"סטארט אפ ניישן" מחכה לממשלה

למה לא משקיעים יותר בתעשיית ההיי-טקו הביומד הישראלית?

איל וולדמן גיל שויד / צילומים: תמר מצפי
איל וולדמן גיל שויד / צילומים: תמר מצפי

1. "גלובס" הקדיש היום חלק ניכר מגיליונו לתעשיית ההיי-טק, כחלק מהפרויקט השנתי לבחירת הסטארט-אפ המבטיח. למרות כמה נבואות אפוקליפטיות, תעשיית ההיי-טק והביומד הישראלית נהנתה משנה חלומית, למעשה השנה הטובה ביותר מאז שנות הבועה העליזות של תחילת המילניום. מספר האקזיטים, מספר ההנפקות, היקף הגיוסים - כל אלה המריאו לשיא. הריבית האפסית היא כמובן המנוע של פריחת השווקים ופריחת ההנפקות, בין היתר גם של חברות טכנולוגיה וביומד, אבל זה יהיה עוול להתייחס להצלחה של התעשייה הזו רק מההיבט הפיננסי או להפוך אותה רק להצלחה פיננסית. בסופו של דבר, הטכנולוגיה תמשיך לצעוד קדימה, יהא המצב בשווקים הפיננסיים אשר יהא, תתפוצץ הבועה או לא, יסתיים עידן הכסף הזול או לא, ימשיכו המניות להתקדם או ייסוגו לאחור.

השווקים נעים בין אופטימיות לפסימיות, זה לא חדש, אבל הטכנולוגיה והביוטכנולוגיה ימשיכו להיות חשובות לעסקים ולצרכנים גם בעתיד, וכל פריצת דרך משפרת את מצבן, חוסכת עלויות ומסירה חסמים. הטכנולוגיה מאפשרת היום לצרכנים לרכוש מוצרים רבים בחו"ל ישירות מהסמארטפון ובמחירים הרבה יותר נוחים מאשר אלה שעל המדף ברשתות המקומיות; הטכנולוגיה מאפשרת היום לצרכנים ללוות כספים ישירות מאנשים שמוכנים להלוות, עם דמי תיווך נמוכים ומירווחים פיננסיים הרבה יותר נמוכים מאלה של הבנקאות המסורתית. זה מצב שאף רגולציה, אפילו האפקטיבית ביותר, לא הצליחה להשיג בשביל הצרכנים.

2. פריחתה של תעשיית ההיי-טק הישראלית זרה למרבית הישראלים. בסך הכול, ובספירה נדיבה למדי שכוללת גם תעשיות ביטחוניות, מעסיקה התעשייה הזו כ-10% מכוח העבודה הישראלי. אם כן, לרוב הישראלים התעשייה הזו נראית מבחוץ מנותקת, בועתית, זרה לבעיות של שאר השכירים במשק. אפילו נהוג ללעוג לביטוי "סטארט-אפ ניישן" כמשהו שמוכר ומשווק תדמית זוהרת על ישראל, בניגוד מוחלט למציאות ששוררת בה. החשיבה הזו פשטנית, טיפשית ומוטעית, וגרוע מכול - גם מחמיצה את המהות. במקום להיכנס לעובי הקורה, ללמוד מהמקומות המצליחים איך הדברים עובדים ומה צריך לעשות כדי להרחיב את ההצלחה, אנחנו מעדיפים לקטר, בזה אנחנו אלופים.

כדי להבין את גודל ההחמצה, כדי להבין למה ישראל מתקשה למנף את תשתית הידע שיש בתוכה, את היזמות ואת החדשנות לכדי שיפור דרמטי ברמת ובאיכות החיים של כלל האוכלוסייה וגם לצמצום מסוים של האי-שוויון ההולך ומתרחב, החלטנו להביא בטור הזה כמה מספרים שישקפו את גודל ההחמצה וינסו לחבר בין תעשיית ההיי-טק לשאר חלקי המשק.

6,000 שקל זה השכר החציוני במדינת ישראל, על-פני נתוני הביטוח הלאומי לשנת 2012 שפורסמו השבוע. אנחנו מרבים להשתמש בנתוני המוסד לביטוח לאומי מפני שהם בפועל נתוני האמת היחידים שקיימים במערכות המידע הממשלתיות, וכל ניסיון להשתמש בבסיסי מידע אחרים, כמו סקרים של הלמ"ס, הוא פשוט אחיזת עיניים וגניבת דעת. הנתונים של הביטוח הלאומי מתבססים על נתוני האמת של 3.3 מיליון שכירים בישראל, שקיבלו שכר בעבור חודש אחד לפחות, כ-246 אלף עובדים עצמאיים וכ-44 אלף עובדים שהיו גם שכירים וגם עצמאים במהלך השנה. במקרים רבים השימוש בסקרים שלא שווים את הנייר שעליו הם נכתבו נועד אך ורק לייפות את הנתונים ולשווק את התיאוריות המוזרות שלפיהן, למשל, הצמיחה בישראל אכן חלחלה למטה (ב"ממוצע" כמובן) או שהשכר התקוע בישראל הוא סוג של הצלחה כלכלית, כפי שקלקלני (זו לא טעות דפוס) בנק ישראל ניסו לשווק באחרונה לציבור באמצעות השופרות התקשורתיים שלהם.

רמת השכר העלובה בישראל, וזה לא ממש חדש לקוראי הטור הזה, היא הבעיה מספר אחת של המשק הישראלי, יחד עם בעיית הדיור. יותר מדי אנשים בישראל משתכרים פחות מדי, המשק הישראלי מייצר יותר מדי משרות לא איכותיות ופחות מדי משרות מתגמלות, והתוצאות ניכרות לעין בנתונים הרשמיים: כשני שלישים מהשכירים מרוויחים עד השכר הממוצע - ויש לכך שלל סיבות, גם גלובליות וגם מקומיות. בהיבט הגלובלי, חלק גדול מהייצור התעשייתי עבר מהמערב למזרח, בעיקר לסין ולהודו, ויחד עם הטכנולוגיה והאוטומציה, התופעה הזו חיסלה משרות איכותיות במערב ותרמה את שלה ללחצי השכר כלפי מטה.

לתופעה הזו יש גם היבטים חיוביים: במערב השכר נלחץ מטה, במזרח הוא נלחץ כלפי מעלה והוציא ממעגל העוני מיליוני עובדים בסין ובהודו, בעקבות הביקוש ההולך וגובר לתשתיות ייצור זולות יחסית. במקביל, התמריצים הממשלתיים המפלים בין הון לעבודה, הגדילו דרמטית את חלקו של המאיון העליון בהכנסות הלאומיות בכלכלות המערביות כשמרבית האוכלוסייה הנותרת סובלת משכר קפוא, מירידה בכושר המיקוח שלה הן מול המעסיקים והן מול הממשלה, וגם מחולשה של האיגודים המקצועיים שאמורים לייצג אותם.

התוצאה הייתה פרץ של מחאות חברתיות, לא רק בישראל, ששיקף היטב את התסכול מהתוצאות הכלכליות הלא הוגנות: מעט אנשים צוברים הון רב, בלתי נתפס, ואילו כל השאר, הרוב, מקבלים פירורים. תוסיפו לכך את התשתית הרעועה של רשתות הביטחון החברתיות בישראל, את האכיפה הלא מספקת של חוקי העבודה, את שכר המינימום המגוחך ואת התרחבות תופעת עובדי הקבלן (בין היתר גם בתעשיית ההיי-טק), וקבלו את תמונת המצב העגומה של השכר בישראל.

27,376 אלף שקל זה השכר הממוצע של כ-1,500 עובדי חברת ההיי-טק מלאנוקס, שמעסיקה כ-1,200 מתוכם בישראל (הנה, גם אנחנו חטאנו בשימוש ב"ממוצע", אבל במקרה הזה מדובר בחברה מסוימת מאוד). השכר הזה איננו כולל תגמול הוני, כלומר רווח כתוצאה ממימוש אופציות, שהניב למרבית עובדי מלאנוקס הכנסה נוספת.

רמת הפירוט הנדירה בדוחות מלאנוקס מאפשרת לדעת כמה מרוויחים עובדי ההנהלה, עובדי המו"פ ועובדי המכירה והשיווק, כפי שאתם רואים בטבלה שצירפנו. לא, לא מדובר בסקרי שכר של חברות כוח אדם שמופיעים מדי פעם בעיתונות ובמקרים רבים מנותקים מהמציאות, אלא בנתוני אמת. צריך גם להבין: מלאנוקס חריגה מאוד, כיוון שהחברות הציבוריות, הן בארץ והן אלו שנסחרות בוול-סטריט, לא מפרטות בדוחות שלהן את רמת השכר, בוודאי שלא על-פי פילוחים שונים, ויש להן אינטרס ברור לא לעשות כן: זה עלול לייצר תסיסה פנימית. צריך להדגיש שאין להן כל מחויבות חוקית לעשות זאת, ומלאנוקס עשתה זאת בצורה וולונטרית, אם כי בעקיפין תוך פירוט הוצאות השכר הכוללות שלה לפי תחומים.

על מלאנוקס כתבנו כאן כמה פעמים: מייסדה והמנכ"ל שלה, איל וולדמן, החליט שהוא לא רוצה אקזיט (בינתיים) אלא מעוניין להקים חברת שבבים גדולה בישראל. מלאנוקס איבדה אמנם חצי משווי השוק מהשיא אבל עדיין שווה כ-2 מיליארד דולר, והיא דוגמא מצוינת, כמו צ'ק פוינט ונייס, לנחיצות של בניית חברות בינוניות וגדולות בישראל, מוטות יצוא.

איש כמובן אינו משלה את עצמו שאפשר להישען רק על תעשיות מוטות יצוא, אבל הרחבת הבסיס שלהן, בניית בסיסי ייצור פה, הן המפתח לחלק גדול מהבעיות של המשק הישראלי, שמתחילות בשכר ומסתיימות ברשתות ביטחון חברתיות לאלו שנותרו מאחור. בסופו של דבר, העסק שנקרא "מדינה", די דומה לעסק הפרטי של כל אחד מאתנו, והמטרה המשותפת היא להגדיל את ההכנסות, הכנסות השכר במקרה הפרטי ועוגת ההכנסות של המדינה בכלל.

היום מתקוטטים בעיקר על חלוקת העוגה הקיימת, למה מקצים יותר לביטחון ולמה פחות לרווחה, למה מזרימים לקבוצת לחץ כזו או אחרת ולחלשים לא נותר. זה חשוב (ויותר חשוב לדעת לייעל את המערכת הציבורית ולנתב את הכסף שיש בה בצורה הטובה ביותר), אבל מה שחשוב ביותר הוא איך מגדילים את העוגה, והגדלת העוגה תבוא אך ורק ממכירת יותר שירותים ומוצרים ישראליים בשווקים הבינלאומיים. הגדלת היצוא מייצרת משרות יותר איכותיות ומתגמלות, מייצרת מסים, הן ברמה התאגידית (בתנאי שלא מפריזים בהטבות המס) והן ברמת הפרט, וכך גדלה העוגה.

הנה נתון מפתיע: צ'ק פוינט, שזוכה לאי-אלו הטבות מס בישראל, מכוח החוק לעידוד השקעות הון, שילמה לקופת המדינה בארבע השנים האחרונות, כך על-פי הדוחות שלה, כ-2 מיליארד שקל, ממוצע של כחצי מיליארד שקל בשנה. תארו לכם 10-20 צ'ק פוינט כאלו בישראל, ודמיינו אילו הכנסות נוספות יהיו למדינה, וזה עוד בלי להביא בחשבון את המסים שמייצרים עובדי החברות הללו, שמרביתם שייכים לשניים-שלושת העשירונים העליונים.

במידה מסוימת מדינת ישראל הפקירה או השכירה את כל תשתית הידע האדירה פה לטובת משקיעים זרים, אם זה קרנות זרות או חברות ענק זרות שפותחות פה מרכזי פיתוח ונהנות ממדיניות מיסוי נדיבה מאוד. אין לישראל שום מדיניות לפיתוח תשתית הידע שלה, שום מדיניות השקעות, והיא מעולם לא סימנה לעצמה כמה תעשיות מרכזיות שצריך לתמוך בהן, להשקיע בהן ולעודד אותן ויש כאלו לא מעט בפוטנציה: תרופות, ציוד רפואי, כימיה, חקלאות, סייבר, התעשיות הביטחוניות ואפילו תעשיית הגז הטבעי המתהווה פה. כדי לתמוך צריך להשקיע, כי השקעות בכל תחום הן הבסיס לכל משק צומח, ולמרבה הצער רמת ההשקעות בישראל היא בין הנמוכות במדינות המערב, כפי שהצביע השבוע ד"ר זאב רותם במאמר ל"גלובס". אין כסף? יש, ועוד איך יש.

20 מיליארד שקל זה זרם ההפקדות בשנת 2013 לחמש קרנות הפנסיה החדשות בלבד. מדובר בזרם אדיר של כספים, שזורם מהציבור בכל שנה, זרם שרק ילך ויגדל עם השנים בעקבות חוק פנסיית חובה. אם תוסיפו לכך את ההפקדות בקרנות השתלמות וקרנות פנסיה ותיקות, תגיע למספר מפלצתי שמתקרב ל-40 מיליארד שקל ברוטו. זה הכסף שיוצא מהציבור הישראלי מדי שנה לניהול כספי הפנסיה שלו על-ידי הגופים המוסדיים. מאגר הכסף הכולל כבר עולה על טריליון שקל וזה ימשיך לצמוח בקצב מטורף.

כמה מיליארדי שקלים זה הסכום שזרם וכנראה יזרום מאותם מוסדיים לכמה חברות נדל"ן אמריקאיות שבאו לחפש מימון זול בארצנו הקטנטנות והמפנקת. חברות הנדל"ן האמריקאיות מחליפות מימון בנקאי אמריקאי יקר במימון ישראלי זול, הן מציגות רקורד עסקי מאוד מפוקפק, בחלק מהמקרים אין להן שום ביטחונות, אבל הסחורה שלהן ממש לוהטת בעידן הכסף הזול, והגופים המוסדיים מתנפלים עליה כמו על לחמניות טריות. זו שערורייה.

0 שקלים זו בערך, ייתכן שבהגזמה קלה, ההשקעה של המוסדיים בענף ההיי-טק הישראלי, דרך קרנות הון סיכון. להלוות כסף למאכערים של נדל"ן אמריקאי זה בסדר, אבל לתמוך בהשקעות שעשויות לייצר תעסוקה ומסים בישראל, זה ממש לא בא בחשבון. אוקיי, אז הגענו לעניין התשואה, למרדף אחרי תשואה ולמטרה שלשמה משלמים למנהלי הכסף, הלוא הם המוסדיים: כדי להשיג תשואה עבור העמיתים שלהם, שזה בערך התירוץ לאבסורד של אפס השקעות בהיי-טק. לא נלאה אתכם בוויכוח בין המוסדיים לקרנות ההון סיכון, אבל זה בעיקר התפקיד של הממשלה: לחבר ביניהם, גם אם זה ייאלץ אותה להעניק כרית ביטחון מסוימת להשקעות בתחום.

1 מיליארד שקל זה הסכום שקיבל מכון ויצמן מתמלוגים על פיתוחים רפואיים ואחרים בשנת 2013, משהו כמו מחצית מתקציבו באותה שנה. היקף המכירות השנתי של תרופות שהומצאו בישראל במעבדות המחקר של מכון ויצמן ואוניברסיטאות אחרות בישראל מוערך ב-30 מיליארד דולר, אבל רק כ-6-7 מיליארד דולר מהם נובעים מתרופות שפותחו בישראל, והרבה פחות מזה גם יוצר כאן (בעיקר הקופקסון). דוחותיה של חברת ידע, חברת המסחור של מכון ויצמן שמעבירה את התמלוגים, הן סוד כמוס ולא בכדי. חשיפתם רק תמחיש את גודל ההחמצה: במקום שההמצאות הללו ישמשו בסיס לתעשיית תרופות גדולה כאן, היא היטיבה עם הממציאים ועם המכון בלבד, למרות שהתשתית המחקרית שעליה צמחו התבססה על ידע ישראלי.

55 שקל לשעה זה שכרו של פועל ניקיון שבדי, בהשוואה לכ-23 שקל בישראל, שכר המינימום. עובדי ניקיון הם לא תעשיית יצוא, הם תעשיית שירותים מקומית, שאם אף אחד לא ידאג לה, אז העובדים הללו יופקרו, כפי שהופקרו בישראל.

למה אנחנו מביאים את המספר הזה? לפני זמן מה פגשנו מעסיק שקונן בפנינו על האבסורד וההשלכות של פסק דין פלאפון, שלא מאפשר למעסיקים להתערב כלל בהתארגנות עובדיהם. במקביל, הוא דיבר גבוהה-גבוהה על המודל הנורדי, כאיזשהו מודל אוטופי לשיתוף פעולה נהדר בין עובדים למעסיקים. שאלנו אותו אם הוא מוכן, כמעריץ של המודל הנורדי, כמובן, ליישם את המודל בארגון שלו בפרט אחד בלבד: למנות שני עובדים למועצת המנהלים ולאפשר להם למתוח ביקורת על החלטותיו, בלי שהוא ייצא למסע נקם נגדם. המעסיק התחיל לגמגם, ואז שאלנו אותו הוא מכיר בכלל את חוקי הקביעות בשבדיה. הפעם הוא כבר לא גמגם אלא החליף נושא.

השיחה הזו לימדה אותנו שכל אותם פרשנים, מעסיקים, אנשי ממשל ורגולטורים, שמנפנפים במודל הנורדי כדי להעיד על עצמם עד כמה הם נאורים ומתחשבים בעובדים, לא ממש רוצים ליישם אותו, אלא רוצים לחסל לחלוטין את העבודה המאורגנת בישראל, על כל בעיותיה. אז למען כל הנאורים, למען כל המתחפשים והמחופשים למיניהם שדואגים לכאורה לעובדים בישראל ולרשתות הביטחון החברתיות פה, החלטנו לפנות שוב לד"ר עמי וטורי כדי שיציג את המודל הנורדי, על פרטיו, על תנאיו ועל שכר המינימום שלו (ראו עמוד 4). אם יש מעסיק אחד, אחד בלבד, שמוכן ליישם את המודל הזה על כל תנאיו, שיקום בבקשה, שיכריז בפנינו בריש גלי שהוא מקבל את תנאיו ללא תנאי, ואנחנו כבר ניתן לו במה מכובדת ב"גלובס", אפילו את הכותרת הראשית.

eli@globes.co.il

מלאנוקס
 מלאנוקס