה יחסית רמת המשחק בסרטים.
אחד השחקנים הבולטים שעברו לחיקו החמים של המגזר החרדי הוא מיכאל וייגל ("הפוך"). וייגל, שהתחיל את דרכו בצעירי הבימה, הוא היום חסיד חב"ד אדוק ששמח מאוד על האפשרות לעשות את מה שהוא אוהב במסגרת דתית. לוייגל היו חששות מקצועיות בזמן החזרה בתשובה: "היו לי הרבה שנים של הכשרה מקצועית, ולא ידעתי איך אשתלב בעולם החרדי. כאשר השוק פרץ ניתנה לי האפשרות לבטא את עצמי. הרמה המקצועית גדלה, וגם הקהל התחיל להבין מה קורה".
וייגל מתלהב מעצם החיבור בין המשחק לדת: "יש משמעות חזקה לתכנים. אני לא אשחק בכל סרט, השיקול יהיה התכנים של הסרט, אם הם מספיק חינוכיים. אני מאושר שבעזרת השם ניתנה לי האפשרות לעסוק במקצוע שלמדתי ואני אוהב". וייגל מצטרף ליהודה ברקן ולגילי שושן, כולם שחקנים מוכרים שחזרו בתשובה ומנצלים את כישורי המשחק שלהם בסביבה החדשה שלהם.
תחנה חמישית: יהודה ברקן
יהודה ברקן, שרק בשנים האחרונות התחיל לקיים מצוות, הוא משתתף פעיל בתעשיית הסרטים החרדית. ברקן לומד כל שבוע בשיעור עם יואל זילברג, אבי טולדנו, ננסי ברנדס ועוד סלבריטאים, והוא מרגיש שהגיע למנוחה ולנחלה: "כל העשייה שלי היא לשם שמים. אני עובר במאה שערים, וכולם מכירים אותי ומבקשים חתימות. הם עוצרים, לוחצים את היד ומספרים לי בפרטי פרטים איך הם נהנו מהמשחק שלי. חוויה כזו לא הייתה לי כשעשיתי סרטים במגזר החילוני".
החזרה בתשובה של ברקן התחילה לדבריו ב-1987 כשביקר בחצר של הרבי מלובביץ': "אני מרגיש שבורא עולם עיצב את דרכי, ואפילו אחרי שחזרתי בתשובה, אני עדיין עושה את מה שאני אוהב לעשות. חזרתי בתשובה, וה' עזר לי".
היום ברקן עובד על הפקה גדולה של סיפורי הבעש"ט, דמות חסידית מיתולוגית. הצילומים מתוכננים להיערך באוקראינה כדי לדמות כמה שיותר את אווירת השטעטל והעיירה. לפי יהודה ברקן, אין מה להשוות בין הפקה רגילה להפקה חרדית: "הכול פועל יוצא של כסף. סרט ישראלי רגיל עולה מיליון דולר, ואילו סרט חרדי עולה בערך עשרה אחוז מהתקציב הזה". חוץ מברקן, וייגל ושושן אפשר למצוא גם שחקני תאטרון חילונים שהחליטו לעלות על הגל ולעשות כסף. אברהם סלקטר ("חולה אהבה משיכון ג'"), שחקן ותיק ששיחק בקאמרי, בהבימה והיום בבית ליסין, נהנה לשחק בסרטים חרדיים: "יש לי כימיה טובה עם האחים גרובייס, ואנחנו מתפלמסים לעתים קרובות בענייני הדת".
תחנה שישית: השחקנים החילונים
סלקטר שיחק עד היום בכמה סרטים של האחים גרובייס, ובסרט אחד אפילו נאלץ לנסוע עד אוקראינה, הלוקיישן הכי חם אצל הקהל החרדי. לסלקטר יש ביקורת בעיקר על התכנים, שלדעתו מצונזרים מדי: "האחים גרובייס הם אנשים מקסימים בעיניי, אבל אפילו את המילה 'אמא' אני לא יכול להגיד על הסט. אני מבין למה התכנים הם כאלו, אבל עם טיפה מאמץ ושינוי של התסריט, הסרטים האלו באמת יכולים להצליח".
סלקטר, כמו שחקנים חילונים אחרים, משחק בדרך כלל דמויות של חילונים או של גויים. אושרי סהר, שחקן בהבימה, גם הוא שחקן חילוני שמשחק בהפקות חרדיות, די מרוצה מהמעמד החדש שקנה לו: "כשאני מסתובב בבני ברק אנשים מזהים אותי. הם נכנסים להלם כשהם מבינים שאני לא דתי". סהר עבד בעיקר עם חברת גרינטק ושיחק בסרטים "התערבות" ו"חיילים ללא מדים".
סהר מתפעם מהתמימות של תעשיית הווידאו החרדית. מאחר שהוא אחד השחקנים היחידים שלמדו משחק, הוא מקבל יחס של כוכב, והלחץ שיש לו מההצגות היומיומיות יורד: "אצל החרדים הכול הולך בניחותא, אתה רואה בעיניים שלהם את השאיפות שלהם. הם אנשים עם הרבה סבלנות, מאוד רגועים".
רוב השחקנים המקצועיים תמימי דעים, הם מרגישים שהם חלק מהתהוות של קולנוע חדש. וייגל מרגיש שהוא נמצא בשיעור הראשון בקורס תולדות הקולנוע, ולפי ברקן, צריך לעשות סרט על תהליך ההתהוות ועל התהליך שעברו הסרטים החרדים עד היום.
בסרטים של האחים גרובייס אפשר למצוא גם את שאול חיון, בחור חרדי שנעשה כוכב הקולנוע החרדי הראשון. חיון, שמתמחה בעיקר בחיקויים קומיים ומעורב בהפקות של סרטי מתיחות חרדיים, מתקשה לעמוד בשטף האהבה שמגיע אליו מהרחוב: "הייתי בכל מקום בארץ, ואני לא יכול לעבור ברחוב מרוב הערצה. אני מרגיש שהייעוד שלי בחיים הוא לשמח אנשים. נסעתי לאוקראינה תמורת הוצאות נסיעה בלבד, הכסף פה הוא לא הדבר החשוב".
חיון כרגע במשא ומתן עם הבמאי חיים בוזגלו ("זינזאנה"), שרוצה גם הוא להיכנס לעסקי הווידאו החרדי.
תחנה שביעית: חבורת מצוות
האחים גרובייס עשו עד היום יותר מ-25 סרטים, ובכללם סרטי טבע וסרטי הדרכה מרתקים על תהליך הייצור של השופר. מתחרה עיקש של האחים גרובייס הוא דוד הולשטיין מנועם הפקות. הולשטיין אמנם אינו משתמש בשחקנים בעלי שם, אבל הסרטים שלו נמכרים היטב. הסרט "חבורת מצוות בעקבות הכתר האבוד" הוא סרט קלאסי על חבורת ילדים עם פאות שמצילה את העולם, מעין גרסה חרדית ל"חסמב"ה" של מוסינזון, רק בלי ילדה חלילה וחס.
הסרט מצליח לייצג היטב את האבטיפוס של הסרט החרדי. המשחק של כל השחקנים מביך עד דמעות, הילדים הרעים בסיפור קיבלו שמות של גיבורי הפנתרים השחורים: דדה, ז'אנו וסמי. רוב השחקנים הצעירים מדברים למצלמה במהלך הסרט, והתסריט (של הרב עודד דוד) עושה רושם חובבני למדי. הסרט, שיש לו סיכוי להגיע לרמה של סרט סנאף מקומי (באמצעות שיווק נכון), מעביר ברמה פשוטה ואפקטיבית את המסר שטוב לעזור לאנשים ושלהיות בחור שקוראים לו דדה זה לא הכי סימפטי בעולם. הולשטיין אומר שלפני שנתיים המצב היה הרבה יותר גרוע מבחינת משחק.
עוד סרט מעניין שהולשטיין הוציא הוא "המתגייסים בע"מ" בכיכובו של אהרל'ה הבדחן, כנראה אדם פופולרי בציבור החרדי. בסרט מנסה אהרל'ה הבדחן להתחמק משירות צבאי על ידי הצגות שונות ומשונות. הולשטיין מספר בגאווה שמדובר בסרט שבעצם צוחק על הציבור החרדי עצמו.
ברוב הסרטים החרדיים משחקים שחקנים לא מקצועיים, ופעמים רבות את התפקיד הראשי משחק שחקן מקצועי. הפער ברמת המשחק מורגש היטב. אבל נראה שלא זה מה שמעניין את מפיקי הסרטים, מבחינתם התכלית היא המסר החינוכי.
תחנה שמינית: ה-DVD
הצניעות חשובה בשוק הזה הרבה יותר מכסף. היוצרים בקולנוע החרדי חשבו לבקש תקצוב כמו בסרטים בקולנוע החילוני, אבל בגלל החשש שהתכנים התורניים ייפגעו, הם ירדו מהעניין.
ייתכן שהעתיד של התעשייה קשור לפוליטיקה. למרות שבציבור החרדי מנסים להתרחק כמו מאש מעיסוק פוליטי (באחת מתוכניות האירוח ראיינו את אברום בורג במשך 40 דקות ודיברו איתו רק על אוסף הסביבונים שלו), הלהיט העיקרי בחנויות הוא דיסק של כתבות מצולמות בנושאי אקטואליה. הכול עם דברי קישור של מנחם טוקר, שדר צעיר ומבטיח שמשדר ברדיו קול חי.
הדיסק נקרא "חסידישקייט", והוא רץ כבר שנתיים ויוצא בכל חודש ב-15 אלף עותקים, תפוצה גדולה מאוד לעומת סרטי המקור החרדיים.
עלותו הנמוכה של הדיסק (15 שקל) מעודדת את קנייתו. בדיסק יש קטעי פוליטיקה (לרוב עם אוריינטציה ימנית), קליפים מוזיקליים, וגם בדחן קבוע (דוד החקיין, דודו טופז של המגזר החרדי). גם דיסקים שבהם סרטונים של התפוצצות מגדלי התאומים נמכרים כמו לחמניות חמות.
הצימאון של הציבור החרדי לפוליטיקה זוכה למענה באמצעות דיסקים זולים מאוד שמכילים פחות או יותר את תקציר החדשות. השד העדתי לא פסח על השוק הזה, ובחודשיים האחרונים החל לצאת דיסק שנקרא "ממזרח שמש", שהוא מין "חסידישקייט" לאנשי ש"ס (למרות שהבעלים מכחיש בתוקף כל קשר לש"ס).
ב"ממזרח שמש" האחרון הייתה כתבה על השחרור של דרעי מהכלא וכתבה על רשת אל המעיין. בדיסק אפשר למצוא גם הופעות של מיטב הזמרים המזרחיים המקומיים. גם באינטרנט אפשר למצוא ביטוי למהפכה הטכנולוגית שעובר הציבור החרדי. באתר של רדיו 10 (radio10.co.il) אפשר להוריד קטעי וידאו באורך מלא של דרשות והרצאות מוסר. באתרים אחרים יש פנייה לקהל חילוני ומסורתי יותר על ידי קטעי וידאו של מחזירים בתשובה פופולריים וכמובן ברכות וירטואליות.
בחזית דומה אך שונה מוקם בימים אלו הערוץ הדתי תכלת, ערוץ שיהיו בו כנראה תכנים שונים מאוד מן התוכניות החרדיות. יש להניח שצופי ערוץ תכלת ישזפו את עיניהם בבחורה מפעם לפעם, מה שקשה לומר על החרדים.
תעשיית הווידאו החרדית מנסה להתרומם ולהגיע לרמה של הקולנוע הרגיל. בקרוב ייצאו רוב חברות ההפצה עם כותרי DVD (קוראי DVD קיימים ברוב המחשבים) שיכללו תוספות רבות, כדרכם של כותרי DVD. רוב המפיקים התחילו לעבוד עם עורכים מקצועיים כדי להגיע לרמת שידור נאותה. לדברי המפיקים, השחקנים הלא מקצועיים מקבלים השראה ולומדים מהשחקנים המקצועיים שמשחקים איתם. אבל נראה שהתסריטים המגושמים והלא מתפשרים יהיו בעוכריהם תמיד. גם העלות הגבוהה של סרטים מקצועיים משאירה את השאיפות של יוצרי הסרטים בגדר חלום בלבד. אולי, כמו שהצר השחקן אברהם סלקטר, אולי כשהתסריטאים יסכימו להכניס את המילה "אמא" לתסריט יהיה שינוי כלשהו.