"3-4 שנים התעלמו מהמסתננים; מציפים אותנו במוסלמים"

אחרי מסע מפרך בן מאות ק"מ וכשהחיילים המצרים יורים מאחור, מישהו באמת חושב שגדר תיל תצליח לבלום את זרם הפליטים מאפריקה? ביישובי הגבול מטילים ספקות

"לפני שבועיים הגיעו שלוש ביחד", מספר פרוספר סלוק. "הן כנראה היו במכון הרבה זמן. הצבא הביא אותן. תדע לך שהצבא מתנהג יפה. הסמל נשאר עד שאנחנו מסיימים את הכול, שמים בארון ומכסים. רק אחרי שאני חותם לו הוא הולך".

ה"מכון" הוא המכון הפתולוגי באבו כביר. סלוק הוא בעלי חברת מנוחת עדן. ה"שלוש" הן גופותיהם של סודנים שנורו למוות על-ידי חיילים מצרים במהלך ניסיונם להסתנן לישראל. לא מעטים כמותם הגיעו בשנים האחרונות לבית העלמין שמנהל סלוק ליד קיבוץ חצור, אבל זה לא מרתיע עוד ועוד אפריקאים מלעשות את אותו המסלול בדיוק ולקוות לטוב. בחודש שעבר, מעידים נתוני רשות ההגירה, נרשם שיא במספר המסתננים: 1,940. איך אמר בנימין נתניהו לאחרונה? "הצד המצרי עושה את מה שהוא עושה, אבל אי-אפשר לבנות על כך לגמרי".

זהירות חלודה פליטים / צלם: משה שי
 זהירות חלודה פליטים / צלם: משה שי

לכן ראש הממשלה מקדם שורת צעדים (בהם נוהל "גירוש מרצון" כפי שאירע לראשונה השבוע), שגולת הכותרת שלהם היא הקמת גדר לאורך הגבול עם מצרים. 1.35 מיליארד שקלים הוקצו לטובת הפרויקט, ובשבוע שעבר החלו עבודות ההקמה כמה עשרות קילומטרים ממצפה רמון. שר הביטחון אהוד ברק דיבר על "משימה לאומית", ונתניהו עצמו הצהיר בכנסת כי הגדר "חשובה לעתידה של מדינת ישראל".

אלא שדווקא בחאן בארותיים, כמאתיים מטרים מעמדת שמירה מצרית, אנחנו פוגשים אזרח שלא מתלהב מהתוכנית השאפתנית. "הגדר לא תשנה כלום", משוכנע עופר הרטוב, בעלי החאן ולשעבר רכז הביטחון ביישוב עזוז הסמוך. "היא לא תעזור אם לא תהיה החלטה ברורה לגבי מה עושים למי שחותך את אותה. הרי היום הסודנים לא בורחים מהצבא, אלא מתיישבים על הכביש ומחכים לג'יפ צה"לי שייקח אותם לקציעות. כשתהיה גדר אולי הם אפילו יהיו מבסוטים, כי הצבא יקבל התרעה שהם חצו את הגבול ויגיע יותר מהר להביא להם מים".

הרטוב אף מודאג מכך שהגדר תחריף את הסכנה: "אני מפחד שהיא תיצור מציאות שבה המוטיבציות לעבור את הגדר יהיו יותר איכותיות. אותו מבריח בדואי בסיני, בגלל שהסיכון שלו יהיה הרבה יותר גדול, יחפש את הכסף הגדול. ואיפה הכסף הגדול? בפעילות חבלנית עוינת. היום הם לא רוצים להסתבך בזה".

זהירות חלודה פליטים / צלם: אדוארד קפרוב
 זהירות חלודה פליטים / צלם: אדוארד קפרוב

בוקר בחאן. זוגות צעירים שירדו לכאן לכמה ימים של שקט נחים על המזרנים או מתלבטים בין קומקום התה לקומקום הקפה שמתחממים באש המדורה. ילדיהם, בני שנתיים-שלוש, התמכרו כנראה גם הם לדממה, ומפגינים רוגע לא אופייני לגילם. חלקם מתארגנים ליציאה לסיור גמלים. הקרבה היתרה לגבול לא ממש מטרידה אותם.

בבוקר דומה, לפני חודשים אחדים, הופיעו במקום תריסר סודנים. "נתנו להם תה, קפה, מה שנשאר מארוחת הבוקר - והתקשרנו לצבא", מספר הרטוב, "הייתה לי כאן קבוצה של הולנדים, שמאוד התרגשו לראות את זה. בשבע וחצי הגיעו החיילים, והתיישבו גם הם. עד אחת בצהריים ישבו סביב המדורה כולם יחד - החיילים, הסודנים, ההולנדים ואנחנו. הקצין רשם מדי פעם פרטים של הסודנים. ראיתי שהחיילים לא רוצים בכלל לטפל בזה. החיילים מאוד מתוסכלים. מפקדים אומרים לי, 'זאת לא עבודה בשביל צבא. עוברות נשים עם תינוקות שצריכים מטרנה'".

"בואו להגשים חלום בחבל שלום", קורא הסלוגן המחורז של אגודת יישובי החבל שבנגב המערבי. השיווק מדגיש את "מזג האוויר הנפלא" ואת הקהילה ה"חמה ותומכת" - אולם כוח המשיכה מוגבל על-ידי הנסיבות: הקסאמים והפצמ"רים בעיקר (יום לאחר שביקרנו כאן נפצע תושב האזור מפגיעת פצמ"ר), ובשנים האחרונות גם ההסתננויות הבלתי פוסקות מהגבול הסמוך.

את הסיור לאורך הגבול אנחנו מתחילים שם, בחבל שכולל שישה מושבים ויישוב קהילתי, 3,500 משפחות בסך-הכול. ב-1981, הלומים מהחלטת ממשלת בגין לפרק את חבל ימית תמורת הסכם שלום, החליטו כמה מהמפונים להתיישב מחדש דווקא כאן, בצמוד לקצהו הצפוני של הגבול עם מצרים. בשנים האחרונות נקלטו כאן גם חלק ממפוני גוש קטיף ועצמונה. יהיה מי שיקרא גם להם פליטים. "היישוב פה מאוד חלש", אומר אורי גריביאן, מנכ"ל האגודה. "יש פה משפחות שאין להן מאיפה לשלם את הארנונה".

בלילה האחרון, הוא מספר, חצו שלושה סודנים את הגבול ונעצרו לפני שהגיעו ליישובים. זה מה שקורה בדרך כלל עם מסתננים, אולם לא תמיד: בחודש שעבר נתפס בתלמי יוסף פלסטיני לא חמוש מעזה, שטען כי בא לחפש עבודה בישראל; ולפני שלוש שנים נתקלו תושבי אבשלום באורחים לא צפויים: משפחה גדולה, הורים וילדים, שצעדו לכאן כל הדרך מעיראק.

אנחנו נוסעים לכיוון הגבול. החשש הביטחוני כאן גדול יותר בשל הקרבה לרפיח. בלי קשר לגדר המתוכננת על הגבול, נלחמו תושבי החבל בשנים האחרונות על גדר היקפית סביב היישובים. זו נבנתה, אולם עדיין לא חוברה למערכות התרעה. אוטוטו זה קורה, מבטיח גריביאן: "אם בלילה תצא מעזה חוליה, כיום אין לה בעיה לחדור לפה. עשר דקות אחרי שהם חוצים את הגבול הם בתוך היישובים".

רוב המסתננים האפריקאים, הוא מאמין, אינם באמת פליטים אלא מחפשי עבודה. "אני לא גזען, אבל כל זמן שיש ביניהם מוסלמים יש לנו בעיה. אנחנו מדינה קטנה, מוקפת אויבים, ואנחנו לא יכולים לדעת אם זה לא סוס טרויאני, ובסוף הם יקומו עלינו מבפנים. אבל הבעיה היא לא שלנו אלא שלכם, תושבי המרכז. אנחנו סובלים את הכניסות שלהם, אתם את השהות שלהם".

סוחר הסמים הבדואי החליט לעשות מחווה. לאחר שעבר לא פעם ולא פעמיים במסגרת עסקיו דרך המטעים של אורי אלון, אגרונום וחקלאי ממושב תלמי יוסף שבחבל שלום, החליט כפיצוי להעניק לו גמל במתנה. את הסיפור הזה שמעו, לטענתם, אנשים שהצטרפו לסיורים התיירותיים שעורך אלון באזור. אלון עצמו מכחיש וטוען שמדובר ב"צ'יזבט" שמקורו לא ברור, אך מנדב סיפור אחר על הגמלים שהרוויח מסוחרי הסמים: "מבריחי הסמים היו מביאים לגבול נאקות, מעמיסים 400 קילו חשיש על כל אחת, נותנים להן מכה והן היו עוברות את הגבול לבד. כאן משת"פ שלהם היה מוריד את הסמים ומשחרר את הנאקות. פעם המועצה האזורית תפסה שבע נאקות כאלה, וכדי לא לשלם על האחסון שלהן ביקשה אישור להרוג אותן, ולא קיבלה. כששמעתי אמרתי, 'מתאים לי הנאקות האלה', ובתוך חצי שעה הן היו אצלי בחצר".

לצד עיסוקיו כחקלאי (פירות הדר, בזיליקום וגם "גתיפלורה", משקה המשלב גת ופסיפלורה ומגביר, לטענתו, את החשק המיני), כמדריך חקלאים וכאלוף הארץ בהפרחת יוני דואר, מעביר אלון סיורים, שאותם הוא מיתג בכישרון כ"שביל הסלט".

אלון לא רואה במסתננים בעיה ביטחונית: "מעבר לזה שהם עושים צחוק מהגבול, הם לא נושאים נשק, לא באים לגנוב. תושב האזור יכול לראות אותם מדי פעם, אבל זה לא מטריד אותו כי הם לא גונבים ולא חודרים ליישובים או מטרידים את התושבים".

- ראש המועצה האזורית חיים ילין אמר שהמועצה סבלה מהתופעה, ושכל פליט הוא מחבל בפוטנציה.

"בסדר, זכותו. במישור התיאורטי נכון שפליט הוא מחבל בפוטנציה, אבל עובדתית אף אחד מהם לא נושא נשק ועד היום לא סיכן אותנו. נכון שהם מסמנים נתיב אפשרי למחבלים, אבל לא היה אירוע אחד שבו מסתנן אנס או עשה פיגוע כלשהו. הם פליטים מסכנים. המסתננים לא נשארים פה לדקה, אין להם מה לעשות פה. מפה הם ישר עוברים לתל אביב, לכן זו בעיה של התל אביבים יותר מאשר בעיה שלנו. מבחינתנו הם רק עוברים פה. כמו ציפורים נודדות".

גדר התיל, הקלה מאוד לחיתוך ולמעבר, מסתיימת בשלב מסוים. כשמתרחקים מעט מיישובי חבל שלום על כביש 10 המוביל ליישובי רמת הנגב, גם היא כבר איננה. קל להבין כיצד שגיא שחורי, תושב קדש ברנע, התבלבל באפריל השנה וחצה את הגבול כשהוא רכוב על אופנועו, עד שנעצר על-ידי החיילים המצרים. רשמית, צה"ל אוסר על אזרחים להתקרב החל בשעות החשיכה כדי קילומטר מהגבול, ודובר צה"ל סירב להעניק לנו אישור להתקרב לצורך הכתבה. בפועל, אין כל קושי להגיע למקום. היכולת של צה"ל למנוע זאת שקולה ליכולתו למנוע מעבר מסתננים.

בצה"ל מעדיפים כמה שפחות סיקור תקשורתי של הגזרה, ואפשר להבין למה: כל מי שמתגורר או משרת כאן יודע לספר על הרצחנות של החיילים המצרים, שאינם מהססים לפצוע ולהרוג את המסתננים. מנגד, הצבא מפעיל מאז 2007 את נוהל "החזרה חמה": פליטים שנתפסים על הגבול מוחזרים פעמים רבות למצרים. לא מזמן אישר סגן שר הביטחון מתן וילנאי כי יותר ממאה אפריקאים הוחזרו כך למצרים בשנה האחרונה.

"חונכתי על הדימוי של צה"ל כצבא מוסרי, וקשה לי ליישב את האירועים שהשתתפתי בהם עם התדמית הזאת", כתב אשתקד מילואימניק ששירת בגזרה בתצהיר שצורף לעתירה לבג"ץ נגד הנוהל (העתירה תלויה ועומדת זה שלוש שנים).

כעת משרתים בגזרה חיילי סדיר, כאלה שהסיכוי שיגישו תצהירים לבג"ץ קטן יותר לגביהם. הם פזורים במוצבים לאורך הגבול, כל קילומטר-שניים, מול העמדות המצריות. כשהוא וחבריו נתקלים במסתננים, אומר חייל באחד המוצבים שממתין בקוצר רוח להחלפה בשמירה, "הם לא מתנגדים. הם לא פוחדים מאיתנו, יודעים שאנחנו בסדר איתם, לא כמו המצרים. הם יודעים שאנחנו לוקחים אותם לכלא, הם יושבים שם קצת, וחודשיים אחר כך משתחררים".

- ראית מצרים יורים במסתננים?

"לא, אבל מדי פעם שומעים יריות", משיב חברו שהגיע להחליפו. "עזוב, זאת לא גזרה - זה חרטא".

- יוצא לכם לדבר עם החיילים המצרים?

"לא ממש מדברים. יותר מחליפים קללות".

אינדיקציה להתנהלות המצרים מספקים נתוני בית החולים סורוקה בבאר שבע: כ-800 מסתננים הגיעו לטיפול שם מאז 2007, רובם לאחר שנורו; 240 אושפזו; עלות הטיפולים במסתננים - כ-5 מיליון שקלים - נספגת על-ידי בית החולים, שאינו מקבל סיוע לשם כך מהמדינה.

האם בבית החולים מבחינים במגמה כלשהי במספר המגיעים לטיפול? "יש מגמה של עלייה", אומר ד"ר ז'ילבר סבג, סגן מנהל סורוקה. "הפציעות שבהן מטפל הסגל הרפואי הן בכל מקום. משום מה הבנו שיש הרבה שנורו בחצי התחתון של הגוף. אני זוכר אחד שנשאר משותק בגפיים התחתונות. יש בעיה, שהמוסדות לא כל-כך ששים להכניס את האנשים האלה לשיקום".

סנטימטר. זה קוטרן של עגבניות השרי שמגדל עמית ורד בקדש ברנע, מה שמבטיח לדבריו טעם מיוחד להפליא: "יש בהן רמת סוכרים כמו במלון. בוא נגיד שלחולה סוכרת אסור לאכול אותן".

דרך הפרסומאי שחר סגל, מכר של ורד, טעם לפני שנה את העגבניות אייל שני, שופט "מאסטר שף" הפיוטי ומי שטוען כי עגבנייה היא "החומר הכי חשוב לתחושה של איפה אנחנו חיים". ורד מספר ש"אייל פשוט התעלף" מהטעם, ומאז הוא מגדל עבורו את העגבניות שעליהן מתבסס התפריט במסעדותיו התל אביביות, הרחוקות כל-כך מהמקום שבו חי ורד.

כמו כל החקלאים, גם ורד מדווח על מחסור קריטי בכוח אדם (17 פועלים על שישים דונמים), מה שמקשה על העבודה: "אתה לא יודע כמה פעמים הייתי חייב להפסיק גידול כי לא היו לי מספיק עובדים כדי לטפל בו". במשך תקופה מסוימת הוא ועמיתיו ביישובים העסיקו מסתננים, מה שהיווה לדבריו "קרש הצלה", אולם העניין נפסק כשארגוני זכויות אדם מחו על קופון שגזר השב"ס משכרם של העובדים. למרות הכול הוא לא מתלונן: "יש הרבה מאוד כסף ביצוא עגבניות שרי. הרבה כאב ראש, אבל הרבה מאוד כסף".

לא שחסר כאב ראש לורד, כרכז הביטחון ביישובו, הקרוב ביותר לגבול מצרים (300 מטרים מהשער, עשרות מטרים מהחממות). "שלוש-ארבע שנים קברו את הראש בחול והתעלמו מבעיית הפליטים, לא משנה כמה צעקנו. צעקנו כדי שאנשים יבינו שיש פה גל מטורף. מציפים אותנו במוסלמים. שולחים אותם לפה ארגונים אסלאמיים במטרה למוטט אותנו מבפנים".

הסלולרי מצלצל. מישהו מדווח לורד על אוטובוס המבקש להיכנס למושב. "מה הם מחפשים פה?", ורד מתעניין, "טיול בית ספר? תכניס. יהודים, כן?". כשהוא סוגר הוא מסביר שבגלל כלא קציעות הסמוך עוברים אצלם לא מעט אוטובוסים שמסיעים את משפחות האסירים הביטחוניים לביקורים. "יש פה מדשאות, יש מכולת, אז הם היו עוצרים פה ופותחים לי פיקניק על המדשאה עם נרגילות, חצי עירומים. פעם-פעמיים נכנסנו לבלגנים, ומאז אני לא נותן להם להיכנס".

לפני כשנה וחצי, אומר ורד, הוא דווקא הבחין בירידה במספר המסתננים, "בגלל שהמצרים התחילו לירות בכל דבר שזז בין כביש הטשטוש שלהם לבין הגבול. טיפלתי בלא מעט פליטים עם פציעות בגב, כלומר כאלה שאפילו לא אמרו להם להסתובב. הייתה תקופה שהיה נדמה לנו כאילו הסיפור הזה נעצר. דווקא עכשיו, כשהתחילו שוב לדבר על הגדר והתחילו להקים אותה, פתאום שוב אתה מקבל את הגלים המטורפים האלה. לפני שלושה שבועות היה שיא: 180 איש בלילה".

- אתה מייחס את זה להודעות על הקמת הגדר?

"חד-משמעית. נראה שהמבריחים והמסתננים הבינו שיש חלון הזדמנויות שהולך ונסגר".

נתוני רשות ההגירה מלמדים אכן על עלייה חדה בהיקף המסתננים ב-2010, שנה שנפתחה בהחלטה על הקמת הגדר ובהצהרת נתניהו כי "נישאר פתוחים לפליטי חרב, אך לא נרשה לעשרות אלפי עובדים לא חוקיים להציף את המדינה".

ורד מצדד בגדר ומאמין שתעזור, אבל טוען שאפשר לעצור את ההסתננויות גם בלעדיה: "ברור לך שהצבא מסתכל לא רק על מה שקורה בגבול אלא גם פנימה. סורקים, בודקים. מה הבעיה לחסום קבוצת מסתננים? אתה שולח ג'יפ, מוריד ארבע-חמש פצצות תאורה, קצת יורה באוויר, המצרים מתעוררים - נגמר הסיפור".

- וזה מה שצריך לעשות?

"כאן השאלה ההומנית. אתה רוצה להיות עם כמו שאנחנו חושבים שאנחנו - אפילו שאנחנו לא ממש מיישמים? מצד שני אנחנו מתחילים לטבוע. הכנסנו את עצמנו לפינה שאני לא יודע איך נצא ממנה".

לפני שלוש שנים נקט אחד מתושבי קדש ברנע, אבישי פנחס, יוזמה הומניטרית יוצאת דופן. הוא הקים בחצר ביתו אוהל שאירח כחמישים פליטים במשך חודש, בנימוק שלא ייתן להם לעבור "את מה שאנחנו עברנו כאומה". לא כל השכנים יצאו מגדרם מרוב התלהבות.

"אם זה היה אפשרי הייתי מקים מחנה פליטים מסודר, בשיתוף ארגונים כמו הצלב האדום", מסביר ורד. "מצד שני, כיוזמה פרטית זו בעיה. החלטת שאתה פותח פה הוסטל? אין בעיה, אנחנו איתך, אבל בוא נעשה את זה בצורה מסודרת. מחר יבוא לפה מישהו ויאנוס לי את הילדה, אני יודע את מי הבאת לפה?".

"לא לשכוח לעזור", מזכיר שלט העץ הקטן ביציאה מכפר הנוער ניצנה לאנשיו, והם משתדלים ליישם זאת גם ביחס לפליטים. "יום אחד יצאתי לריצת בוקר", מספר אחד העובדים, "פתאום אני רואה חניכים אתיופים בחוץ, ליד מתקן ההתפלה, אחד מהם צולע. כשהתקרבתי ראיתי שאלה לא חניכים, אלא מסתננים שרק אמרו, Camp, Camp. הם ישר יודעים שהם צריכים להגיע לקציעות. הצולע היה עם רגל מרוסקת, אז נתתי לו את נעלי הספורט שלי וקראתי לצבא".

הצעירים שעושים בניצנה שנת שירות, שעיקרה התנדבות בהדרכת טיולים, יזמו בשנתיים האחרונות פרויקט שבמסגרתו הם מעבירים בקציעות שיעורים למסתננים בתחומים שונים - מוזיקה, מדעים, והתחום הפופולרי מכולם: עברית.

"הם מאוד אוהבים ללמוד עברית, במיוחד המבוגרים", מספר לירן, המדריך האחראי על המתנדבים. "בהתחלה היו למתנדבים תחושות מעורבות לגבי העניין, כי הם הבינו שהם נותנים יד לעניין שפוגע במדינה, והרבה מהמסתננים הם בכלל לא פליטים. אבל אחרי שאתה נכנס לשם אתה רואה שמעבר לדיבורים הגדולים על ההשלכות של התופעה, בסוף מדובר באנשים שהחיים שלהם הרבה יותר קשים ממה שאנחנו מסוגלים בכלל להבין, גם אם הם עשו את המסע לפה בשביל לחפש עבודה ולא כי ברחו מרצח עם. ישנה הדילמה הלאומית של 'מה עושים עם הפליטים', אבל המתנדבים עובדים איתם ברובד של בין אדם לאדם".

חזרה לקדש ברנע. אנחנו מסכמים עם ורד שיקפיץ אותנו בלילה אם יהיו הסתננויות. מה הסיכוי? הוא מציץ בחלון. העננים והיעדרו של הירח, הוא אומר, מגדילים את ההסתברות. ובכל זאת, הלילה הזה עובר בשקט. האורות של קציעות בוהקים למרחקים, ופרט להם חושך גבול מצרים נופל על היישובים הסמוכים לגבול - קדש ברנע, כמהין והיישוב החדש באר מילכה, שכולו בינתיים קרוואנים ובתים בבנייה.

החיילים המצרים, משועממים, צועקים זה לזה צעקות הנשמעות עמומות בצד הישראלי. הלילה אין במי לירות ואין את מי לפנות לסורוקה. סגן המנהל סבג מעריך שבתוך ימים אחדים בוודאי יגיע קורבן ירי כלשהו, כי כך קורה בדרך כלל. על אף שהמדינה לא מוכנה לשים שקל, הוא מבטיח, "אנחנו נמשיך לטפל בהם. זה התפקיד שלנו, ככה חונכנו. מהימים הראשונים ביקשנו מימון ממשרד הבריאות. בשלב זה עוד לא תוגמלנו. ההוצאות הולכות וגדלות, ובינתיים אנחנו רושמים".

itay@globes.co.il