המתקפה נגד התקינות הפוליטית סייעה לטראמפ להשיג קולות?

ב-15 במארס הוא תאריך משמעותי בהיסטוריה של הפוליטיקה, כיוון שזהו היום שבו נרצח יוליוס קיסר בידי הסנאט שלו עצמו ב-44 לפנה"ס. אין סמלי יותר אפוא מכך שדווקא ביום הזה, הידוע כ"אידו של מארס", בשנת 2011, עלה דונלד טראמפ על "הגריל" של רשת קומדי סנטרל. טראמפ - שהאספירציות הפוליטיות המוצהרות שלו נחשבו אז לבדיחה שהוא עצמו נהג לצחוק ממנה - ישב במשך שעה שלמה ושמע קומיקאים משליחים לעברו חיצי ארס ולעג בלי גבולות, בלי חשבון. נראה היה שהוא נהנה.

אחד הרגעים הזכורים ביותר מהערב הזה היה כשהמנחה, סת' מקפארלן (היוצר והקולות מאחורי "איש משפחה"), פנה אל המיליארדר והציע לו עזרה בהגייה: "דונלד, מבטאים את זה Huge ולא Uge. אה, ועוד משהו: מבטאים את זה 'אני לוקה באשליות מזוינות' ולא 'אני רץ לנשיאות'". כולם צחקו. גם טראמפ. וכך קרה שה-15 במארס, תאריך שפרנס היסטוריונים, סופרים, פוליטיקאים, וטרגדיה שייקספירית אדירה אחת, נראה היום כמו תחילתה של פארסה שאיש לא צפה את ממדיה. וזה סמלי בעיקר כי נדמה שטראמפ עשה את הונו הפוליטי באותה מידה שהביאה לפופולריות של תוכניות כמו "הגריל": הוא בז לפוליטיקלי קורקט.

יתרה מכך, כל ביקורת על התנהלותו גורמת לו לצאת למתקפה נגד עצם הרעיון של תקינות פוליטית: "אני חושב שהבעיה הגדולה שיש למדינה שלנו היא התקינות הפוליטית", אמר באחד מאירועי הפריימריז למועמדות המפלגה הרפובליקאית, וחזר על הדברים פעמים רבות נוספות במועמדות לנשיאות: "אין לי זמן לתקינות פוליטית מוחלטת. ולומר את האמת, גם למדינה אין את הזמן הזה".

הדברים האלה של טראמפ לא נפלו על אוזניים ערלות. התקינות הפוליטית אמנם נועדה למנוע פגיעה בקבוצות חלשות באמצעות הימנעות מביטויים שעשויים להפלות אותן או לפגוע בהן (או להיתפס ככאלו שיכולים להפלות אותן או לפגוע בהן); התייחסות לעבודה לא טובה כ"עבודה ערבית", הכינוי "מיידלע" לאישה, "מתרומם" להומוסקסואל, או "כושי" לאדם ממוצא אפריקאי - הן דוגמאות מובהקות. אלא שמדי פעם נשמעות טענות, שלפיהן התקינות הפוליטית הפכה למפלצת שטורפת את השיח הביקורתי.

דוגמה טובה היא הימנעותן של תחנות רדיו מהשמעת שיר המחאה של ג'ון לנון "האישה היא הכושי של העולם". הביטוי, שנטבע על-ידי יוקו אונו, תיאר את שעבודן של נשים לגברים והשווה את מצבן לעבדות שממנה סבלו השחורים - אבל השימוש במונח "כושי" הוציא אותו אל מחוץ למחנה.

הציבוריות האמריקאית אמנם הוציאה את המילה Nigger מחוץ לתחום, אולם כשהיא בכל זאת צריכה להתייחס אל המונח הטעון, היא משתמשת בלשון הנקייה "The N-Word" - פרקטיקה שהיא אולי תקינה פוליטית, אבל מוזרה למדי. הקומיקאי האמריקאי הליברל לואי סי-קיי התייחס לעניין לאחרונה: "כשאני שומע איזו אישה עם שיער יפה אומרת בסי-אן-אן The N-Word, אני נפגע. כי מה זה? זה פשוט אפשרות שקיבל האדם הלבן לומר Nigger בלי לשלם על כך מחיר. הם מצאו דרך לומר Nigger. אבל מה זה? כשאתה משתמש בביטוי The N-Word, מה שאתה עושה זה להשתיל את המילה Nigger בראשו של מי שמאזין לך. אתה אומר לעצמך, 'אה, היא אומרת Nigger'. אתה גורם לי להגיד את זה. למה שאתה לא תגיד את זה ותיקח אחריות על המילים המחורבנות שאתה רוצה להגיד! פשוט תגיד את זה! אל תתחבא מאחורי האות הראשונה כמו איזה מתרומם".

לואי סי-קיי ודונלד טראמפ אולי תוקפים את אותה תופעה, אבל מיותר לומר שהם עושים את זה ממקומות שונים וממוטיבציות שונות. בעוד שסי-קיי מצביע על האבסורד שבפרקטיקה, טראמפ משתמש בה על מנת לגייס את האלקטורט שלו - גברים לבנים וסטרייטים החשים שאמריקה המוכרת והאהובה נגנבה להם מבין הידיים על-ידי נשים, הומואים ומיעוטים אתניים. המתקפה שלו על התקינות הפוליטית, כפי שניתן היה לראות בדברים שאמר נגד מקסיקאים, שחורים ונשים, נועדה לשחרר שנאה ואז להשתמש בה לצרכיו.

אמריקה הלבנה מפחדת

"המרד נגד התקינות הפוליטית והשימוש בו כסמל לכל מה שלא בסדר עם אמריקה הוא בעצם שם קוד למרד נגד השינוי הדמוגרפי והתרבותי שאמריקה עוברת בעשורים האחרונים", מסבירה ד"ר יעל שטרנהל, מומחית להיסטוריה אמריקאית מאוניברסיטת תל-אביב. "זה משהו שהפך הרבה יותר בולט בבחירות של 2008, עם הבחירה באדם שחור לנשיאות ובבחירות של 2012, עם כניסתם של ההיספאנים לתמונה בפעם הראשונה כבלוק הצבעה קריטי שיכול להכריע בחירות.

"כשהלבנים מביעים כעס נגד תרבות התקינות הפוליטית, הם מביעים כעס על משהו אחר: על תרבות שבה הם הולכים ומאבדים את הדומיננטיות שלהם בה; על תרבות שבה הם צריכים לקבל כשווים להם אנשים שונים מהם, שנראים אחרת ושלפעמים גם מתנהגים אחרת. לא רק בצבע העור שלהם אלא גם כאלה שמגיעים עם מטען של שונות אתנית. הכעס הזה הוא כעס על ההתפרקות של משטר הפריווילגיה שאיפשר ללבנים באמריקה, במשך מאות שנים, לשלוט בחברה האמריקאית ללא מצרים וליהנות מזכויות יתר שהם לקחו כמובנות מאליהן. הם מתבוננים בחרדה ובזעם על התהליכים שמאיימים לקחת אותן מהם".

האם ההתפרצות של המרד נגד התקינות הפוליטית היא דבר שהיה מתרחש בלאו הכי, או שמדובר בתוצר ישיר של אישיותו הרעילה של טראמפ? שטרנהל אומרת שהיא סבורה שמדובר בשילוב של השניים: "יש היום ציבור לבן מספיק גדול שרוצה להביע את התסכול שלו על התחושה שלוקחים להם את המדינה, עם הופעתו על הבמה של אדם שהצליח לבטא את הרגשות הללו בצורה באמת ספקטקולרית. הסימביוזה בין הלאומנות הלבנה של דונלד טראמפ לבין רגשות הלאומנות הלבנה בקרב חלקים גדולים של הציבור הלבן, היא מה שנתן לנו את מערכת הבחירות הזו. זו במידה רבה תגובה לאובמה ולירידה הולכת ונמשכת בכוח הדמוגרפי של לבנים באמריקה. טראמפ הגיע ברגע שבו הציבור היה בשל לזה.

"טראמפ אומר דברים שהרבה אנשים מבינים שאי אפשר יותר לומר בציבור, ולכן מאוד נוח להם שיש מישהו שאומר אותם במקומם - שיש יותר מדי מקסיקאים באמריקה, ושהם מסוכנים, שהשחורים הם עניים ודפוקים וחיים בגטאות הרוסים במרכזי הערים. כל השיח של טראמפ הוא שיח שאני חושבת שאנשים חיכו לו ושיש ציבור לא קטן שלא נעים לו להודות שנוח לו לשמוע מישהו שאומר דברים כאלה".

אז בעצם טראמפ מייצג את האמירה: לא רוצים לא-לבנים בעמדות כוח.

"תראה, זה לא ששחורים והיספאנים מאיימים על עמדת הכוח של לבנים, אבל הם הרבה יותר בולטים בשיח הציבורי והם הכרחיים לחלוטין עבור כל ניצחון דמוקרטי בבחירות - ולכן הם מעוררים היום אנטגוניזם שהם לא עוררו לפני 20 שנה. ההיספאנים מהווים היום 18% מהאמריקאים ויחד עם השחורים הם 30%. אנחנו יודעים שב-2042 הלבנים כבר לא יהיו רוב, אבל השנה עכשיו היא 2016 והלבנים הם עדיין הרוב. ההבנה שמדובר בתהליך שאי אפשר יהיה לעצור אותו היא מה שיוצר את המרד הזה. אז כדי לא להגיד 'אנחנו לא רוצים אנשים שנראים ומתנהגים אחרת מאיתנו שיאיימו על עמדת הכוח שלנו', אומרים 'אנחנו נגד תקינות פוליטית'. זו דרך יותר מנומסת שהיא בעצמה תקינה פוליטית".

גבולות חופש הביטוי

ד"ר אלי קוק, המתמחה בהיסטוריה אמריקאית ומלמד באוניברסיטת חיפה, אומר כי ניתן לזהות את הנרטיב של תקיפת התקינות הפוליטית כבר בשנות ה-80 וביתר שאת בשנות ה-90. "זה לא דבר חדש", הוא מסביר, "אבל כמובן שכמו כל דבר שבו מעורב טראמפ, הוא לוקח את זה למקומות קשים וקיצוניים יותר".

מה זו בעצם תקינות פוליטית?

"הייתי מגדיר את זה כמעין רגישות למילים שאנשים משתמשים בהן בעיקר בכל הנוגע למיעוטים אתניים, אף על פי שהמונח מתרחב ועכשיו אנחנו רואים גם משמאל וגם מימין הקצנה של המושג".

למשל?

"קח לדוגמה את העובדה שיש המון אמריקאים שכועסים שבברכה הרשמית שהם מקבלים ממקום העבודה שלהם כבר לא תמיד כתוב 'חג מולד שמח' אלא 'עונת חגים שמחה'. הם לא מבינים למה הם צריכים להתחשב ברגשות של אחרים. מה זו הרגישות יתר הזאת?".

אז טראמפ משחק על מה שנתפס כתקינות פוליטית מוגזמת.

"טראמפ מבין את הכעס של הגבר הלבן העני נגד הממסד. יש לאותו גבר לבן עני כעס כלפי הצביעות האמריקאית וכלפי הליברל האתאיסט שמאמין בתקינות הפוליטית, שיחייך אליך וידבר אליך במילים הכי יפות וישתמש ב-N-Word, ובזמן שהוא עושה את כל הדברים הללו, הוא יפטר אותך או ישלח אליך עורכי דין שייקחו לך את הבית. האנשים שחושבים שזה המצב משליכים את הגישה המתנשאת הזאת, לשיטתם, כלפי כל הפוליטיקאים. ואז הם מתחברים למה שטראמפ אומר - שהבעיה בפוליטיקה האמריקאית היא שאנשים לא אומרים בה את מה שהם באמת חושבים.

"בעיניי, זה סוד הכוח שלו. בכל פעם שהוא אומר משהו מטורף, הרבה אנשים אומרים לעצמם: לפחות הוא אומר לי מה שהוא חושב בניגוד להילארי קלינטון שכל דבר שהיא אומרת עובר שבע קבוצות מיקוד עד שהיא מחליטה בדיוק באיזו מילה היא תשתמש בעימות. משתמש בביקורת על התקינות הפוליטיקאית בשביל לומר דברים שבאמת לא נשמעו בחברה האמריקאית כבר חמישים שנה".

גם קוק אומר שטראמפ התלבש היטב על הסלידה העממית מהתקינות הפוליטית: "יש סקרים שמראים של-75% מהציבור האמריקאי יש סנטימנט שלילי כלפי המושג תקינות פוליטית וטראמפ יודע להשתמש בזה. אובמה למשל לא אוהב להשתמש במונח 'אסלאם רדיקלי' ואני חושב שכשטראמפ הטיח בו את זה, רוב הציבור הזדהה איתו. זה עבד לו. עם זאת, אני חושב שבסופו של דבר הוא משתמש במתקפה על התקינות הפוליטית כדי להצדיק את האסלאמופוביה שלו או את המתקפה על המקסיקאים או על שחורים, ורוב הציבור סולד גם מזה".

קוק מזכיר שנושא התקינות הפוליטית עומד גם במרכזה של מחלוקת עזה בחוגי השמאל, בעיקר באוניברסיטאות הליברליות. הטענה העיקרית היא שמרוב הקפדה על תקינות פוליטית לא ניתן כבר לנהל שום דיון מעמיק וביקורתי על כל נושא, שנוי במחלוקת או לא.

שני המונחים הנמצאים על הכוונת הם Safe Space, קרי סביבה שאמורה להיות בטוחה ולא מעליבה לבני מיעוטים, ו-Trigger Warning - אזהרה שצריכה להיאמר מראש לפני כל משפט שעשוי אולי להיתפס כבעל יכולת לפגוע במישהו.

"אני חושב שהרבה פעמים יש באוניברסיטאות באמריקה שיח שיכול לפגוע במיעוטים ויצא לי כבר לשמוע איך הלבנים בעלי המעמד מדברים, ואני יכול להבין מדוע שחורים יכולים להיפגע מהם. אבל מצד שני, השיח הזה גורם לאיזושהי השקטה שלא מאפשרת ממש לדבר על דברים. כשאני למדתי בהארוורד, מהר מאוד ראיתי שכאשר הדיון מגיע לנושאים שעוסקים בשחורים, עדיף לי לשתוק. האווירה הזו גורמת לך לא להעז להביע רעיון. חלק מהשמאל בארצות-הברית לא מאפשר ויכוח. חלק ממנו ממש סימן אזורים שלמים שלא ניתן לדבר עליהם. רק לאחרונה אוניברסיטת שיקגו הוציאה מכתב על כך שהגישה הזו פוגעת בשיח ובמחשבה הביקורתית והם זכו להרבה התקפות".

בין המרחב הפרטי לפוליטי

ד"ר הדס כהן, חוקרת אורחת במכון דייויס ליחסים בינלאומיים באוניברסיטה העברית, אומרת שבעיניה המתקפה של טראמפ על מונח התקינות הפוליטית היא חלק מאסטרטגיה מחושבת של העלאה לגיטימית לכאורה של רף האלימות בשיח שלו. המטרה: פנייה אל ציבור המצביעים שפשוט כועס על כך שבבית הלבן יושב בשמונה השנים האחרונות נשיא שחור ליברל.

"מצד אחד זו האישיות של טראמפ, אבל הוא רוכב על הגל שהוא כאילו אאוטסיידר", היא אומרת. "הוא לא אומר את הדברים כפי שהם נאמרו עד עכשיו, ובמסגרת זה הוא גם לא תקין פוליטית. זה משהו שגם ברני סנדרס עשה, אבל עם הבדל אחד גדול: הוא לא היה גזען או שוביניסט".

עם זאת, כהן מזכירה שלאחרונה - בעקבות פרסום הקלטת שבה טראמפ מתרברב בתוקפנותו המינית כלפי נשים - מתמקד שיח התקינות הפוליטית בהיבט הזה. "כרגע העניין היחיד שמתייחסים אליו הוא כבר לא היספאנים או מהגרים אלא נשים. הטענה היא שזו שיחת חדרי הלבשה. הטענה היא שזה בסדר כי זה כאילו שייך למרחב הפרטי וזה בעצם בכלל לא שייך למרחב הפוליטי. הדרך של השמרנים שתומכים במה שמכונה 'ערכי המשפחה' להצדיק את מה שטראמפ אמר - שזה ההפך מהערכים הללו - היא לומר שזה לא קשור לתחום הפוליטי". תומכת של טראמפ, שאמרה בדיוק את הדברים האלה לאחר סערת ההקלטות, הותירה את מגישת CNN ללא מילים (לצפייה בסרטון, סרקו את הקוד).

הסיפור ההוא, וסערות אחרות שהגיעו אחריו (ההתקפות משולחות הרסן וחסרות התקדים כלפי הילארי קלינטון), ממשיכים לפרנס את חדרי החדשות והטורים של הפרשנים הפוליטיים. לפי סקר אחרון של ה"ניו-יורק טיימס" (עדכני ליום שני השבוע), לקלינטון יש 91% לזכות בנשיאות, אבל בממוצע הסקרים הארצי, טראמפ עדיין מחזיק בכ-40% מהקולות. השיח האמריקאי השתנה לחלוטין - וגם אם טראמפ לא ייבחר לנשיאות, אפשר להגיד בוודאות: הוא משאיר אחריו מורשת.