"שמעתי ברדיו שמישהי צועדת מביתה במצפה-רמון, וזה ריגש אותי", מספר שטרית. "הדברים הגדולים תמיד באים מהאנשים הכי מסכנים. אנחנו הרי הופכים לפלוצים אקדמאים: כל-כך הרבה אינטלקטואלים בקשת הדמוקרטית, כל-כך הרבה ארגוני נשים, ואף אחד לא עשה את זה. והנה קמה בבוקר אשה אחת ומתחילה ללכת.
"ואז ראיתי אותה בטלוויזיה, עטופה בדגל המדינה, ואמרתי אוי ואבוי, זה לא מה שחשבתי. השפה שלה ממולכדת בנאמנות הלאומית הטוטאלית, ואני לא מוכן להצטרף למאבק הזה, שיש לו נאמנות לאומית. כי הפרויקט המרכזי של המדינה - הכיבוש - מתנהל במקביל לפירוק מדינת הרווחה. ויקי כנפו לא מבינה שהיא רחוקה מהאג'נדה של המדינה, אלא אם היא רוצה דירה בקריית-ארבע. ויקי לא מעניינת את שרון ואת נתניהו, גם אם היא לא תעבוד. אפשר להביא במקומה עוד עובדים זרים.
"אנשים שאלו אותי, מה אתה נטפל לדגל שלה. אני נטפל כי הדגל זאת הכרזת נאמנות. תאר לך שהיא היתה צועדת עם דגל שחור, שאומר 'למדינה אין נאמנות לי ולילדיי'".
איך תסביר שזאת דווקא מחאת נשים מזרחיות ולא גברים מזרחיים?
"זה דבר שהטריד אותי גם במחקר שלי. אתה לא מוצא נשים מזרחיות בקו הקדמי. וידוע שהיו נשים בפנתרים, מאחור, הרבה מהן נעצרו, וצריך לכתוב על הקול הדומם הזה. ולמה התופעה עכשיו של הנשים בצעדת המחאה? אנחנו חיים שני עשורים עם ש"ס, מפלגה שמשמשת ספוג מחאה. כל תסיסה שיכולה היתה להפוך לפנתרים, הם תיעלו אותה. במקום להיאבק על גורלם הם קראו לאנשים להתפלל על גורלם. הנשים הושתקו, באמצעות ש"ס, מאחורי הבעל".
איזה עתיד אתה צופה למחאה שלה?
"אם הפיגועים יתחדשו, חס וחלילה, ויקי כנפו תיעלם. היא לא הפנתרים שרצו לבחירות ב-1973, עם כל ההרוגים של מלחמת יום-כיפור, ולא עשו חשבון, כי 'דופקים את השחורים'.
"אבל מה אתה מצפה מאנשים קשי-יום כמוה? קח את האנשים באוהל 'שאגת אריה', מול כלא רמלה. במוצאי כיפור, עם תחילת האינתיפאדה, אלי ישי אמר 'צו 8, לקפל את הכול'. וזה ש"ס, שהם אפילו לא ציונים באידיאולוגיה, אז הנשים האלה?
"גם עכשיו יש שם התפוררות, כי יש מלחמות בכל גוף. בשיחות שלי לשם אני שומע ויכוחים ברקע, 'אל תכתבי מחאה', 'אל תגידי הפגנה, תגידי עצרת'. זה לא מרד, וזה עצוב".
האינתיפאדה השלישית
שטרית מתגורר בשנה האחרונה בקליפורניה, שם הוא משמש עמית מחקר באוניברסיטת UCLA. הוא מעורב בשני מחקרים, האחד בודק את המפגש והקשר בין המזרחיים והפלסטינים שנותרו פה בערים המעורבות אחרי 1948. במחקר אחר, על ש"ס, שטרית בודק את התנועה מול עליית הדת במזרח התיכון, מזהה בתנועה דפוסים והתבטאויות דומות למה שנאמר באיראן, בקרב האחים המוסלמים ובחמאס לפני שהפך לתנועת טרור. לשאלתי, שטרית שולל את האפשרות שש"ס תפנה לאלימות. "אולי יהיה פלג מטורף שולי, אבל קשה לי להאמין שזה יקרה. במבנה ובתפיסה המרכזית שלה, התנועה היא לחלוטין לא מיליטנטית ובוודאי לא מיליטריסטית. הטרור התפתח אצל הציונות הדתית כי הם חיברו לאומיות ודת, ופה קובע סדר-היום של עובדיה, שהוא לייסד מחדש סמכות תורנית ספרדית הלכתית ארץ-ישראלית, ולא מעניין אותו גבולות".
איך ש"ס משתלבת היום בתמונה?
"ש"ס הולכת ומצטמצמת. %50 ממצביעיה היו מצביעי מחאה מזרחיים חילוניים, והיא חדלה מלהיות כתובת שלהם. סיפורה הוא נאמנות לרב, זה הכול, וסופה להצטמק. אולי תיעצר על חמישה מנדטים, אולי פחות.
"בשעתו הוצעה למצביעי ש"ס שוויוניות על בסיס דת. אמרו להם שהם הציונים האמיתיים. אבל בתקופת משבר, המזרחי החילוני, שנושא בתוכו תמיד את זהות האויב, יתייצב בפני הדגל ולא בפני ש"ס. התפרק גם המבנה התלותי שלהם נוסח מפא"י, 'חינוך ואוכל תקבל מהמפלגה, ורק תצביע'. לכן ברחו המנדטים, וכל יום הם מאבדים עוד ועוד.
"אני מסתובב באשדוד ובירוחם, ורואה מה קורה. ש"ס אכזבו מצביעים חילוניים בעניין החברתי. למרות כל ההצגות של ספרדים שמחים בטלוויזיה, בטברנות ובדודו טופז, נוצר חלל שגם הליכוד לא ממלא. והחלל הזה לא יישאר לנצח".
מה דעתך על הפרויקט של טופז, מרכז מסחרי ופארק שעשועים בדימונה?
"אלה החישוקים של כל משטר קפיטליסטי. בלי בתי-כנסת ודודו טופז, אנשים היו ברחובות, שורפים את המדינה. טופז ציני כמו הקבלנים. להקים מרכז מסחרי על חורבות מפעל? אנשים הפסידו את יכולתם להתפרנס ופתחו להם מאה חנויות, בואו ותבזבזו את מה שאין לכם.
"פעם עוד היתה בושה. עם כל הביקורת על הדור של מפא"י, אלה אנשים שהלכו בסנדלים וגרו בדירות-שיכון. עכשיו בא הבדרן הזול הזה שהפך לאיש עסקים".
שמעת בוודאי על התוכנית של שרון להקמת 30 יישובים חדשים בנגב.
"שרון לא טיפש. הוא יודע שהרוב בהתנחלויות הם אלה שנתנו להם פתרונות דיור, וכשהם ירגישו בגדר ובגטאות, הם יילכו. אבל הסיפור של 30 היישובים נשגב מבינתי. העיירות האלה בדרום התמוטטו כי הן הכפילו ושילשו את עצמן, בלי שינוי בתשתית. ירוחם הכפילה אוכלוסייה, ורוב המפעלים נעלמו. אז מה, תיקח את האנשים מירוחם ותעביר אותם לירוחם ב'? קח יישובים שקיימים ונסה לטפל בהם".
מה השלב הבא?
"פה לא אמריקה, שיש בה 280 מיליון תושבים. במדינה קטנה כמו ישראל, אתה לא יכול ליצור חברה של בעלי הון, ולהתייחס לאחרים כאל מיותרים. תנסה, וזה יתפרק.
"ככל שהעניין עם הפלסטינים ייפתר, הרעש יתחיל. הרי השלום לא יביא רווחה. שרון ונתניהו רוצים שקט לעצמם, כדי להחזיר משקיעים. אבל על מה נלחמות האמהות? על מקום עבודה, על שכר מינימום במשחטת עופות? איזה פתרון זה? הזמנה של הצבא לעוד שנתיים של סוודרים? כל התשתית - שלא היתה מי-יודע-מה - נחרבה. מי שיש לו, עובד, וזהו. מלא עיירות-רפאים. ולא יועילו השקרים האלה בעיתון של סוף-השבוע, ארבעה עמודים על 'סיפור הצלחה בנתיבות'. תמיד מחפשים סיפור כזה. 'אם אפשר, מצליחים'. שקר של קפיטליזם.
"אני מאמין שתהיה התפרצות, ויש לי ניחוש: הערבים הישראלים. המזרחיים יותר מדי מחוברים לסיפור הלאומי, וקשה להם למרוד. זאת גם תקופה קשה, שבה הערביות היא אויב האנושות, אז תזדהה כיהודי מזרחי? לא, אתה תיטמע בעניין הלאומי-ציוני.
"הערבים הכי סובלים מהזנחה ומאבטלה. הבעיה היא שכשהם מפגינים, הם נהפכים לאויב. הכול תלוי אם השקט הביטחוני יאפשר להם להפגין; אחרת יביאו להם אוטובוסים מהתקווה, וישסו בהם את המזרחיים. כי מה הפתרון של השליט? הערבים הרעבים רוצים להפגין, המזרחיים שרוצים לחיות זועקים, והשליט משסה אותם זה בזה, מתרווח, ומתכנן את המהלך הבא. זו לא רשעות. זו פוליטיקה".
מדינה בתוך הג'ונגל
שטרית נולד ב-1960 בעיירה קסר אלסוק שבמרוקו, על גבול אלג'יר. אביו, נהוראי, השלים לימודי מינהל ציבורי בקזבלנקה, ועבד בשירות המדינה. חיי המשפחה היו טובים ונוחים. לארץ הם הגיעו בעקבות בני-משפחה אחרים, בסוף 1963.
"לא הגענו הנה באופן טיפוסי", הוא מספר. "אבי הביא איתו מכונית פז'ו; דודי הביא מכשיר טלוויזיה, למדינה שעוד לא היתה בה טלוויזיה. הם ידעו מה מצפה להם, כי אחיותיהם שבאו הנה בשנות ה-50 התריעו, 'אל תבואו לפה. הפכנו להיות מנקות בבתים של אדונים אשכנזים'. הן כעסו על המשפחה שנתנה להן ללכת, אבל הן היו נשואות, ובעליהן לקחו אותן. זה המקרה הקלאסי - הגבר המזרחי הבטל שאיבד מעמדו, והאשה שעובדת ורצה לפרנסת המשפחה.
"אבי בכלל לא רצה לבוא. הוא נהנה מהלוקסוס ומהמעמד של עובד מדינה. אבל אחיו אמרו, מה, תישאר פה יהודי אחרון? הוא לא אמר במשרד שהוא עוזב. הוא נסע, והיה בטוח שיחזור. אפילו לקח את המפתחות של המשרד, שזה דבר חמור במעמדו. אני זוכר, כילד, את המפתחות שהוא המשיך ושמר משם. אני שומע הרבה מרוקאים שמרגישים אשמה על העזיבה. זו תחושת הבגידה שהם מרגישים כלפי הערבים.
"אצל המרוקאים העלייה נמשכה מסוף שנות ה-40 ועד שנת 1966. הסיפור הפורמלי הוא הסיפור הציוני, הבריחה מאימת המוסלמים, סיפור שטוב לעלייה מעיראק. אבל איך תסביר את קצב ההגעה האיטי הזה של יהודי מרוקו?".
אז למה באו?
"שאלה גדולה. ברגע שהציונות במלחמה עם הערבים, היהודים היו צריכים לבחור נאמנות. לא היה זמן לחשוב. וברגע שהציונות החליפה את היהדות, נגמר הסיפור. אבל שוכחים שעד אמצע שנות ה-60 היו שני שרים יהודים במרוקו, ולא תלו שם אף אחד. לא אגיד שהיה משטר דמוקרטי, אבל חיו שם. זו הקהילה האחרונה שהתקיימה במקביל למדינת ישראל.
"כשחוקרים את יהדות מרוקו, זה תמיד מפה, אף אחד לא הולך לבדוק שם, למה נשארו. אחרי שהתבררו ממדי ההשמדה של יהדות אירופה, בן-גוריון דיבר על הבאת 'המיליון הנשכח מיהדות המזרח'. לא הצלחתי לגלות שום מסמך ציוני קודם-לכן, שמישהו חשב שצריך להביא את המיליון הזה. הציונות המדינית היתה פתרון לשבר של יהודי אירופה, והם באו הנה, בני התרבות האירופית, עם התפיסה האוריינטליסטית הקלאסית, 'הציוויליזציה מול הברבריזם של המזרח'. ואז הם פגשו בלא-צפוי, יהודי האיסלאם, וכל התוכנית התקלקלה. מה עושים איתם? איך מסירים מהם את הערביות? 'צריך להפוך אותם מתימנים ליהודים', כפי שאמר בן-גוריון באחד הדיונים בכנסת, כאילו שתימני ויהודי זה הפכים. והיתה סביב זה מערכת של חוקרים ואידיאולוגים, שכל מטרתה לברר איך מקימים מדינה אירופית מערבית בתוך הג'ונגל הזה.
"אבל לדעתי, הבאג האמיתי בתוכנה הציונית לא היה המזרחיות, אלא הציונות הדתית. הם חשבו שאפשר לבודד אותה, ובסוף היא הפכה למפלצת שהורסת הכול. כי הגזענות מסנוורת, אתה לא רואה ופוגע בחברים הכי טובים שלך. האנשים האלה לא בונים מדינה, אלא עסוקים בהגשמה של חלומות מוזרים בשטחים. בסוף יחריבו פה הכול. ועכשיו אני אומר, שיחפשו את החברים שלהם".
שטרית ביקורתי מאוד גם כלפי המאמץ להעלות את יהודי ברית-המועצות. "אני תושב אשדוד. מאז שהתחיל המאבק הדמוגרפי ועודדו עלייה מרוסיה, נבנו בה שש שכונות חדשות, מספר התושבים גדל פי חמישה, והאבטלה גאתה. שרון חשש שנהיה פה מיעוט יהודי, אבל לא אכפת לו ממה אנשים יחיו. אולי יש לו תוכנית להביא עוד מיליון איש ולפזר אותם בבתי-תמחוי. לדעתי הפתרון הוא כמו שעושות מדינות אחרות, לעצור את כל ההגירה הזו".
דווקא כעת, כשהמדינה חוגגת את עלייתם של אחרוני היהודים מעיראק?
"הסיפור הזה לא קשור לשאלת ההגירה, זו סתם הסחה מהמחאה של הנשים. שני גרוש עלות הפרויקט הזה, והרווח עצום. אין כלי-תקשורת שלא נשאב אליו. מחאה זה סיפור לשבוע: צעקתן, בכיתן, שמענו - וחזרה לאתוס הלאומי, מדינת מקלט, ועם ישראל שוב יחד, מתרגש למראה שישה יהודים, ששום דבר לא הפריע להם להמשיך לחיות בארצם".
"דוד לוי היה הטריגר"
שטרית היה בין מייסדי "הקשת הדמוקרטית המזרחית", קבוצת אינטלקטואלים מזרחיים, ששמה לה למטרה את שינוי הסדר החברתי. הקבוצה הובילה כלובי את חוק הדיור הציבורי, ובשנה שעברה רשמה הישג בבג"ץ הקרקעות. ב-1998, שנה בלבד אחרי הקמת "הקשת", שטרית פרש מהתנועה.
"אמרתי שצריך לכוון ולהגיע לתנועת המונים, כולל הקמת מפלגה, ומכון מחקר, ואוניברסיטה. הגישה שניצחה אמרה שאנחנו קבוצה קטנה ומתוחכמת, ומטרתנו להעלות דברים לסדר-היום. זה נחמד, אבל אחרי שנגמר פרויקט, אתה לא שומע מהקשת. אני הצעתי פעולות גדולות בשכונות, עם חסרי-דיור, זוגות צעירים, הכול נדחה. ראיתי שאני לא תורם, והלכתי".
היוזמה הגדולה שלו היתה הקמת רשת החינוך המזרחית "קדמה", בשנת 1994. הרשת כללה שלושה בתי-ספר, שאחד מהם נוהל בידי שטרית עצמו, אבל לדבריו, עסקני העירייה המזרחיים חיבלו במאמציו, לא כל ההורים נענו, וחולדאי, עם כניסתו לתפקיד, סגר את בית-הספר. שטרית המשיך ללמד עוד שנתיים במחתרת, בבית פרטי, והביא את תלמידיו לבגרות.
אתה זוכר את הרגע של התגבשות התודעה החברתית שלך?
"זה לא רגע, זה הצטברות של דברים. כעולים חדשים אבי התלונן כל הזמן שהוא לא סובל את היחס פה. הוא היה באולפן לאקדמאים, מרוקאי יחיד, גרנו בסלאמס, והוא ארגן את התושבים להפגנות. כילד בן עשר אני זוכר את אבא שלי צועק עם מגאפון. הוא היה מזכיר האיגוד המקצועי של עובדי הנמל באשדוד. יהושע פרץ (מנהיג מרד פועלי הנמל באשדוד) היה בן-בית אצלנו. אני זוכר שאבא שלי עשה איתו חזרות ותרגולים לקראת ראיון בטלוויזיה עם ירון לונדון. ללונדון היתה אז תוכנית בשם 'טנדו', והוא רצה להשפיל בה את פרץ. השאלה הראשונה של ירון המתנשא היתה, 'איזה ספרים אתה קורא עכשיו'. לגמור אותו במכה אחת, ואחר-כך רק לטלטל את הגופה. פרץ, שהיה איש חכם, ענה, 'אני קורא דיני עבודה, זה מה שמעסיק אותי כעת'. תשובה קלאסית של מנהיג פועלים, שאין לו זמן. זה גמר את ירון.
"היה רגע לקראת סוף שנות ה-70, לפני הגיוס, כשיצאתי עם החבר'ה מהגרעין לקיבוץ עין-חרוד. פעם ראשונה שיכולתי לראות את ישראל האחרת, את מלח הארץ. ונהניתי. החבר'ה ביחד, דשא, מתנדבות, קיבוצניקים. היה נחמד. אבל אתה מרגיש שאתה מתארח אצל אדוני הארץ. פעם ראשונה שראיתי שיש בעלים למקום. באתי משכונה של צפון-אפריקנים. תמיד חשנו שיש חלוקה וסדר שאנחנו לא נהנים ממנו, אבל לפגוש את זה, זה מחלחל".
את המפגש עם האשכנזים ואת המאבקים החברתיים, הפוליטיים והתרבותיים שניהלו המזרחיים, הוא ניסח לעבודת הדוקטורט שלו. המחקר המקיף והמעודכן, המבוסס על מודלים ממחקרים על תנועות השחורים בארצות-הברית, יתפרסם בחורף הקרוב בהוצאת עם עובד. שטרית מזהה בו צמיחת אנשים דוגמת משה שחל, מתוך המרד של ואדי סאליב - מתווך מזרחי, שיקטוף את פירות המחאה וידאג לאינטרסים שלו, ומבלי לרצות גם ישרת את סדר-היום החברתי.
"מי שהתקבל זו המחאה, אבל לא האנשים שחוללו אותה. פגשתי בפנתרים וקשה להם לקבל את זה, חבר'ה בני עשרים שעשו מרד, ובגיל חמישים הם מחוץ לסיפור, במחסן של הפוליטיקה.
"דוד לוי למשל, צמח אחרי מחאת הפנתרים השחורים. מקרה קלאסי. הפנתרים היו הדלק שהקפיץ את המנוע ונשרף, ומי שעלה על האוטוסטרדה היה דוד לוי. הפנתרים מרדו במפא"י, והמזרחיים נדחפו להצבעות-המחאה ב-1973, ואז ב-1977 בא המהפך, ודוד לוי היה שם לקטוף את הפירות. הוא בעצם בנה את הליכוד כמפלגה העממית שאנחנו מכירים אותה, לא בגין. לא שמעת ממנו מילה בכנסת, הוא היה בשטח, בנה סניפים, פקד אנשים והפך אותה למפלגת שלטון עם רוב מזרחי, 'אנשים שלנו מהעיירות'. הוא עבד אז, היתה לו כריזמה. אני לא יודע מה קרה לו אחר-כך".
למה ציפית ממנו כשבאתם אליו ב-1996, אתה וחבריך, וניסיתם לשכנע אותו לרוץ?
"הוא הודיע שהוא פורש מהליכוד, ואמרנו, מעניין מה יש לו להציע, אולי באמת הוא יילך על העניין החברתי. חברים שלי אמרו, עזוב, סתם הצגה. אני אמרתי שזה שווה. באנו אליו, אמרנו שאנחנו מוכנים לשים בצד את כל השאלות המדיניות. אבל אז קרה מה שכולם ציפו, הוא חתם עם נתניהו וחזר לליכוד. החלטנו לעזוב. אנחנו לא הנאמנים שלו מהעיירה. הוא כעס, וכל הקשרים בינינו נותקו. אבל אז התחלנו להתכנס ולשאול שאלות. וזה המעניין, דוד לוי היה הטריגר. הוא חולל בלגן שמתוכו נולדה תנועה חברתית, הקשת הדמוקרטית המזרחית".
"חושדים בכל דבר כהה"
עיקר פעילותו של שטרית כיום היא אקדמית. משפחתו שוהה עמו בארצות-הברית, ילדיו הולכים לבית-הספר הציבורי המקומי. הסיבה המיידית להגעתו ארצה היא ספר שירים חדש שלו, "שירים באשדודית" (הוצאת אנדלוס). זהו ספרו השלישי, ומקובצים בו שירים שכתב בעשרים השנים האחרונות. שירים כתובים בפשטות, מסופרים לפעמים כפרוזה, על זיכרונות אבודים ממרוקו מולדתו, ומנערותו באשדוד, מדיפים לגלוג מזרחי לשינקינאות של כזה-כאילו-אחלה, כעס לתל-אביביות שלא יודעת לבטא נכונה את השם אבן גבירול, וניכור כלפי אוהבי האופרה, אשכנזים מן הסתם. גם תחושותיו בגנות הכיבוש והיוהרה הישראלית מוצאות שם מקום.
בשיר אחד אתה מתאר את לבנון 1982, וכיצד אחד הכפריים יורק בפניך. זה מטאפורי?
"לא, זה מקרה אמיתי. נסענו בביירות לכיוון שדה-התעופה, ועמד שם זקן ונופף, כאילו רוצה לשאול משהו. עצרנו לידו והוא ירק לי בפנים. החבר'ה רצו לירות בו. אמרתי, תמשיכו לנסוע. נעלבתי כמובן, הלכתי עם ההרגשה המון זמן, ורק אחרי שנים הבנתי שזה היה רגע של טיהור. שום דבר אחר לא יכול היה לשחרר אותי מתחושת האשמה וגועל-הנפש על שנתתי לעצמי להגיע לביירות. זה דבר שמטריד אותי שנים, ואני מקנא בתודעה של הסרבנים היום. למזלי, היריקה שלו שחררה אותי; כמו מנהג סליחות אצל הדתיים בבני-ברק - ללכת למקווה, למי שתפקידו להכות אותך עם שוט לפני כיפור".
בשיר אחר בספר, שנכתב בעת שהות קודמת שלו בארצות-הברית, ב-1991, שטרית מתאר שיחה עם יהודייה אמריקנית, המתקשה לזהות במזרחי שלפניה את ה"ישראלי". עכשיו המראה המזרחי זוכה לחשדנות כלל-אמריקנית, ושטרית מספר לי על בנו בן ה-16, שגילה לו בגרון חנוק כיצד נשלף יחידי מבין חבריו, היהודים הבהירים, לעבור בדיקה בגלאי מתכות בכניסה ללונה-פארק. "עשה לי עצוב", אומר שטרית. "אמרתי לו 'תקופה חרא, חושדים בכל דבר כהה'".
חשבתי שהייאוש באמריקה יותר נוח.
"לא ברחתי כדי להתייאש בנוחיות. נוח קצת להתרחק ולנתק מגע, ולהתפנות לכתיבה, אבל אני חרד. רואים את עליית השמרנות בארצות-הברית, את הלובי של תעשיות הנשק והנפט והמתכת. כל שבועיים יש מלחמה אחרת, והתעשיות האלה חוגגות. ואתה רואה את החוטים בין בוש ושרון, בין כלכלה אמריקנית לפקידי האוצר ונתניהו. ישראל משרתת אינטרסים אחרים, לא של אזרחיה. זה הסיפור. זהו סדר עולמי חדש, ואנחנו שם".
