גלובס - עיתון העסקים של ישראלאתר נגיש

בתמונה נראה בך כשעל פניו ניכרת תשישות מהתרגשות ומתח. היא צולמה בעת משפטו של אדולף אייכמן, אשר נפתח ב-11 באפריל 1961. ארבעים שנה אחרי אותו יום היסטורי, בך זוכר בבהירות ולפרטי-פרטים את שהתרחש לפני המשפט ובמהלכו.

"מישהו מגלריית העיתונות צילם אותי אחרי שחקרתי את העד יהודה בקון, שהוא כנראה האדם היחיד בעולם שניצל ממש מתוך תאי הגזים", מספר בך. "זה היה באושוויץ. היו שם 200 ילדים בתוך התא, וכבר נעלו את הדלתות והם התחילו לשיר כדי לאזור אומץ. פתאום הגיע משלוח תפוחי-אדמה. לא היו מספיק אנשים כדי לפרוק אותו, והגרמנים פתחו את הדלתות והוציאו את 20 הנערים שעמדו הכי קרוב לדלת - והוא היה ביניהם.

"אחר-כך היתה סלקציה: תקעו מוט באדמה, ועליו שמו קרש, ומי שלא הגיע לקרש - נשלח לתאי הגזים. לבקון ולאחיו היה ברור שהוא לא יגיע לגובה הקרש, אז אחיו הכניס לו אבנים לנעליים כדי להגביה אותו. אנשי ס"ס שראו את זה הרגו את אחיו במקום, אבל היה איש ס"ס אחד שחיבב את בקון, הפך אותו לשולייה שלו, וכך הוא ניצל. אחרי העדות שלו צנחתי גמור, פיסית ונפשית, ואז צולמה התמונה הזו".

ניצל פעם אחר פעם בך נולד בשנת 1927 בעיר הלברשטש שבגרמניה, ושפת אמו, הגרמנית, היא שהביאה אותו 34 שנים מאוחר יותר למשפט אייכמן. הנימוסים היקיים טבועים בו עד היום, ונועם-הליכותיו בבית-המשפט ומחוצה לו זוכה להערכה רבה. שופט אנושי מאוד, לצד היותו משפטן מעולה - כך מגדירים אותו בקהילה המשפטית.

אפשר לומר שחייו של בך הנער ניצלו פעם אחר פעם, ממש ברגע האחרון. כאשר היה בן כמה חודשים עברה משפחתו לברלין, שם התגורר כאשר עלו הנאצים לשלטון ב-1933.

ב-1938 ביקשה המשפחה לעזוב את גרמניה, אך אבי המשפחה הועסק בתעשייה הכבדה, והשלטונות חששו שהוא ימסור מידע רגיש לאויבי גרמניה, ולכן נטלו ממנו את דרכונו. כאשר הגיע ראש ממשלת בריטניה, נוויל צ'מברלין, לוועידת מינכן בספטמבר 1938, פחתו חששות המלחמה והמשפחה הורשתה לצאת - שבועיים לפני פוגרום ליל הבדולח.

מגרמניה היגרה המשפחה להולנד, אותה עזבה באפריל 1940, חודש בלבד לפני הפלישה הגרמנית. היא הפליגה ארצה באנייה "פאטריה", ועל סיפונה חגג גבריאל את בר-המצווה שלו. היתה זו ההפלגה האחרונה של "פאטריה", לפני שטובעה בידי ה"הגנה". בך ניצל שוב ברגע האחרון.

עשרים שנה אחר-כך, ב-23 במאי 1960, הודיע ראש הממשלה דוד בן-גוריון על לכידתו של אייכמן בארגנטינה בידי שירותי הביטחון של ישראל. בך, שהיה אז סגן פרקליט המדינה, שמע על כך לראשונה יחד עם יתר אזרחי ישראל. "הייתי שותף להרגשה המחשמלת שעברה אז על הארץ, במיוחד לנוכח העובדה שכמה שנים קודם לכן הכנתי את הערעור לבית-המשפט העליון בפרשת קסטנר, ולכן ידעתי פרטים על אייכמן".

לאחר מספר ימים הטיל עליו שר המשפטים, פנחס רוזן, לשמש כיועץ המשפטי של לשכה 06, הגוף המשטרתי שהוקם במיוחד לצורך הכנת משפט אייכמן. "המינוי שלי התקבל די כמובן מאליו, כי לא היו הרבה אנשים בפרקליטות שידעו גרמנית", משחזר בך. "אני גם טיפלתי בכמה תיקי ריגול גדולים, ובכל מיני משפטים פליליים מיוחדים, כך שזה היה די טבעי שהתפקיד הוטל עליי. למעשה, גרתי בשכנות לאייכמן במחנה ג'למי במשך תשעה חודשים, והייתי הקשר היחיד שלו לעולם החיצוני עד שבאו עורכי-הדין שלו".

מה אירע בפגישה הראשונה ביניכם?

"לא אשכח את הרגע הזה, כששמעתי את הצעדים שלו בחוץ וחיכיתי לו. היתה לי תחושה מוזרה. אני זוכר את הצעדים בחוץ, ואת המחשבה שעברה בי: כמה בקלות זה יכול היה להיות להיפך, שאנחנו היינו צריכים לבוא בפניו. היו גם דפיקות-לב, ואחר-כך קצת סקרנות, איך איש כזה נראה.

"בהמשך היה לי עוד רגע שקשה לשכוח. רודולף האס, מפקד אושוויץ, כתב את זיכרונותיו בכלא לפני שהוצא להורג בידי הפולנים. הוא סיפר שהיו ימים שבהם היו צריכים להרוג 1,000 ילדים ביום, ומדי פעם הילדים כרעו ברך וביקשו להינצל. הוא אומר שלפעמים היה צריך לדחוף אותם לתאי הגזים, ולפעמים הוא קיבל פיק ברכיים מזה.

"ואז האס מוסיף: 'אבל תמיד התביישתי אחר-כך על החולשה שלי, אחרי ששוחחתי עם אוברשטורמבנפירר (סגן-אלוף, א' ל') אייכמן, מפני שאייכמן הסביר לי שצריך במיוחד להרוג את הילדים קודם. אייכמן אמר: איפה ההיגיון, להרוג דור שלם של מבוגרים ולהשאיר בחיים דור של נוקמים אפשריים, שיכולים גם להקים את הגזע הזה מחדש אחר-כך? עשר דקות אחרי שקראתי את זה, אייכמן רצה לראות אותי, וישב מולי כמו שאתה יושב".

לחצתם ידיים?

"לא, לא".

רשות לא לאכול את הלחם "אנשים הם בדרך-כלל קומבינציה של דברים ועוברים שלבי התפתחות", אומר בך, כשהוא נשאל על התרשמותו מאייכמן. "זאת היתה ההרגשה שלי גם לגבי אייכמן. הוא נכנס לתפקיד (מנהל המחלקה היהודית בגסטפו, א' ל') מפני שחשב שזה טוב בשביל הקריירה שלו. אחר-כך הוא ביצע את זה בתור בירוקרט, באופן מאוד יעיל. אחר-כך אפשר היה לראות שזה הופך לאובססיה. לקראת השנים האחרונות של המלחמה, זה הגיע להזדהות מוחלטת שלו עם המשימה הנפשעת. מבחינה מעשית, אייכמן הפך להיות יותר קיצוני מהממונים עליו.

"ברור שהיטלר והימלר אשמים יותר ממנו, כי הם היו היוזמים של השמדת היהודים והוא היה רק המבצע. אבל בשביל היטלר היו דברים אחרים, כמו המצב הצבאי או המצב הפוליטי, שהיו לא פחות חשובים, ואולי יותר חשובים מאשר להרוג כל יהודי. בשביל אייכמן - זה היה רק זה.

"כאשר הגנרלים הגרמניים בחזית המזרחית התחננו לכל רכבת עם תחמושת ותגבורת, אייכמן הצליח, בכל מיני תחבולות, להשיג עדיפות לרכבות המוות שלו, למרות שידע שהוא בעצם מחבל במאמץ המלחמתי. הוא אמר לחברים שלו: אני יודע שהמלחמה אבודה, אבל אני במלחמה שלי עוד אזכה. ואז הוא נסע לאושוויץ, בשביל להגדיל את מעשי הרצח מ-10,000 ל-12,000 ביום".

מה מכל זה נשאר טבוע באייכמן ב-1961?

"כאשר פקד אבנר לס (החוקר הראשי של אייכמן, א' ל') חקר אותו בכלא, אפשר היה לראות איך הוא נכנס בחזרה לתפקיד שהיה לו אז. אתן לך דוגמה: האיש שהיה אחראי מטעם הס"ס על דנמרק, ורנר בסט, לא היה יותר טוב מאחרים, אבל היה לי הרושם שב-1943 היה לו חשוב יותר להוציא מדנמרק את החמאה והגבינה והביצים, מאשר להרוג כל יהודי. אייכמן תיאר לפקד לס איך הדנים הצליחו להבריח את היהודים לשבדיה, ואמר: 'תראה איזה אנשים יש. בסט הזה היה אצלי בברלין כזה קטן, ואחר-כך הוא בא לקופנהאגן ועושה לי בעיות'. אפילו עכשיו הוא לא סלח לאנשים שנכשלו".

איך הוא התנהג כאסיר?

"קורקטית, עניינית. הוא לא הראה פחד. אם הייתי יושב מולו ועושה תנועה, שממנה חשב שאני רוצה לקום - הוא היה מיד קם תוך עמידת דום. זה לא היה מתוך רצון למצוא-חן או מתוך פחד, אלא כחלק מהמשמעת שלו. הוא חשב שבתור אסיר התנהגות כזו מתבקשת. השומרים סיפרו לי שאם הוא קיבל בבוקר שלוש פרוסות לחם ורצה לאכול רק שתיים, הוא היה מבקש רשות לא לאכול את הפרוסה השלישית".

הוא הרגיש שגורלו נחרץ?

"הוא אמר שכן, אבל היה לי רושם אחר. אני ראיתי אותו יום לפני ההוצאה-להורג, לפני שידענו שהנשיא יצחק בן-צבי ידחה את בקשת החנינה שלו, ונתבקשתי לחקור אותו על פושעים יוגוסלביים. היתה לי תחושה שהוא קיווה שאיכשהו היהודים מדברים הרבה - אבל לא יעזו לעשות את זה".

"אני הבת של וייס"

לשכה 06 חילקה את חקירתו של אייכמן ואת איסוף חומר הראיות בחתך גיאוגרפי, כאשר על כל מדינה הופקד קצין אחר. בסופו של כל יום היו נפגשים מפקדי היחידה עם בך, כדי לקבל עדכונים, להחליט מה ישמש כראיה ומה ייעשה ביום הבא. "היו לי הרבה מאוד לילות ללא שינה", אומר בך.

"בהתחלה, כאשר הייתי שומע את התיאורים של הניצולים, זה גרם לי לבלהות. היתה לנו בעיה להשיג עדים, מפני שחלק גדול מהניצולים דחקו לתת-מודע את שעבר עליהם, ובמשך שנים רבות לא דיברו על כך. הייתי מנסה לשכנע אותם שהחובה שלהם כלפי האמת, כלפי העם היהודי וכלפי ההיסטוריה היא לגלות מה שהם יודעים.

"כאשר הם שוכנעו, נשבר איזה סכר ואי-אפשר היה להפסיק אותם. לא רצינו שהמשפט יהיה ארוך מדי, ורציתי שעד מסוים יעיד רק על נקודה מסוימת, אבל זה היה בלתי אפשרי. הם היו אומרים: אני עומד על כך שאכסה את הכול, כי אני הניצול היחיד מהעיירה שלי, ומה שקרה למשפחה שלי לא פחות חשוב ממה שקרה למישהו אחר. לפעמים ויתרנו על עדים רק מפני שפשוט אי-אפשר היה להפסיק אותם".

נחזור לצורת העבודה שלכם בלשכה 06.

"כל קצין היה אחראי בין היתר על מסמכי הס"ס והגסטפו מהמדינה שבה טיפל. גילינו שלפעמים היו ניסיונות להציל משפחה יהודית מסוימת ממקום כלשהו, והיו פניות לאייכמן. כאשר היתה פנייה כזו, עברו לפעמים ימים, ואפילו שבועות, עד שמצאנו במסמכים את התוצאה. תמיד היתה לנו התקווה - שמא, אולי זה יצליח; אנחנו חיינו מחדש את האירועים של כל המשפחות האלה. ואז, ללא יוצא-מן-הכלל, ברגע שזה הגיע למחלקה של אייכמן - זה נגמר בצורה פטאלית.

"יום אחד בא קצין המשטרה שטיפל בצרפת, וסיפר שמצא מסמך שבו הגנרל הגרמני, שהיה המפקד הצבאי של פריס, פנה לאייכמן וביקש לא לגרש יהודי מסוים, פרופסור וייס, שהוא מומחה לראדאר והצבא זקוק לפטנטים שלו. הפעם חשבנו: הנה גנרל של הוורמכט שמבקש לחוס על אדם אחד בעל חשיבות לצבא - אולי זה יצליח.

"אבל הסתבר שגם במקרה הזה, אייכמן ענה שמטעמים עקרוניים הוא לא יכול להיעתר לבקשה. כמה ימים אחרי זה מצאנו במסמכים פתק, שלפיו הגנרל טלפן לאייכמן בתרעומת קשה ואמר לו: 'איך אתה מעז? אני גנרל של הוורמכט, איך אתה מעז להפר את ההוראה שלי?'. אייכמן ענה: 'אני אוברשטורמבנפירר של הס"ס ולא אכפת לי איזו דרגה יש לך בצבא'. אחרי כמה ימים, אייכמן כתב לגנרל הזה: 'ביררתי עוד פעם את העניין וראיתי שהפטנטים של היהודי וייס כבר נלקחו על-ידי הצבא הגרמני, ולכן אני לא רואה סיבה לדחות אפילו ביום אחד את הגירוש שלו'. אחר-כך בא אישור על הביצוע של המעצר והגירוש.

"אחרי שהגשתי במשפט את החומר הזה, הגיעה אלי בחורה צעירה, שביקשה לדבר איתי. שמה היה עליזה וייס, והיא נכנסה לחדרי ואמרה: 'אני הבת של פרופסור וייס. הייתי אז תינוקת. כשההורים שלי ראו שהס"ס באים לקחת אותם, הם שלחו אותי לשכנים, והיום אני בארצות-הברית. קראתי שהגשת את החומר על אבא ואמא שלי. לא רק שלא היכרתי אותם, אלא שאפילו אין לי תמונה איך הם נראו. האם אתה יכול לתת לי איזו עצה איך אפשר לראות איזושהי תמונה?' "תכפיל את זה פי מאה - אלה הדברים שהעסיקו אותי בלילות. חלמתי תמיד שאולי איזו משפחה תינצל, אבל כאשר אייכמן היה צריך לקבל את ההחלטה - זה נגמר בצורה פטאלית".

הייתי בוחר באייכמן כבר בזמן חקירתו של אייכמן במחנה ג'למי, בעמק יזרעאל, עוד טרם המשפט, נכונה לבך הפתעה מזעזעת ומרגשת. יום אחד הגיעה ללשכה 06 מעטפה אנונימית שנשלחה מפולין, ובתוכה מסמכים שתיעדו את מספר היהודים שהגיעו לאושוויץ מדי יום בשנים 1943-1942 ואת המספרים שנחקקו על זרועותיהם. הבעיה היתה שהיו אלה צילומים שלא יכלו לשמש כראיה משפטית.

"זימנתי ישיבה של כל הקצינים בלשכה 06 ואמרתי להם: 'האם יש לכם רעיון כיצד להפוך את המסמכים בכל זאת לראיה קבילה?' נעשה שקט ואף אחד לא דיבר, אבל לי היה רעיון. אמרתי: 'אולי נעשה את זה ההיפך ממה שעושים בדרך-כלל. באופן רגיל, האדם שחתם על המסמך מעיד על כך. הפעם נאמר לבית-המשפט שקיבלנו את המסמכים בצורה אנונימית, אבל נראה שתוכנם נכון. הרי יש מאות יהודים מאושוויץ שיש להם מספר על הזרוע, והמשטרה תנסה לאתר יהודי שהגיע לאושוויץ בסוף יולי 1942 כדי לראות אם המספר שלו מתאים לזה שבמסמך'.

"לא גמרתי לומר את זה, ופקד מיקי גולדמן (לימים מיכאל גלעד, א' ל'), שהיה אחראי על פולין, העלה את השרוול של החולצה והיה לו המספר. הוא אמר שהוא הגיע לאושוויץ בסוף יולי 1942, והמספר שלו התאים בדיוק למה שהיה כתוב במסמך. אנחנו בכלל לא ידענו שהוא היה באושוויץ, לא ידענו שהוא היה בפולין. הקצינים הדי-קשוחים ישבו כמה דקות בשקט, ואיש לא אמר שום דבר".

מה הרגשת ביום הראשון של המשפט?

"כאשר השופטים נכנסו לאולם עם סמל המדינה מאחוריהם, והאיש הזה, שכל מאווייו היו להשמיד את העם הזה, הנה הוא עומד דום בבית-משפט ישראלי ריבוני - המשמעות של הקמת המדינה התבררה לי יותר מאשר באיזשהו רגע בחיים שקדם לזה".

גדעון האוזנר, אז היועץ המשפטי לממשלה וראש התביעה במשפט אייכמן, כותב בספרו "משפט ירושלים" שבית-המשפט החמיר יתר על המידה עם התביעה, ולעתים מנע ממנה להציג את מלוא היריעה. גם אתה התרשמת כך?

"השופטים, ובעיקר משה לנדוי (אב בית-הדין בבית-המשפט המחוזי, א' ל'), רצו מאוד להקפיד שלא יהיה חשש שמדובר במשפט ראווה. היו הגבלות במובן זה שמאוד הקפידו איתנו, שלא נגיש שום דבר שאינו רלוונטי לחלוטין למשפט. אנחנו רצינו להראות את השואה בשלמותה, על כל היבטיה, ומה שעזר לנו היה העובדה שהנאשם היה אייכמן.

"אם הייתי מנהל את החקירה הזאת בלי נאשם, והיו אומרים לי אחר-כך: אתה יכול לקבל אדם אחד כדי להעמיד אותו לדין, בשביל להראות בצורה המרבית את מה שקרה בשואה - הייתי בוחר באייכמן. הייתי מעדיף אותו על פני בעלי דרגה גבוהה יותר, מפני שהוא היה אחראי לכל השלבים.

"ניקח לדוגמה את מחנות ההשמדה, שבהם אייכמן לרוב לא היה נוכח אישית. בשביל להאשים אותו ברצח, הייתי מוכרח להראות שהוא שלח את היהודים לשם ושהוא ידע מה יקרה להם בסופו של דבר ושהרצח בוצע בפועל. לכן, כל זה רלוונטי והראיות האלה היו קבילות. הוא הדין לגבי תפיסת הרכוש והחקיקה האנטי-יהודית. הכול היה רלוונטי כאשר אייכמן הוא הנאשם.

"התגברנו על המגבלות שבית-המשפט קבע. למשל: בנושא המסמכים. המשפט הזה היה הקייס שלנו נגד הנאציזם. האולם היה מלא בנציגי כל העולם, וכאשר הייתי מגיש מסמך בעל חשיבות מיוחדת, שתיאר את הגישה הנאצית נגד היהודים, רציתי להקריא אותו. השופטים אמרו: אנחנו נקרא, אין צורך להקריא. כאן, כשיש הדברים הכי בוטים שנוגעים להשמדת העם היהודי, להגיד שאני לא יכול להקריא את זה לפרוטוקול? אמרתי: רבותיי, אני עומד על זה. את המסמך ודאי תקראו, אבל אני רוצה לומר לכם למה (ל' בשווא) התביעה מייחסת חשיבות מיוחדת במסמך, ולכן אני עומד על כך שאקריא את המשפטים החשובים ביותר. זה הותר לנו.

"אתן לך דוגמה. במחנה דרנסי בצרפת, שבו היו הילדים שהוריהם כבר נשלחו, היה אדם בשם פרופסור ולר, שזומן לעדות. בין היתר שאלתי אותו: מי היה ז'ק שטרן? מיד השופט לנדוי הפסיק אותי ואמר: מה זה שייך לנאשם? אמרתי: אני מבקש מבית-המשפט לסמוך עליי שאצליח לקשור את זה.

"ולר תיאר שהיה נער אחד, ז'ק שטרן, שעמד מהצד, לא צחק ולא בכה ולא השתתף במשחקים. ולר שוחח איתו, והתברר שאבא שלו היה עורך-דין ידוע ואמא שלו היתה פסנתרנית ידועה. הוא אמר שלילד היתה יד קמוצה כל הזמן והוא לא פתח אותה. יום אחד, כשהם התיידדו יותר, ולר אמר לו: מה יש לך בתוך היד? הוא פתח אותה והיה שם חצי ביסקוויט והילד אמר: את זה אני שומר, בשביל שכשאפגוש את אמא שלי, אוכל לתת לה את זה. ואז הילד התחיל לבכות בפעם הראשונה. זאת אומרת, הוא הרגיש שכל זמן שהוא שומר על הביסקוויט הזה, הוא שומר על קשר כלשהו.

"מיד אחרי זה הגשתי מברק שאייכמן שלח לסגן שלו בדרנסי: 'בשמחה גדולה אני יכול להודיע לך שטרנספורטים של ילדים יכולים להגיע עכשיו לאושוויץ'. ואז ולר תיאר שכמה ימים אחרי השיחה הזו עם ז'ק שטרן, לקחו את הילדים בכוח. אחר-כך הוא נסע לאושוויץ לראות את שטרן, והתברר שאף אחד כבר לא היה בחיים. בדרך זו הצלחנו לקשור את הדברים האלה".

למה זה היה כל-כך חשוב לכם?

"חלק גדול מהנוער בארץ לא רצה לשמוע על השואה, מפני שבחור ישראלי יכול להבין שאפשר להיפצע בקרב, אפשר להיהרג בקרב, אפשר להפסיד בקרב, אבל הוא לא מבין איך אפשר שיוליכו אותך למוות בלי להתנגד. אחת מהמטרות של המשפט היתה להראות את השטניות של ההטעיה, להראות שאין סיבה לבושה.

"לא חשוב אם הקורבנות היו יהודים או צוענים או פולנים או קומיסרים רוסיים - תמיד הנאצים הטעו את הקורבנות עד הרגע האחרון, ותמיד היו הענשות איומות אם מישהו העז להתנגד. כשהתברר אחר-כך ליהודים שבאמת צפוי מוות, באה ההתנגדות האמיצה בוורשה ובמקומות אחרים. כך שלא רק שלא היה מקום לבושה, אלא שלמעשה היה מקום לגאווה".

"חומר ביולוגי חשוב"

בעיצומו של משפט אייכמן כתב אפרים קישון - בעצמו ניצול שואה - פיליטון שבו הראה כיצד נאלץ האוזנר לחקור ממושכות את אייכמן כדי שיאשר ש-2 ו-2 הן 4. היתה זו הקצנה סטירית של משימת התביעה, שנדרשה לחקירה מתישה כדי לחלץ מפיו של אייכמן הודאה בפרט כלשהו.

בך מסביר מה היה קו ההגנה: "מצבו לא היה הכי קל. הוא הבין שאין טעם להכחיש את עובדות היסוד, כי המון מסמכים בחתימת ידו היו בידינו. כל מה שהיה יכול לעשות היה לנסות להקטין את חלקו ולטעון שיש דברים שאינו זוכר. לדבריו, כשחתם על משהו, זה היה בהוראה מהמפקדים. וכשמישהו מהכפופים לו עשה משהו, זה היה על דעת עצמו והוא לא ידע על זה.

"מאחר שהכרתי את האופי שלו, יכולתי בזמן החקירה לנצל את זה. למשל: בשלב ראשון לא היתה לנו הוכחה ישירה לכך שהמחלקה שלו טיפלה בעניין הגז, הציקלון-בה, חוץ מאשר הערת שוליים שהיתה כתובה בתחתית אחד העמודים בספר מסוים. נאמר שם שסגנו של אייכמן, רולף גינטר, הזמין ציקלון-בה מ-אי.גי פארבן. אבל לא נאמר על מה זה מבוסס ואיזה תיעוד וראיות יש לכך.

"מתוך היכרות עם אופיו של אייכמן, אמרתי לפקד לס: 'תראה לו הערב את הספר, אבל אל תפנה אותו לקטע הזה. תגיד לו שאתה רוצה לחקור אותו מחר על הפרק כולו. למחרת, תשאל אותו אם הכפופים לו פעלו לפעמים על דעת עצמם'. ובדיוק קרה מה שקיוויתי שיקרה. כאשר לס שאל אותו את השאלה הזאת, אייכמן אמר: הם לא היו צריכים לפעול על דעת עצמם, אבל פעם נודע לי שהסגן שלי הזמין גז. כך הוא אישר שהיה דבר כזה, והרעיון שסגנו יזמין גז להשמדת מיליונים בלי ידיעת המפקד, היה בלתי מתקבל על הדעת. שאלנו אותו: האם הענשת אותו, האם עשית לו משפט? שום דבר כזה לא היה".

אתה אומר שהכרת את אופיו. כיצד היית מאפיין אותו?

"בניגוד למה שהוא ניסה לטעון, מה שהוא עשה היה לשביעות רצונו. הוא לא רק קיבל הוראות ומילא אותן, הוא ממש הגיע להזדהות מוחלטת עם התפקיד שלו.

"בסוף 1944, שליט הונגריה, האדמירל הורטי, רצה לעשות שלום נפרד עם המערב. היטלר נפגש איתו, איים עליו וגם הבטיח לו כמה דברים. בסוף הורטי הסכים, אבל התנה כמה תנאים. אחד מהם היה שהגרמנים יסכימו ש-3,000 משפחות יהודיות מבודשפט יוכלו להגיע לשווייץ, והיטלר הסכים.

"אבל אנחנו מצאנו מסמך ששגריר גרמניה בבודפשט, אדמונד וזנמאייר, שלח לשר החוץ, יואכים פון-ריבנטרופ. הוא תיאר את ההסכם בין הפיהרר לבין הורטי, והוסיף: 'אני חייב להפנות את תשומת-לבך שנציג הס"ס המקומי, אוברשטורמבנפירר אייכמן, נדהם כשהוא שמע על ההסכם שעשה הפיהרר, כי הוא חושב ש-3,000 המשפחות האלה יכולות להיות חומר ביולוגי חשוב, ומשווייץ הם יכולים אולי להגיע לארץ-ישראל ושם להקים את הגזע מחדש'.

"אייכמן נתן הוראות שיש לבצע מיד את הגירוש מבודפשט במהירות כזאת, שעד שאפשר יהיה להסדיר את הוויזות לאנשים האלה, לא יישארו בכלל 3,000 משפחות יהודיות בבודפשט. היתה פה הוראה של הפיהרר עצמו - והוא ניסה לחבל בה. זה לא בורג קטן".

אייכמן אמר במשפטו שהשמדת היהודים היתה הפשע החמור ביותר בתולדות האנושות. אתה חושב שהוא התכוון לכך?

"אני בטוח שזה היה רק מן השפה ולחוץ. יכולתי לתאר לעצמי שאפילו אדם כזה יכול היה לשנות את דעתו בין 1945 ל-1961, וכשהוא עומד למשפט העיניים יכלו להיפקח לו. אבל ב-1956, בשיחותיו עם העיתונאי ההולנדי הפשיסט וילם זאסן, הוא נשאל האם הוא בכל-זאת מתחרט על מה שעשה. הוא ענה: 'כן, אני מתחרט על דבר אחד, שלא הייתי נוקשה במידה מספקת, והנה אתה רואה את התוצאות - הקמת מדינת ישראל והקמת הגזע הזה מחדש'. אם הוא אמר את זה 11 שנים אחרי המלחמה, אז גם כאשר חמש שנים מאוחר יותר, כשהוא נלחם על חייו, הוא מדבר פתאום על הפשע החמור ביותר - יש לי הצדקה להיות קצת ספקן לגבי כנות ההערה הזו".

ישראלים כעדי הגנה כדי להמחיש את אופיו של אייכמן, בך נזכר בסרט דוקומנטרי בן 45 דקות שהכינה התביעה כדי להציגו במהלך המשפט. "לפני שהגשנו את זה לבית-המשפט", הוא משחזר, "רצינו שהנאשם והסניגור יראו את הסרט, כדי שיוכלו להחליט אם הם רוצים להתנגד לחלק כלשהו. באחד הערבים ערכנו להם הקרנה בבית-העם בירושלים, שם התקיים המשפט, בנוכחות כמה עיתונאים וכמה אנשים אחרים.

"אני הכרתי את הסרט, אז הסתכלתי על אייכמן, כדי לראות איך הוא מגיב. כשהוא ראה את כל הדברים האלה, את ברגן-בלזן, את אושוויץ, הוא היה סטואי לגמרי. אבל פתאום ראיתי שהוא דיבר בהתרגשות אל השומר שלו. כשהעניין נגמר, קראתי לשומר ושאלתי אותו: ממה הוא כל-כך התרגש פתאום?

"השומר ענה: הוא אמר שהובטח לו שהוא אף פעם לא יגיע לאולם בנוכחות אחרים, אלא אם כן הוא לובש את החליפה הכחולה שלו, והנה לקחו אותו עם החליפה האפורה. הוא חייב למחות על כך, ושלא יבטיחו לו דבר כזה אם לא מתכוונים לקיים. זה הדבר היחיד שהטריד אותו כשהוא ראה את הסרט הזה".

לסניגור, רוברט סרבציוס, היה בסך-הכול קייס אבוד.

"היה לו קייס קשה. הוא היה משפטן טוב וטען כל טענה משפטית אפשרית, אבל לא היתה לו הזדהות עם הקליינט שלו. הוא גם לא נקט בטקטיקה של סחבת, בניגוד לעורכי-דין ישראליים שבטח היו הולכים לבג"ץ עם הטיעון המקדמי (בדבר חוסר הסמכות של בית-המשפט בארץ, א' ל') ומי יודע מה היה קורה.

"יום אחד קרא לי סרבציוס והראה לי 12 מכתבים שקיבל מישראלים, שהציעו את עצמם כעדי-הגנה. זה לא היה מפני שכל-כך רצו לעזור לאייכמן, אבל כמו שהיתה פרשת קסטנר בהונגריה, היו פרשיות כאלה בכל מיני מקומות - בהולנד ובסלובקיה וביוון. היו יהודים שניסו להציל, כל אחד בדרכו, וחלק הצליחו וחלק לא הצליחו. מי שלא הצליח, הרגיש כעס גדול על אלה שכן הצליחו והאשים אותם בבגידה. הם חשבו שסרבציוס יהיה מעונין, וכך יוכלו להתנקם באותם יהודים שהצליחו להציל את משפחותיהם.

"סרבציוס אמר לי: 'תראה, אדון בך, אילו הייתי חושב שזה באמת יכול לעזור לקליינט שלי, לא היתה לי ברירה והייתי צריך להביא אותם. אבל בעיניי זו לא נסיבה מקילה (לגבי אייכמן, א' ל') אלא נסיבה מחמירה, שלפני שהצליחו להרוג את הגופים שלהם, הצליחו לפגוע בנשמות של חלק מהקורבנות ולשבור אותם'. לכן הוא הודיע שהוא לא מביא אותם לעדות. תאר לעצמך שסרבציוס היה קורא להם לעדות: אנשים היו שוכחים את אייכמן, זו היתה יכולה להיות קטסטרופה".

"טוב, רוץ אחרי אמא"

במבט מן הצד נראה היה שמשפט אייכמן היה אולי משימה נפשית קשה מנשוא, אבל משימה משפטית קלה יחסית. הרי אשמתו של האיש היתה נוראה וברורה, ואיזו תוצאה כבר יכולה היתה להיות, מלבד הרשעה שתגרור אחריה גזר-דין מוות? אבל מספסלי התביעה זה נראה אחרת.

היה איזשהו שלב במשפט שבו הטלתם ספק בתוצאה הסופית?

"מבחינת ההרשעה - לא. אולי רק בהתחלה, כשהועלו הטענות הטרומיות שלפיהן מדובר בחקיקה רטרואקטיבית, ושישראל לא רשאית לשפוט את אייכמן בגלל שחטפה אותו מארגנטינה, ומשום שהשופטים לא יוכלו להיות אובייקטיביים. אבל זה לא היה נכון עניינית, מפני שכל הרעיון של המשפט הפלילי הוא שאותה חברה שנגדה בוצע פשע, היא שתשפוט את העבריין. לכן חשבנו שיש לנו תשובות משכנעות ולא האמנתי שבית-המשפט יקבל את הטענות הללו, אבל היה מתח".

התלבטתם אם לדרוש עונש מוות?

"לי לא היו ספקות. עשר שנים לפני שאייכמן נתפס עשיתי באנגליה מחקר על בעיית עונש המוות, וביליתי לילה שלם עם אדם שנדון למוות, עד שתלו אותו למחרת בבוקר. כתבתי אז את כל הנימוקים בעד ביטול עונש המוות, אבל אמרתי שהיוצאים-מן-הכלל בעיניי הם פשעים נגד האנושות, רצח-עם ובגידה בזמן מלחמה. הצעתי לבטל את עונש המוות על פשעים משפחתיים או פשעים פרטיים רגילים, כי הוא לא מרתיע ולא מקטין את מספר מעשי הרצח. אבל כשמדובר בסכנה לחברה כולה, לציבור כולו, כמו בגידה בזמן מלחמה או טרור או רצח-עם - המצב שונה".

עמיתיך לתביעה חשבו כמוך?

"כן. כאשר כתבתי טיוטה לבקשת גזר-הדין, לא היתה לי בעיה לתאר את הנסיבות המחמירות. רק כשהגעתי למשפט האחרון: 'אשר על-כן, בית-המשפט מתבקש להטיל את העונש המרבי', אני מודה שבכל זאת היד רעדה קצת".

מה היה הרגע המרגש ביותר במשפט מבחינתך?

"כאשר גירשו את יהודי הונגריה לאושוויץ, נתנו להם הוראה לשלוח גלויות למשפחות ולחברים, ולכתוב: 'אנחנו נמצאים במקום קיט נהדר, טיולים יפים מאוד, העבודה קלה, אבל אין הרבה צריפים ובתים, לכן תבואו מהר ככל האפשר בכדי שיהיה לכם מקום כאן'.

"באמצע פרשת הונגריה במשפט נודע לי שיש אדם בארץ, שיש לו גלויה כזאת. הצלחתי לאתר אותו ואמרתי לו: תבוא לירושלים מיד. הוא בא ב-11 בלילה. כמעט אף לילה לא ישנתי יותר משלוש שעות, והייתי קצת עייף, וכשהוא בא וידעתי שבשש בבוקר אני כבר צריך לקום, אמרתי לו: רק תראה לי את הגלויה ותתרגם לי אותה. בדרך-כלל חקרתי את העדים באופן יסודי לפני העדות, אבל אצלו רק אמרתי: את מה שקרה למשפחה שלך תספר מחר כשאקרא לך כעד.

"למחרת, על דוכן העדים, הוא סיפר שהוא קיבל את הגלויה, ועלה לרכבת עם אשתו ועם הבת ועם הבן. הגיעו לבירקנאו, והוא תיאר את הסלקציה: האמא לשמאל, הבת הקטנה לשמאל. שאלו אותו: מה תפקידך? הוא ענה: אני מהנדס. אמרו לו: לצד ימין. היה ויכוח בקשר לבן, שהיה בן 14-13, ואז איש הס"ס אמר: טוב, רוץ אחרי אמא שלך.

"ואז העד אמר: 'אני התפלאתי האם בכלל הבן שלי ימצא את אשתי, כי בינתיים היו כבר מאות אחרים שעברו. אני הסתכלתי, את האשה לא ראיתי יותר, את הבן לא ראיתי יותר. אולם הבת שלי, היה לה מעיל אדום. והנקודה האדומה הזאת נעשתה יותר ויותר קטנה - כך המשפחה שלי נעלמה מחיי'.

"לגמרי במקרה, שבועיים קודם לכן קניתי מעיל אדום לבת שלי, שהיתה בת שנתיים וחצי. כשהעד אמר את זה, ואני שמעתי את זה בפעם הראשונה, זה פשוט חתך לי את הגרון. לא יכולתי להוציא הגה מהפה. התחלתי לדפדף במסמכים, העד התאושש וחיכה לשאלה הבאה. לנדוי עשה לי סימן: תמשיך. המצלמות היו עליי - ואני ככה הסתכלתי ואיכשהו קיללתי את עצמי מבפנים, פשוט לא הייתי מסוגל ממש להוציא הגה. זה לקח אולי שלוש-ארבע דקות, עד שאיכשהו יכולתי להמשיך.

"מאז, אני יכול להיות באצטדיון כדורגל, במסעדה או ברחוב - ופתאום אני מקבל דפיקות לב כשאני רואה ילד או ילדה במעיל אדום. אם אתה שואל על רגע שבשבילי מסמל יותר מכל דבר אחר את המשפט הזה - זה הרגע". ֲ