הרווח בין השופט לבין JDATE

פסק הדין בעניין סאבר קאשור מגלה את הפער בין כס המשפט ואולמותיו לבין סצנת הדייטינג

ביום חמישי שעבר הגישה הסנגוריה הציבורית לבית המשפט העליון, באמצעות ד"ר אלקנה לייסט, ערעור בשמו של סאבר קאשור, שהורשע במחוזי באונס ובמעשים מגונים במירמה, לאחר שקיים יחסי מין בהסכמה עם אישה שהציג את עצמו בפניה כיהודי וכרווק, ולא כערבי, נשוי ואב לילדים.

הסנגוריה הציבורית הקפיצה את הפרקליטות

זמן קצר אחר כך פירסמה פרקליטות מחוז ירושלים הודעה משלה שבה הסתייגה מנוסח הודעת הערעור ומ"הביטויים החריפים המופיעים בה". במיוחד, רגזו בפרקליטות על "התכחשות הסנגוריה לטענת המירמה", ולבקשה לזכות את הנאשם מעבירת האינוס במירמה.

מה בדיוק היה שם, בהודעת הערעור של הסנגוריה הציבורית בשמו של קאשור, שהקפיץ כל כך את אנשיו של פרקליט מחוז ירושלים, אלי אברבנאל?

על קאשור נגזרו בבית המשפט המחוזי 18 חודשי מאסר בפועל. במבט ראשון זה נראה כעונש קל יחסית בעבור אונס ומעשים מגונים, אבל בהתחשב בנסיבות יוצאות הדופן של האירוע, ובהתחשב בתסקיר שירות המבחן בעניינו שהמליץ להימנע ממאסר ולהסתפק בעבודות שירות, חשים בשורות הסנגוריה כי השופטים החמירו יתר על המידה - וזו היתה גם הרטוריקה שנקטו בגזר הדין.

אלא שזה אינו עיקרו של הערעור. למעשה מזמינה הסנגוריה את שופטי בית המשפט העליון לדון מחדש בהרשעתו של קאשור, וזאת תוך דיון מחדש בהלכה המשפטית שלפיה קיום יחסי מין עם אישה, בהסכמתה ותוך הצגת "מצג-שווא" לגבי זהותו של הגבר, מהווה אונס - ולא קבלת דבר במירמה.

פסק הדין בעניינו של קאשור גרר ביקורת ציבורית נרחבת, הנובעת מהפער שבין הפסיקה לבין המציאות בחיי היומיום.

עונש פלילי על עבירת מוסר

נניח לטובת שופטי המחוזי כי עיקר המירמה בעיניהם לא היה נעוץ בעובדה שקאשור הציג את עצמו כיהודי, בעת שהוא למעשה ערבי, ושאין צל צלה של גזענות בענישה המחמירה. המשמעות היא שהרשעתו מבוססת על המירמה הקשורה בכך שהציג עצמו כרווק, בעת שהוא לגמרי נשוי.

פסק דין שכזה מהווה איום מעל ראשיהם של לא מעט מבאי סצינת הבילוי התל-אביבית. חמור מכך - הוא גוזר עונש פלילי על עבירת מוסר, מה שמציב את ישראל בשורה אחת עם מדינות כמו סעודיה, למשל.

קבלת דבר במירמה ולא אינוס

שופטי המחוזי הביעו בגזר הדין את הזעזוע שהם חשים נוכח העובדה שהנאשם הותיר את קורבנו, לאחר יחסי המין שנעשו בהסכמה, שוכבת עירומה - וקם והלך לדרכו. בכך הוכיחו השופטים את המרחק העצום החוצץ בינם לבין סצינת הדייטינג.

נזכיר - ענייננו כאן איננו בתחום הסגנון האישי, הג'נטלמניות, הצ'ארם או המוסר - אלא בהרשעה פלילית בחמורה שבעבירות המין.

זו הסיבה שהסנגוריה הציבורית מבקשת מבית המשפט העליון לצמצם את תחולתה של הלכת סולימאני, שנקבעה בעליון בשנת 2008, ושקיבעה את הדין ולפיו יחסי מין בהסכמה - שהושגו תוך מצג-שווא לגבי זהות הגבר - מהווים עבירת מין.

לשיטת הסנגוריה, יש לקבוע מהם מצגי-שווא יסודיים, שבעטיים יהיה מוצדק להרשיע בעבירת מין, ואימתי הפרט שלגביו מתרברב הגבר באוזני הגברת, ושאיננו אמת, אינו מצדיק הפיכתו לעבריין מין.

במקרה של קאשור, טוענת הסנגוריה, "העובדות המתוארות בכתב האישום לא אמורות להצמיח על-פי הדין הרצוי עבירה של אינוס במירמה, אלא לכל היותר לגבש עבירה של קבלת דבר במירמה. המקרה נושק לקו המסמן את מתחם ההתנהגויות שעל אף שהן בלתי מוסריות - המשפט הפלילי במדינה לא אמור להתערב בהן".

זה הדין הרצוי מבחינת הסנגוריה, ודומה שאף מבחינת המציאות הישראלית. על שופטי העליון יהיה לקבוע אם זה יהיה גם הדין המצוי.